כתב הרמב"ן בראשית פרק מו פסוק טו על שיטת הראב"ע בנוגע לניסים המוזכרים בחז"ל ולא מוזכרים בתורה:
וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו ...
וחשבתי לומר שיש כאן ביטוי נפלא לאותה אהבה מסותרה של הרמב"ן [כפי שכתב בהקדמתו לתורה] לראב"ע. כיצד?
כפי שציין הרב שעוועל מקור הביטוי הוא בגמרא מסכת סנהדרין דף צב עמוד ב
תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחייה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר וגו'. אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.
וברש"י:
יוצק זהב רותח - משום דקא מיירי בשבחו דנבוכדנצר נקיט נמי לישנא מעליא ולשון קללה.
כלומר ביטוי זה מכיל כפל משמעות. מחד לשון שלילית של רתיחה, אך מאידך לשון חיובית - זהב. נבוכדנצר אמר דברים נפלאים אך היתה בהם סכנה לשירתו של דוד.
ושמא זו פשר כוונתו של הרמב"ן: הראב"ע [להבדיל אא"ה] אומר דברים נפלאים אך יש בהם סכנה למסורת חז"ל.