פורום אוצר החכמה

בספרי החפץ חיים מוזכר כמה פעמים גודל מעלת תלמוד תורה, שבכל תיבה ותיבה מקיימים מצות עשה, ויכול בדקה אחת לקיים כמאתיים מצוות וכו'.
האם הדברים אמורים דוקא בלומד תורה וספרות חז"ל, או אף בספרות האחרונים למשל?
כוונתי, האם רק היכן שכל מילה מדוקדקת היטב מקיימים בה מצוה, או שמא אף בנושא שמחברי זמנינו למשל האריכו והרחיבו בו?

אציין עניין דומה השו"ע הרב בקונטרס ת"ת שלו טוען שלעולם ליגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר זה רק בתורה שבכתב
ששם למילים יש חשיבות בפנ"ע לאפוקי תושבע"פ שעניינה ההבנה (הלשון של רבא שם ליגרס קצת קשה שבתורה שבכתב היה צריך לומר ליקרי)
אבל ודאי הח"ח דבר גם על תורה שבע"פ

מענין מה הדין כלפי מחשבה?

הח"ח מביא בשם הגר"א והוא בשנות אליהו ריש פאה וזה לשונו שם:
"ונקט התנא הא דאין לת"ת שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה דבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפ"ע, והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות".

מסתבר דאין הדבר נוגע לספרי אחרוני זמננו..או שנאמר דגם שם יש מצוה בכל מילה אך מצוה בדרגה נמוכה יותר..

כבר יש על זה שיעור מפורסם של ר' אשר וויס שליט"א שטען וכי יעלה על הדעת שתלוי כמות המצוות במילים, כלומר שאם אחד קשה בדיבורו יזכה בפחות מצוות מאשר זה המהיר בדבורו- היתכן?
וכ"כ היה נראה בעיניו זר הדבר הזה, עד כדי שסבר שהוא טעות בהבנה, ובמקור אמר הגאון שבכל 'ווארט' יש מצוות ת"ת, והתגלגל הדבר שכתבו בשמו שבכל מילה יש קיום מצוות ת"ת, ולדידיה פשוט הדבר שאין המצווה מתקיימת במילים, אלא בעצם הלימוד (כולל במחשבה וכתיבה- אלא שיש ענין להוציא בפיו, אבל הכל כלול במצוות ת"ת).

ישראל..כמו שכתב כבר אליהוא, הרי דברי הגר"א כתובים במפורש בריש מס' פיאה וכיצד יתכן להטיל בהם דופי שלא מפי הגר"א נאמרו..?

וכן הבין הח"ח בעצמו..(ובדק כמה מילים ניתן לומר בדקה) וכן שמעתי לאחרונה את הר' שטיינמן שהזכיר את דברי הח"ח על דברי הגר"א..

ולענין מי שקשה בדיבורו..אה"נ אלא ד"לפום צערא אגרא" ויקבל שכר כצערו וגודל כל מצוה יהיה כפי דרגת הצער שלמד ודו"ק..

עיין בדבריו שנדפסו ב'מנחת אשר' סוף פרשת בחוקותי, והוא אמר- למיטב זכרוני, כי אין לי גישה כרגע לאוצר- שתלמיד כתב את דבריו, ותרגם אותם לא נכון, עכ"פ השאלה מכבד פה נראית חזקה גם אחרי דבריך. ולא צריך להגיע ללפום צערא, אלא מקיים מצווה בדיוק כמו המהיר בדיבורו, זה דבר שבסברא נותנת, הרי לא מדובר פה בתפיסת והבנת התורה, אלא בעצם לימודה, ובזה המצווה היא ללמוד- והרי זה מה שהוא עושה!

את האבחנה בין דברים מדודים ושקולים שכל אות נכתבה בכונה תחילה, שאזי כל מילה היא תורה, לבין אריכות יתירה שלא לצורך, עשה הגר"י קמינצקי כמובא בהקדמת ספרו עה"ת אמת ליעקב.

לא הבנתי את הקושיה של ר' אשר ווייס.
וכי מי שמתקשה בהליכה ולא יכול לקיים 3 פעמים ביום שילוח הקן, או ביקור חולים וכיו"ב, מדוע שיפסיד את המצוה.
ומי שנקטעה ידו ח"ו, מדוע שיפסיד את מצות תפילין.
ומי שנולד לאב 'ישראל', מדוע שיפסיד מצות ברכת כהנים וכו'.

אמנם כן. בשמים ידרשו ממנו לפי יכולתו הפיזית והרוחנית, ולא ימנעו ממנו כל שכר אם ימלא את תפקידו בשלימות.

דברי ר' אשר וויס לא דוייקו והרי הם לפניכם:

כקודמי איני מבין מה רוצה ר' אשר וייס, ונראה שנפלה טעות בהבנת דבריו ולא בהבנת דברי הח"ח.

ולענין הנדון, נראה פשוט שאם אי' באחרונים תיבות כמו ונ"ל וכדו' שאינם ת"ת כלל ודלא כבתושב"כ ובתלמוד.
אבל המו"מ עצמו חלק בתורה הוא ופשיטא שנוטל שכר ע"כ תיבה.

לא זכיתי להבין מה כ"כ לא מובן בדבריו, בשלמא בשאר מצוות אה"נ שמי שמוגבל ולא יכול לקיימם- הקב"ה מצרף לו מחשבה למעשה ולפום צערא אגרא וכו' וכו', אבל במצוות לימוד התורה מהיכי תיתי להצמיד את המצווה לדיבור בפה? עצם ענינה של המצוה הוא ללמוד ולדעת את התורה, וכי ס"ד שבמחשבה לא מקיים מצוות ת"ת? וע"כ היה קשה לר"א וויס לקבל את הדברים כפשוטם.

ר' ישראל,
כתבת 'וכי ס"ד שבמחשבה לא מקיים מצות ת"ת?'
והנה ד"ז הוא פלו' רבוואתא באו"ח סי' מ"ז ועי' ביהגר"א שם.

ואת קושיתך איני מבין, הכל מודים דבכל דבור אדם מקיים מצות ת"ת, ודברת בם כתיב, ולאלמין אין אנו אחראין, ואפשר שתליא בהנ"ל.

וע"ד הפתגם הידוע (לא יודע מהיכן הוא): "אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות", לפיכך המשקיע בזמן (ויש מקום לומר שגם כח) יותר - אף הקב"ה כנגדו. ומ"מ, ודאי אם אפשר ליה למגרס טפי ואינו מקיים, הרי הוי בכלל "לא עבדו", כידוע בענין מאה פעמים ומאה ואחד.

כתבת 'וכי ס"ד שבמחשבה לא מקיים מצות ת"ת?'
והנה ד"ז הוא פלו' רבוואתא באו"ח סי' מ"ז ועי' ביהגר"א שם.

ההבנה הפשוטה היא שהמחלוקת היא אם חייב בברכת התורה (לא כל קיום חייב בברכת התורה שהרי יש מחלוקת בגמרא על מקרא משנה וכו)
אבל קיום המצווה ודאי מקיים
אולם כמדומני שראיתי לשו"ת לבושי מרדכי (ר' מרדכי ווינקלער) שהבין בדיוק להפך שלכו"ע אין קיום מצווה במחשבה.

לאלמין אין אנו אחראין,

עיין חגיגה ג א

ע"ד הפתגם הידוע (לא יודע מהיכן הוא): "אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות",

ע"ז היה כאן נושא שלם
http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=162&p=688&hilit=%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%AA#p688

ולעצם הדבר פשוט שהוא צודק היעלה על הדעת שהלומד במתון כמו שהורה הא"ר מפסיד משהו או המעיין בהבנת הדברים
ואין זה דומה כלל לדוגמאות של אונס שנתנו כאן

אבל לא הבנתי מה התקשה נראה ברור שכוונת הגר"א שלא תאמר שזו מצווה אחת המתקיימת ורק אם לומד הרבה עושה אותה יותר בהידור ותו לא
אלא שבכל פרט ופרט מפרטיה מתקיים מצווה
אבל איך נחלק את זה אם למילים או לרגעים או לפרטי מחשבה וכולי אין בזה נפ"מ והחשבון של המילים שעשה הח"ח הוא להגדיל העניין אבל לא נפ"מ באמת אם אומר במהירות של 200 מילים לדקה או לאט יותר

אוצר החכמה כתב:אלא שבכל פרט ופרט מפרטיה מתקיים מצווה

דברי אוצה"ח מתבארים באר היטב בספר מעלות התורה שהרחיב הרבה ביסוד זה, איך שכל פרט ופרט מהמצוה נחשבת למצוה בפני עצמה.
בין השאר הוא מוסיף שבכלל זה שהטיית האוזן והלב, היא מצוה בפני עצמה, וכן החפיצה לחפוץ בה, והדביקות והאהבה, והחדוה, והזכירה, לכל אחד ואחד יש מצוה בפני עצמה. וכן הזריזות וההליכה, הבקשה והיגיעה וכו' וכו'.

ראיתי הבוקר דבר חידוש שנוגע ממש ליסוד הנ"ל של רבינו הגר"א.

בספר כרם חמד (להגר"י רבינוביץ זצ"ל) עמ"ס ברכות עמ' סא בשם בעל חזון יחזקאל, ליתן טעם להא דבעלמא קיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל ת"ת שאני, שדבר שא"א להעשות ע"י אחרים דוחה ת"ת ומפסיק ממשנתו, וביאר דבת"ת כיון שכל תיבה ותיבה שלומד מתחיל מצוה חדשה של ת"ת, לכן אנו אומרים שבמקום להתחיל מצוה חדשה של ת"ת, מצוה זו שאינה מתקיימת ע"י אחרים עדיפא, משא"כ בעוסק במצוה שאינו מחויב להפסיק באמצע קיומה.

נשמע מאוד מחודש, הלא כן?

מגיב ומניב כתב:ראיתי הבוקר דבר חידוש שנוגע ממש ליסוד הנ"ל של רבינו הגר"א.

בספר כרם חמד (להגר"י רבינוביץ זצ"ל) עמ"ס ברכות עמ' סא בשם בעל חזון יחזקאל, ליתן טעם להא דבעלמא קיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל ת"ת שאני, שדבר שא"א להעשות ע"י אחרים דוחה ת"ת ומפסיק ממשנתו, וביאר דבת"ת כיון שכל תיבה ותיבה שלומד מתחיל מצוה חדשה של ת"ת, לכן אנו אומרים שבמקום להתחיל מצוה חדשה של ת"ת, מצוה זו שאינה מתקיימת ע"י אחרים עדיפא, משא"כ בעוסק במצוה שאינו מחויב להפסיק באמצע קיומה.

נשמע מאוד מחודש, הלא כן?

לא רק מחודש, אלא נושא גם נפק"מ: ראובן עסוק היה בקריאת המגילה בפורים, ובאמצע הגיית המילה "והאחשדרפנים" נשמע קול הברה על מת מצוה המוטל בחצר. ביקש ראובן, שקברן ותיק היה, לצאת ולכבד את המת בכבודו האחרון, אלא שרב בית הכנסת הדור הפנים הורה לו לסיים את המילה הארוכה, ורק אז יצא.

ולהבנת הגר"א וייס הנ"ל (דדברי הגר"א נאמרו כלפי ענין ולא כלפי מילה), נמצא - לחידושו של החזו"י הנ"ל - שכמעט לא שבקת חיי לכל בריה לקיים לדינא דדחיית ת"ת, דנמצא דלא יתחייב להפסיק אלא רק בסיימו ענין אחד, וקודם שיתחיל ענין שני, וזה לא מסתבר כלל ועיקר.

מן הסתם הכתוב בספר כרם חמד מתייחס לדינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, [שלא קיים בת"ת], ולא לדינא דמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שזה דין אחר לגמרי, [דחיה ועדיפות בב' מצות שלפניו].
ובעיקר הקושי' למה אין עוסק במצוה בת"ת עי' שיטה להר"ן שבת י"א ד"ה סיפא דשאני הכא שיכול לקיים שניהם.וע"ע במאירי שבת ט' ובמחזיק ברכה סי' ל"ח ואכמ"ל.

לכאו' יש מצות לימוד התורה בכמות, דהיינו כל מילה הוא מצוה, וכן יש מצוה לימוד התורה באיכות, שלמרות שאינו מקיים מצוה חדשה כל רגע, אבל המצוה הוא יותר באיכות.
ובכל אופן נחזור לשואל בתחילת האשכול לענ''ד דעת בעלי בתים, גם בלימוד דברי האחרונים שהם ס''ה מפרשים ומבארים את דברי חז''ל או את דברי הראשונים, נמצא שהוא למעשה לומד את דברי חז''ל ודברי הראשונים.

ובדרך צחות בבין הזמנים: דזה וודאי כשלומדים בפורום כאן מקיימים מצוה בכל רגע.

לא הבנתי דברי אליהוא. ראשית, הציטוט דלעיל מדויק. שנית, הדברים באים ליישב למה אין בת"ת כללא דעוסק במצוה, והכלל הוא אחר-מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים, ומי בא להשוות הדינים, אדרבה זו הקושיא!

אסביר שוב בלשון בנ"א. יש דין אחד של עדיפות כשיש ב' מצות לפניך מה להעדיף ובזה אמרינן שלמרות שת"ת היא מצוה גדולה מכל המצוות, מ"מ צריך לעשות מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים ולא ת"ת. אך עדיין היה יתכן שבשעה שעסוק בת"ת ממש לא יפסיק מדינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שזה דין כללי, אך גם בזה מבואר בגמ' שמפסיקין מת"ת לק"ש וע"ז הקשו הראשונים מה עם הדין הכללי של עוסק במצוה. וע"ז בא התירוץ של החזון יחזקאל שכל מילה היא מצוה בפ"ע ובין מילה למילה יכול להפסיק, [לענ"ד תירוץ זה קשה מאוד וודאי עוסק במצוה חשיב אך אכמ"ל]. ולא על הדין הכללי של מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שזה דין אחר ובזה אין הבדל בין המילה הראשונה לשניה.