וששאלתם אנו יש לנו גנות ופרדסי' ובהן שדה לבן ושדה אלן ומהן שיכולין בעליהן להשקות' כל זמן שהם רוצים ומהם שאי' להם חלק להשקות אלא ביום השבת חק לא יעבור ממי הקדמוני' ויש לנו אריסי' גוים שלוקחי' חמש מן הפירות והם משקי' ועושי' כל מה שרוצי' והיהודי בעליהן לא ידע עמם מאומה יש בדבר משום אסור להשקות את הזרעי' ע"י גוי(ם) בשבת או מותר שהגוי האריס הוא משקה.
כך ראינו שאם השדות הללו במקו' שישראל מגיעי' אליהם בשבתות ובימים טובים אסור שיהיו האריסי' משקי' אותו כי שדה של ישראל נראת שמשקי' אותה בשבת וי"ט ואם רחוקה היא מותר ואם אפשר לפתוח אליהם מים מבעוד יום אע"פ שהם בתוך התחום מותר הוא דהא תנו רבנ' פותקי' מים לגנה ערב שבת עם חשיכ' ומתמלא והולכת כל השבת כולה אבל לפתח ולשדד אסיר. והכי אמ' רב שר שלום גאון ישראל דקביל ארמאה למעבד ליה עבידתיה ולא אספיק למגמר' לעבידתא וקאי גוי בביתיה דישראל למגמר עבידתי' בשבת דבר זה אסור גמור הוא וחלול השם הוא ואסור לעשות כן דאמור רבנ' מקבלי קבולת בשבת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר.
ולא מובן כיצד נוצר מצב שהסיכום היה שמכל הימים היהודי ישקה דווקא בשבת, וגם מהו החק ולא יעבור מימי הקדמונים?
אחד הראשונים, שעיבד את התשובה הנ"ל והכניס אותה לתוך החיבור שלו, הוסיף משפט לפני השאלה: "הני ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות סתם ולא אתנו מעיקרא". ולפי דבריו מחוור עוד יותר שהעניין כאן הוא הסיכום בין היהודי לגוי, והגאון נשאל האם אפשר שהיהודי יביא גוי שיעשה את חלקו בתמורה לחמישית מהפירות. וכאמור לא מובן כיצד נוצר מצב שבו ליהודי יש קביעות שהוא צריך להשקות דווקא בשבת.
אבל יותר מזה לא מובן - מצד אחד הוא כותב שיש מהם שאין לו חלק להשקות אלא בשבת, ומצד שני הוא כותב שהאריסים עושים בהם כרצונם והיהודי לא יודע מאומה. מהסיפא עולה שסיבת ההיתר (אם השדה מחוץ לתחום) היא משום שהגוי עושה מתי שהוא רוצה, אבל ברישא מבואר שהבוס שלו, שהעביר אליו את הסמכויות, קיבל את החלק של שבת, ואם כן שוב אין תועלת בזה שהגוי עושה מה שהוא חפץ כי הוא מחויב להשקות בשבת.
אודה על כל עזרה בהבנת דברי הגאון.