פורום אוצר החכמה

נתבקשנו לפרסם את הדברים הבאים:

מספרייתו הפרטית של ישעיהו וינוגרד נעלמו שני ספרים חשובים ביותר.
עלים לתרופה. חסר מקום ושנת דפוס. נדפס ללא שער. [5] דפים. במקור היו כפי הנראה [6] דפים. 13.5 ס"מ. נדפס לפי המשוער בוילנא תק"ס 1800. נייר כחול. צילום שלו נמצא בספרו : "אוצר ספרי הגר"א" עמ' 343 מס' 1138. ספר זה קדם למהדורה אשר נחשבה לדפוס ראשון.
ספר עלים לתרופה. מינסק 1836. אוצר ספר הגר"א עמ' 343 מס' 1139.
שני הספרים יקרי המציאות היו בארון הספרים בביתו. והם נעלמו.
כל מי שרוכש אותם שם כספו על קרן הצבי.
כל מי שיודע היכן הספרים נמצאים, או מי שהוצעו לו הספרים מתבקש להודיע על כך לישעיהו וינוגרד.
טלפון: 026241841 6242475 02 054-7279969. או לכתובת ANTIQUE@ZAHAAV.NET.IL
*צילומי השערים מצורפים בזה

אולי כאן המקום.
מהי המסורת של אגרת הגר"א?
אם נכונה ההשערה שדפו"ר נדפס בתק"ס הרי שזה קרוב מאד לפטירת הגר"א, ובחיי בנו ומדשתקי וכו'. ויש כאן סמיכה די חזקה.
מאידך האגרת לא מוזכרת אצל תלמידי הגר"א, גם במקומות שהיה להם להזכירה כמו העולים לאר"י ללמוד ממנה על יחסו לארץ. וזה קצת מפליא.
ככל שפשפשתי אין ידיעה כיצד התגלגלה האגרת שנכתבה לרבנית לידי איש זר.
מישהו יכול להוסיף?

יש לעיין היטב שמא על כגון אלה נסבו דברי הבית דין דוילנא בכרוז שיצא אחר פטירת הגאון ז"ל, שלא להוציא ספרים בלי אישור הב"ד. ועל כל פנים, אין כאן מדשתקו.

בנושא זה יש לציין : לפי הערכת הגרי"ח סרנא האגרת שבידינו אינה אלא תרגום משפת האידיש המדוברת. למעשה, המקור המוסמך לאיגרת הוא מכתבי הצדיק ר' זונדל מסלנט תלמידו של הגר"ח מוולוז'ין תלמיד הגר"א.

במאמר המוסגר, ישנם באיגרת הק' הרבה מובאות שאינם מדברי חז"ל, אלא מאוחרות יותר. לדוגמא, 1]ולשמחה מה זו עושה כי מחר תבכה מאשר היום תשחק-סליחות לצום גדליה סליחה נז המתחלת יעזוב רשע נתיבו. 2) משל דמיון העולם לשותה מים מלוחים-מבחר הפנינים שער פרישות מעוה"ז. 3) ההרגל על כל דבר שלטון-לשון רבינו יונה בשערי תשובה שער ב פיסקא ל.

עוד יש להאריך בכמה חידושים הלכתיים היוצאים מדברי האגרת הזאת, ועוד חזון למועד אי"ה.

איכשר, אם אכן נדפסה האגרת בתק"ס, למה אין ראיה גדולה משתיקת ר"א בהגר"א?

אלא שכל הסיפור של וינוגרד על מהדורת תק"ס, די רעוע.
ואם המהדורה הראשונה היא מינסק תקצ"ו, הרי שהיה זה זמ"ר אחרי פטירת בני הגר"א. ואין כל ראיה.
ועוד העירני הגאון הנפלא ר' נחמיה פעפער, שברשימת ספרי הגר"א ('רשימת סלונים', שעשה נכד הגר"א ר' יעקב משה?) הנדפסת בסוף ליקוטי הגר"א, לא נזכרה האגרת.

עתה אקום כי עת לחננה כי בא מועד, אשר מלפנים יעדתי להעלות על נס כמה הלכות וחידושי הנהגות היוצאים מבין שיטי אגרתו -מעולפת ספירים-דרבינו הגר"א זי"ע.

א-הנהגה במדת הבטחון: על כן כל כבודה בת מלך פנימה, וכל אשר צריך לך, תקח הכל ע"י שליח ואף אם הוא פעמים ושלש ביוקר, היד ה' תקצר וכו'. נראה מכל דבריו דכיון שטוב לאשה שלא תצא מפתח ביתה מחמת עוון הלשון שמרחיב בחומרתו מאוד, לכן בכלל מידת הבטחון היא לקנות ע"י שליח אפילו שעולה ביוקר פי שלש, ולכאורה יש לדון כיו"ב באחד שנמנע מלצאת לשוק מחמת ביטול תורה או איזה סיבה רוחנית אחרת ולוקח ביוקר בקרוב אליו או ע"י שליח, שזוהי ההנהגה הראויה.

ב. חינוך הבנים והבנות: ועל קללה ושבועה וכזב תכה אותם במכות אכזריות ולא תרחם עליהם כלל, כי ח"ו בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאוד. ולהלן: ויש שזורע על האבן והוא לב האבן שאין נכנס בו כלל וצריך להכות את האבן עד שיתפוצץ. לכן כתבתי לך שתכה את בנינו מכות אכזריות אם לא ישמעו לך, וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה זהו כלל גדול ושורש ועיקר חזק הוא מאוד.

ג. ושילמדו תחילה כל החומש, שיהיו רגילים כמעט בעל פה.

ד. ואל יכביד (המלמד) עולו עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם ביישוב ובנחת.

ה. ועיקר הגדר בבדידות שלא תצא ח"ו מפתח ביתך חוצה, ואף בבית הכנסת תקצר מאוד ותצא, ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת א"א להנצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשה"ר...יותר טוב שלא תתפלל כלל.

ו. ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל, כי שם מתדבקין הקליפות מאוד, וכ"ש בנשים, וכל הצרות והעונות באים מזה.

ז. ולמען ה' שתפריש את החומש כאשר צויתיך, ואל תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, ושקול כעובד ע"ז ח"ו.

נוטר הכרמים כתב:עתה אקום כי עת לחננה כי בא מועד, אשר מלפנים יעדתי להעלות על נס כמה הלכות וחידושי הנהגות היוצאים מבין שיטי אגרתו -מעולפת ספירים-דרבינו הגר"א זי"ע.
ז. ולמען ה' שתפריש את החומש כאשר צויתיך, ואל תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, ושקול כעובד ע"ז ח"ו.

חידוש נוסף הוא עצם השימוש בביטוי "למען השם", שיש (המאוחרים לגר"א) האוסרים אותו.

חכם באשי כתב:חידוש נוסף הוא עצם השימוש בביטוי "למען השם", שיש (המאוחרים לגר"א) האוסרים אותו.

מי האוסרים? ומה טעמם לאסור ביטוי שמקורו במקרא והשתמשו בו הקדמונים?

ראה בתחילת העמוד
http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?20 ... 7&page=229

בענין חומש עיין כאן ("אגרת הגר"א עם פירוש פתיחת האגרת") ד.ה וכתב החפץ חיים

http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?60 ... 8&page=120

רציתי להוסיף עוד דבר להלכה הנשמע מדברי האגרת. וז"ל: והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכ"ש בגנותו. ומשמעות דבריו דאין לדבר בשבח אדם כלל. וזה דבר מחודש מאוד.

ראשית, שהוא נגד שיטות הראשונים בביאור דברי הגמ' בערכין טז,א לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, (ועי' ב"ב קסד), דשיטת רש"י שם ועוד כמה ראשונים דהיינו שלא יספר בטובתו יותר מדאי, ואילו בדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג פיסקא רכו מבואר דהיינו רק בקהל עם ובמושב רבים עד שיודע אליו כי אין במעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו, ואדרבה מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, וכן מבואר בדברי הרמב"ם הל' דעות ז,ד דמיירי בפני שונאיו. וראה עוד בספר חפץ חיים הל' לה"ר כלל ט א-ב ובמ"ח בארוכה. ועכ"פ לכאורה לא מצינו שיטה כזו שלא לדבר כלל.

שנית, ראה בדבריו בביאורי אגדות מגילה כה ומובאים בספר אבן שלמה א,יג: אע"פ שאמרו לא יספר אדם בשבחו וכו', מ"מ מי שהוא מפורסם במדות טובות אדרבה ראוי לשבחו שבזה לא שייך מתוך שבחו בא לידי גנותו שהכל משבחין אותו, ואף אם אחד יאמר עליו דבר גנאי לא יאמינוהו.

וצריך עיון.

איש_ספר כתב:נתבקשנו לפרסם את הדברים הבאים:

מספרייתו הפרטית של ישעיהו וינוגרד נעלמו שני ספרים חשובים ביותר.
עלים לתרופה. חסר מקום ושנת דפוס. נדפס ללא שער. [5] דפים. במקור היו כפי הנראה [6] דפים. 13.5 ס"מ. נדפס לפי המשוער בוילנא תק"ס 1800. נייר כחול. צילום שלו נמצא בספרו : "אוצר ספרי הגר"א" עמ' 343 מס' 1138. ספר זה קדם למהדורה אשר נחשבה לדפוס ראשון.
ספר עלים לתרופה. מינסק 1836. אוצר ספר הגר"א עמ' 343 מס' 1139.
שני הספרים יקרי המציאות היו בארון הספרים בביתו. והם נעלמו.
כל מי שרוכש אותם שם כספו על קרן הצבי.
כל מי שיודע היכן הספרים נמצאים, או מי שהוצעו לו הספרים מתבקש להודיע על כך לישעיהו וינוגרד.
טלפון: 026241841 6242475 02 054-7279969. או לכתובת ANTIQUE@ZAHAAV.NET.IL
*צילומי השערים מצורפים בזה

צילום השערים.jpg

לנאמר כאן (http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp? ... =19616#R_3),
הספרים נמצאו והושבו.
סוף טוב - הכל טוב.

הארה נפלאה מהגרי"ח סופר שליט"א

לשון האגרת: אבל אמי ידעתי שאינה צריכה למוסר שלי, כי יודע כל שער עמי כי צנועה את, ואף על פי כן יקראו לפניך האגרת הזאת כי היא דברי אלקים חיים, ע"כ. וצ"ב, מה שייכות זה שהיא צנועה, למה שאינה צריכה למוסר.

אמנם בנוסח ארם צובא מפורש בדברי האגרת: כי זה כל האדם לפתח חטאת רובץ ושליט עליו יצרו, ותבלין שלו לזכרים עסק התורה, ולנקיבות הצניעות, ע"כ. הרי מפורש שהתבלין ליצר לנשים זה הצניעות, ולזה יש מקום לומר שמאחר ומזוינת היא בתבלין זה ליצה"ר אינה זקוקה למוסר. (קובץ באו"י גליון קד, עמ' קכד).

נוטר הכרמים כתב:הארה נפלאה מהגרי"ח סופר שליט"א

לשון האגרת: אבל אמי ידעתי שאינה צריכה למוסר שלי, כי יודע כל שער עמי כי צנועה את, ואף על פי כן יקראו לפניך האגרת הזאת כי היא דברי אלקים חיים, ע"כ. וצ"ב, מה שייכות זה שהיא צנועה, למה שאינה צריכה למוסר.

אמנם בנוסח ארם צובא מפורש בדברי האגרת: כי זה כל האדם לפתח חטאת רובץ ושליט עליו יצרו, ותבלין שלו לזכרים עסק התורה, ולנקיבות הצניעות, ע"כ. הרי מפורש שהתבלין ליצר לנשים זה הצניעות, ולזה יש מקום לומר שמאחר ומזוינת היא בתבלין זה ליצה"ר אינה זקוקה למוסר. (קובץ באו"י גליון קד, עמ' קכד).

אני הבנתי תמיד שהביטוי "אשה צנועה" בא במובן של אשה צדקת וחסודה, ואין הכוונה לצניעות של אבן העזר.

חיים כתב:אני הבנתי תמיד שהביטוי "אשה צנועה" בא במובן של אשה צדקת וחסודה, ואין הכוונה לצניעות של אבן העזר.

אבל חיים, למה באמת משבחים את האשה בתואר 'אשה צנועה', כיון שזוהי ייחודיותה ומעלתה. וכשם שלאיש יתארוהו כת"ח וכו', כי זוהי מעלתו.

זקן ששכח כתב:

חיים כתב:אני הבנתי תמיד שהביטוי "אשה צנועה" בא במובן של אשה צדקת וחסודה, ואין הכוונה לצניעות של אבן העזר.

אבל חיים, למה באמת משבחים את האשה בתואר 'אשה צנועה', כיון שזוהי ייחודיותה ומעלתה. וכשם שלאיש יתארוהו כת"ח וכו', כי זוהי מעלתו.

אתה צודק. אבל השאלה אם יש בביטוי זה הוכחה להצעת תיקון הנוסח כמובא בהודעתו של 'נוטר כרמים'.

עיונים באיגרת הגר"א מאת הגר"ח פרידלנדר - http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?61 ... %FA&page=1
אגרת הגר"א עם פירוש פתיחת האיגרת - http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?60 ... 0%E2%F8%FA

שמעתי פעם מראי"ל שטיינמן על החידוש באגרת שהגר"א כותב 'ובפרט בשבת קודש קדשים', שאי"ל שום מקור בחז"ל ללשון זו ומן הסתם שבוש ל' הוא, (עוד האריך אז במהימנות האגרת ונשתכחו מאתי הדברים).

סופר כתב:שמעתי פעם מראי"ל שטיינמן על החידוש באגרת שהגר"א כותב 'ובפרט בשבת קודש קדשים', שאי"ל שום מקור בחז"ל ללשון זו ומן הסתם שבוש ל' הוא, (עוד האריך אז במהימנות האגרת ונשתכחו מאתי הדברים).

תימהני, הרי הגר"א לא כותב זאת בשם חז"ל, ואטו לא יתכן שהגר"א יחדש כזה מטבע לשון על שבת קודש.

אגב, ישנה חוברת מיוחדת מאוד בעניני ש"ק מהגה"צ רבי מנחם לנג שליט"א, מנהל רוחני בישיבת דרכי משה בבני ברק בשם 'השבת קדש קדשים'. כשהביא את החוברת לפני מו"ר הגר"ש אויערבאך שליט"א, לא פסק מו"ר להתלהב מהשם...

נוטר הכרמים כתב:

סופר כתב:שמעתי פעם מראי"ל שטיינמן על החידוש באגרת שהגר"א כותב 'ובפרט בשבת קודש קדשים', שאי"ל שום מקור בחז"ל ללשון זו ומן הסתם שבוש ל' הוא, (עוד האריך אז במהימנות האגרת ונשתכחו מאתי הדברים).

תימהני, הרי הגר"א לא כותב זאת בשם חז"ל, ואטו לא יתכן שהגר"א יחדש כזה מטבע לשון על שבת קודש.

מקובל לומר שהגר"א לא המציא דבר מעצמו. לכל דבר ולכל מנהג מצא מקור בדברי חז"ל, ואם לאו - פסלו מלבוא בקהל. יתר על כן, הוא סבר שכל דברי חז"ל מרומזים בכ"ד ספרים (דבר שהראה בכוחו הגדול בפירושו לאבות), אך עכ"פ פירושיו של הגר"א מעידים שכל כולו השתקפות של חז"ל בלי תוספת ובלי גריעותא, עד כמה שמותר לאזובי הקיר להכיר בגדלותם של ארזי הלבנון.

א' אנכי דברתי על ביטוי ולא על חידוש הצריך מקור קדום. הגר"א בסוף האגרת כותב ש'הפה קדש קדשים', גם זה ט"ס? או שתמצא לזה מקור...

ב' לגופו של ענין, ביטוי זה כבר נמצא בשל"ה הק' מס' חולין פרק תורה אור ד"ה ועתה אפרש.

ג' עומק הענין נתבאר בקונט' הנפלא הנ"ל (מצוי באוצר) לפי דברי הרמח"ל בדרך ה' שער הרביעי פרק ז אות ה שכתב שיש ימי קודש מלבד השבת 'אמנם כולן למטה ממדרגת השבת השפעתה וקידושה. ומביא עוד לשון הערה"ש (רמב,ב): קדושת שבת למעלה מכל הקדושות וברכתה למעלה מכל הברכות.

ד' בפשטות המקור הקדום לדברי השל"ה והגר"א הוא נוסח התפילה: וקדשתו מכל הזמנים, הרי קדש הקדשים, קדושה למעלה מקדושה.

ה' ראה הודעתי למעלה שהבאתי ג' דוגמאות שנקט הגר"א מטבעות לשון שלקוחות מדברי הראשונים ולא מחז"ל.

לאור כל זאת, נראה לפקפק במהימנות השמועה הנ"ל מהגאון בעל אילת השחר, ואף אם קבלה היא-נקבל, ולדין יש תשובה.

נוטר הכרמים כתב:א' אנכי דברתי על ביטוי ולא על חידוש הצריך מקור קדום. הגר"א בסוף האגרת כותב ש'הפה קדש קדשים', גם זה ט"ס? או שתמצא לזה מקור...

במחילה, וכי חידוש של ביטוי אינו חידוש? הרי גם לדעתך לא מדובר בהצטעצעות גרידא, אלא במושג מהותי הנושא בכנפיו משמעות. וכי לחינם אנו מדייקים בלשונו של הגר"א כבאחד הראשונים, אלמלא ידענו על זהירותו בביטויו?
כל זאת לא כדי להקשות על תירוץ הקושיא, אלא לעורר את האוזן שהקושיא אכן קושיא.

להרב נוטר נ"י

כפי שנכתב אין דרך הגר"א להמציא מה שאין לו מקור, גם אם לא מפורש לכה"פ במה שלמד מן הלמד, והלא כל מילותיו מדודות ושקולות, וכפי שקדמני בן פקועה אנו מדקדקים בכל דבריו עתים אף יותר מבשל הראשונים, [ואכן הרעיון של וקדשתו מכל הזמנים אפשרי, אלא שיש להשיב ואכ"מ].

לגבי המעשה מראי"ל שליט"א העובדה היתה כשהגיש לפניו הרב לנג הנ"ל את ספרו, ולכששאל מה המקור לשם ונענה שהוא מאגרת הגר"א הזכיר את הפקפוקים על מהימנות הנוסח.
הא ותו לא מידי.

הכותבים יצאו מנוקדת הנחה שקודש קדשים הכונה קדוש יותר מכל הקדושים. אך אי"ז פשוט כלל.
בשמות כ"ט כתוב על המזבח "קודש קדשים" וכבר עמדו הראשונים בזה, והאב"ע ועוד עמדו ע"ז, שיש הבדל בין קודש הקדשים לקודש קדשים, וקודש קדשים הכוונה קדוש בין הקדושים [וכך מפרש גם עבד עבדים, ולא עבד העבדים], ולפי"ז אין כאן שום חידוש.
אמנם ע"ד דרש יל"פ כרש"י שם ועוד, שהכונה שמקדש אחרים להיות קדושים, וה"נ השבת מקדשת.

ידועים דברי רבינו הגר"א באגרתו המפורסמת 'עלים לתרופה', וז"ל,

והכל יבוא במשפט על כל דיבור ולא נאבד אפילו דיבור קל, ולכן אני מזהירך שתרגיל בכל היותר לישב יחידי כי חטא הלשון על כולו וכו', כל עמל האדם לפיהו, אמרו חכמים ז"ל שכל מצוותיו ותורתיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו, מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם וכו' וידביק שפתותיו כשתי ריחיים וכו', וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתירים, אבל בדברים האסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות וכו' על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד וכו'.

ויש להבין מהו הענין המיוחד שבדברים בטלים ודברים יתירים שבעבורו מגיע עונש חמור כזה של כף הקלע, והתיאור של רבינו הגר"א מצמרר ומפחיד שעל כל דיבור ואפילו דיבור קל, ומבהיל לחשוב שאינו מדבר כאן מצד האיסור של ביטול תורה, שהרי כתב זאת לבני ביתו שאינה מצווה על תלמוד תורה.

ולכאורה יש כאן חידוש כפול, שהרי עצם האיסור של דברים בטלים אינו מוגדר כ"כ מהו שיעור הדברים, [וראה מאמרו של הג"ר יצחק חיים פוס שליט"א, 'איסור שיחת חולין בשיטת הגר"א; קובץ ישורון ה, תשנ"ט, עמ' תכב ואילך], ולפלא שיהיה עונשו חמור כל כך. אבל ביותר צ"ב, שהרי בפשוטו המקור של איסור דברים בטלים הוא מקרא ד'ודברת בם' ולא בדברים בטלים, וזה לא שייך באשה כלל.

ובזוה"ק פר' ויחי מדובר מענין זה של כף הקלע, ובפי' מתוק מדבש שם ביאר שהגיהנום זה עונש על עבירות ומעשים בקו"ע על ל"ת, ואילו כף הקלע זה על ביטול מ"ע. ולפי"ז יקשה ביותר שלכאורה בדברים בטלים אין כאן ביטול והעדר של מ"ע, אלא שמדבר בקו"ע [ובדוחק י"ל שמבטל העשה של ת"ת].

ונראה לבאר לעצמי הענין, ואקוה לד' שאיני טועה ח"ו, וזה על פי דברי רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב פיסקא יח),

ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה, תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה, ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט ולראות איך החליפה מרום בשאול. כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה, שנאמר (שמואל א, כה, כט): "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קהלת רבה ג כז): אחת נשמתם של צדיקים ואחת נשמתם של רשעים עולות למעלה ונידונות שם, נשמותיהם של צדיקים זוכות בדין וגנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמותיהם של רשעים חוזרות ויורדות ומטורפות לארץ, שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה וגו'", ונאמר (משלי יא, ז): "במות אדם רשע תאבד תקוה", כי לא תהיה תקוה לנפש הרשע לצאת מחשך לאור, שנאמר על נפש הרשע (תהלים מט, כ): "תבא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור".

והרחיב את היריעה בספר העיקרים (מאמר ד פרק לג) בהוסיפו שזהו הצער והיסורים שבאים כתוצאה ממלחמה בין חלקי הנפש, וז"ל,

כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב' הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר' אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.

ולפי"ז נראה לבאר ענין העונש המיוחד של כף הקלע, שהגיהנום הוא לצרף ולזכך מהטומאה והלכלוך של העבירות שנדבק בנשמת האדם, אולם כף הקלע עניינו הוא שע"י העבירות וביטול מ"ע האדם הוריד את מדרגת נפשו שהיא נפרדת בכל מציאותה ומהותה מעיקר מציאותה בשרשה שהיא לעבודת הבורא, ממה שנמשכה אחר החומריות והבלי העולם הזה, והענין של כף הקלע הוא להחזיר את הנשמה ולתקנה כפי מדרגתה הראויה לה בשרשה.

ומעתה נראה כי זהו סוד הענין שעל כל דיבור בטלה צריך להתקלע, דלא מיירי כאן מעונש על האיסור של דיבור בטל, אלא המציאות שנוצרת על ידי זה, כי אין לך דבר שקובע את המציאות הרוחנית של האדם כמו הדיבורים שלו, כל מהות האדם זה ה'מדבר' שבו, וכך הוא המוחש והמורגש שדיבורים בטלים מורידים את כל ההויה והמדרגה הרוחנית של האדם, ועל כן יידרש לכף הקלע נורא על מנת לשוב לשרשו.

נוטר הכרמים כתב:ידועים דברי רבינו הגר"א באגרתו המפורסמת 'עלים לתרופה', וז"ל,

והכל יבוא במשפט על כל דיבור ולא נאבד אפילו דיבור קל, ולכן אני מזהירך שתרגיל בכל היותר לישב יחידי כי חטא הלשון על כולו וכו', כל עמל האדם לפיהו, אמרו חכמים ז"ל שכל מצוותיו ותורתיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו, מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם וכו' וידביק שפתותיו כשתי ריחיים וכו', וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתירים, אבל בדברים האסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות וכו' על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד וכו'.

ויש להבין מהו הענין המיוחד שבדברים בטלים ודברים יתירים שבעבורו מגיע עונש חמור כזה של כף הקלע, והתיאור של רבינו הגר"א מצמרר ומפחיד שעל כל דיבור ואפילו דיבור קל, ומבהיל לחשוב שאינו מדבר כאן מצד האיסור של ביטול תורה, שהרי כתב זאת לבני ביתו שאינה מצווה על תלמוד תורה.

ולכאורה יש כאן חידוש כפול, שהרי עצם האיסור של דברים בטלים אינו מוגדר כ"כ מהו שיעור הדברים, [וראה מאמרו של הג"ר יצחק חיים פוס שליט"א, 'איסור שיחת חולין בשיטת הגר"א; קובץ ישורון ה, תשנ"ט, עמ' תכב ואילך], ולפלא שיהיה עונשו חמור כל כך. אבל ביותר צ"ב, שהרי בפשוטו המקור של איסור דברים בטלים הוא מקרא ד'ודברת בם' ולא בדברים בטלים, וזה לא שייך באשה כלל.

ובזוה"ק פר' ויחי מדובר מענין זה של כף הקלע, ובפי' מתוק מדבש שם ביאר שהגיהנום זה עונש על עבירות ומעשים בקו"ע על ל"ת, ואילו כף הקלע זה על ביטול מ"ע. ולפי"ז יקשה ביותר שלכאורה בדברים בטלים אין כאן ביטול והעדר של מ"ע, אלא שמדבר בקו"ע [ובדוחק י"ל שמבטל העשה של ת"ת].

שוב זיכני השי"ת למצוא את מקור דברי רבינו הגר"א בזוה"ק (פרשת בשלח דף נט עמוד א), וז"ל,

והנה הכל הבל ורעות רוח מאי קא מיירי אי תימא הכל הבל כמה דאוקימנא דאיהו ברזא דחכמתא כמה דאת אמר הבל הבלים אמר קהלת ואינון הבלים קיומא דעלמא דלעילא ותתא, מאי תימא בהאי דכתיב הכא הכל הבל ורעות רוח (והא מלתא דא תחת השמש כתיב), אלא הכי אוקמוה והכי הוא, ת"ח בשעתא דעובדין מתכשרן לתתא ובר נש אשתדל בפולחנא דמלכא קדישא ההוא מלה דעביד הבל אתעביד מיניה לעילא, ולית לך הבל דלית ליה קלא דסליק ואתעטר לעילא ואתעביד סניגורא קמי קודשא בריך הוא וכל אינון עובדין דאשתדל בהו בר נש דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא ההוא מלה דעביד, הבל יתעביד מיניה ואזלא ושאטת בעלמא, וכד נפקת נשמתיה דבר נש ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא כאבנא בקוספיתא כמה דכתיב (שמואל א כה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, מאי יקלענה ההוא הבל דמגלגל ליה סחרניה בעלמא, כדין כל מלין דמתעבדין (ואינון תחות שמשא) דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא הבל יתעביד מנייהו איהו תבירא דרוחא דמתבר לרוחא דסליק ונחית ומתגלגל בעלמא הדא הוא דכתיב הבל ורעות רוח.

ואני הק' כשלעצמי נסתפקתי אם כוונת הזוה"ק ב'מלה' לדברים בטלים או ל'דברים' דהיינו מעשים שפתח מיניה, אולם מצאתי בתניא ליקוטי אמרים (פרק ח) שכתב ממש כדברי הגר"א ומביא ע"ז את המקור מדברי הזוהר הנ"ל, וז"ל,

ועל דברים בטלים בהיתר כגון ע"ה שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו ע"י גלגולה בכף הקלע כמ"ש בזהר פ' בשלח דף נ"ט. אבל לדיבורים אסורים כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש רק צריכה לירד לגיהנם. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות מלבד עונש הכללי לכל ביטול מ"ע מחמת עצלות בגיהנם של שלג כמבואר במ"א וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה כמ"ש בהלכות תלמוד תורה.

אני מתחיל לקרוא (את אגרת הגר"א לא הכרתי) ומיד צף לי התניא והזהר בשלח שמציין שם אליו. וארד והנהו בידך...

נוטר הכרמים כתב:רציתי להוסיף עוד דבר להלכה הנשמע מדברי האגרת. וז"ל: והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכ"ש בגנותו. ומשמעות דבריו דאין לדבר בשבח אדם כלל. וזה דבר מחודש מאוד.

ראשית, שהוא נגד שיטות הראשונים בביאור דברי הגמ' בערכין טז,א לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, (ועי' ב"ב קסד), דשיטת רש"י שם ועוד כמה ראשונים דהיינו שלא יספר בטובתו יותר מדאי, ואילו בדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג פיסקא רכו מבואר דהיינו רק בקהל עם ובמושב רבים עד שיודע אליו כי אין במעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו, ואדרבה מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, וכן מבואר בדברי הרמב"ם הל' דעות ז,ד דמיירי בפני שונאיו. וראה עוד בספר חפץ חיים הל' לה"ר כלל ט א-ב ובמ"ח בארוכה. ועכ"פ לכאורה לא מצינו שיטה כזו שלא לדבר כלל.

שנית, ראה בדבריו בביאורי אגדות מגילה כה ומובאים בספר אבן שלמה א,יג: אע"פ שאמרו לא יספר אדם בשבחו וכו', מ"מ מי שהוא מפורסם במדות טובות אדרבה ראוי לשבחו שבזה לא שייך מתוך שבחו בא לידי גנותו שהכל משבחין אותו, ואף אם אחד יאמר עליו דבר גנאי לא יאמינוהו.

וצריך עיון.

סבי שליט"א אמר פעם לחזון איש שאולי כדי להנצל מלשון הרע הוא יפסיק מלדבר על אנשים מטוב ועד רע ומרן ז"ל לא הסכים לזה ואמר שצריך לדבר ולהיזהר
וכמדו׳ שאצל הגר"ש דבילצקי ז"ל הי׳ תלוי פתק שכאן לא מדברים בכלל על אנשים
שו"ר שבנוסח אר"צ הנוסח הוא כך: ואל תדבר על האדם בשבח רב שמתוך שבח בא לידי גנותו, ולפ"ז לק"מ

נוטר הכרמים כתב:

סופר כתב:שמעתי פעם מראי"ל שטיינמן על החידוש באגרת שהגר"א כותב 'ובפרט בשבת קודש קדשים', שאי"ל שום מקור בחז"ל ללשון זו ומן הסתם שבוש ל' הוא, (עוד האריך אז במהימנות האגרת ונשתכחו מאתי הדברים).

תימהני, הרי הגר"א לא כותב זאת בשם חז"ל, ואטו לא יתכן שהגר"א יחדש כזה מטבע לשון על שבת קודש.

אגב, ישנה חוברת מיוחדת מאוד בעניני ש"ק מהגה"צ רבי מנחם לנג שליט"א, מנהל רוחני בישיבת דרכי משה בבני ברק בשם 'השבת קדש קדשים'. כשהביא את החוברת לפני מו"ר הגר"ש אויערבאך שליט"א, לא פסק מו"ר להתלהב מהשם...

היום ראיתי בס"ד שהמאירי בחולין (כו, ב) דמיירי מענין הבדלה בין שבת ליום טוב, כתב וז"ל, ושמא תאמר היכן מצינו לשון הבדלה בין קדש לקדש בתורה והרי אין הבדלה נזכרת אא"כ מצינו בה לשון מן התורה, הרי נאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.

ומעתה אם המקור הוא מן ההבדלה בין קדש לקדש הקדשים, הרי שמדמי שבת לקדש הקדשים.

ושוב מצאתי ככל הדברים האלה מפורשים בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' יח), וז"ל, וחתימת ההבדלה משבת לי"ט שהיא המבדיל בין קדש לקדש נ"ל מקרא, דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. וזו אחת מז' הבדלות האמורות בתורה... וההבדלה בין קדש לקדש כוללת ג' דברים בין שבת לי"ט שזה קדש וזה קדש קדשים.

ראשית חכמה שער הקדושה פרק י
ומה שהזהירנו שלמה המלך ע''ה ''כי הא' בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים''
ויש לדקדק וכו' וכו' אבל לענין הדיבור האדם קשור למעלה, ומיד בהוציאו הדיבור הוא לפני האלקים,
וכו' על כן יהיו דבריך מעטים כיון שאתה עומד לפני המלך. וכו'.

למי נכתבה האגרת. יש דפוסים שהגר"א פונה בלשון זכר, מאידך יש דפוסים שהגר"א פונה בלשון נקבה?

אינני יודע על האיגרת המקורית של הגר"א עצמו, רק בעבר בדקתי וראיתי שהנוסח הנקרא 'ארם צובא' וודאי איננו מקורי, אלא הוא עיבוד שנדפס על ידי חכם מאוחר בספר 'עלים לתרופה' בשנת תרכ"ו, שעיבד גם כן את איגרת הרמב"ן (ונדפס בשגגה בספר כתבי הרמב"ן).