פורום אוצר החכמה

נתקלתי בראשונים (קידושין לא) באגדה שרב יוסף קיים את מנהגו של רב שלא להרים את עיניו ונסתמא וצויין המקור הקדום בשו"ת שערי תשובה קעח:
רביעית. וחמשית שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם:

ובהערות לחידושין לקידושין (אור הגנוז א, עמודה רסד) ציין לדרשות ר"י אבן שועיב פ' לך לך: "כי לפי שכתבו חכמי הטבע מי שיושב במחשך זמן גדול ויוצא לאור מאורותיו כהות, ויש אומרים כי זה עשה רב ששת וחביריו ממאור עיניהם שהיו תרים אחרי עיניהם, והחשיכום בזה הדרך."
לכאורה נראה שבכוונה סימו עיניהם, אך כנראה כוונתו לכך שהזהירות והמבט כלפי מטה גרמה להם להסתמא.

עי' בספר ברית יעקב, לרי"ח סופר, הוא דן שם בהנהגה זו, וכדומני שאף דן בשאלתך.

אינני יודע מדוע פירשת כך. ההבנה הפשוטה היא שזו היתה הדרך בה סימו את עיניהם.

באמת לשון הר"ן מטה להבנה זו: "דאמר' באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה" (וכפי שהעירו המהדירים דרכו להעתיק מדברי החידושין לקידושין וגם כאן זהו ציטוט מדבריהם).
מצד שני ר"י אבן שועיב מקשר את זה לחכמי הטבע מדבריהם עולה שזהו ענין הטבעי הנגרם מהסתכלות במקום אחד.
וכן עולה גם מלשון רגמ"ה מנחות קט,ב ש"נעשו מאורי עינים".

עיינתי גם בברית יעקב (סימן ג), ובו דברים מעניינים אך לא קשורים לנקודה המועלית כאן.
בין היתר מציין לכך שמילי דחסידותא דרב מובאים גם בריש האשכול. גם שם הנוסח כמו בתשובת הגאונים שערי תשובה- ש"לא יכלו לעמוד" בכך ונסתמאו, כך שאין כאן פעולה מכוונת ליצירת עיוורון.

מבקש חכמה כתב:בהערות לחידושין לקידושין (אור הגנוז א, עמודה רסד) ציין לדרשות ר"י אבן שועיב פ' לך לך: "כי לפי שכתבו חכמי הטבע מי שיושב במחשך זמן גדול ויוצא לאור מאורותיו כהות, ויש אומרים כי זה עשה רב ששת וחביריו ממאור עיניהם שהיו תרים אחרי עיניהם, והחשיכום בזה הדרך."
לכאורה נראה שבכוונה סימו עיניהם, אך כנראה כוונתו לכך שהזהירות והמבט כלפי מטה גרמה להם להסתמא.

מלשונו של ר"י שועיב לא משמע כן:

"ומצינו במדרש כי במסגר הראשון לא ראה [אברהם אבינו] מאורות, ועשה עמו השם נס שלא אבד מאור עיניו, כי לפי שכתבו חכמי הטבע מי שיושב במחשך זמן גדול ויוצא לאור מאורותיו כהות, ויש אומרים כי זה עשה רב ששת וחביריו ממאור עיניהם שהיו תרים אחרי עיניהם (כלומר, שלא הצליחו לעמוד במנהגו של רב), והחשיכום בזה הדרך."

ומשמע שבצורה מכוונת שהו זמן ממושך בחושך, ואח"כ יצאו בפעם אחת לאור ועל ידי זה נסתמאו.

אני רואה שחיים ואליהוא מסכימים לדבר אחד, והוא שלדעת ר"י אבן שועיב עשו רב יוסף וחבריו פעולה מכוונת לעצמם בכדי לסמא עיניהם שלא יראו מראות אסורות.
לדעתי הדברים אינם מוכרחים, ומסתבר שר"י אבן שועיב קיבל את דבריו מבית מדרשו של הרמב"ן ושם המסורת די ברורה, אך בפשט המילים אכן ניתן לפרש כדבריהם.

אם כך אנא המשיכו גם לדון ולברר היכן מצינו כדבר הזה שאדם שמרגיש קושי בהתמודדות עם עבירה מסויימת מותר לו לפגוע בעצמו ולגרום לעצמו חבלה קשה, באופן שימנע ממנו עשיית אותה עבירה.

הקושי יותר גדול שלכאורה העניין הוא רק מדת חסידות שנהג בה רב ולא מיירי שהיה לפניהם מכשול
ובפרט שרב יוסף נעשה אינו מצווה ועושה לר' יהודה כמו שדן בעצמו בזה

מבקש חכמה כתב:אם כך אנא המשיכו גם לדון ולברר היכן מצינו כדבר הזה שאדם שמרגיש קושי בהתמודדות עם עבירה מסויימת מותר לו לפגוע בעצמו ולגרום לעצמו חבלה קשה, באופן שימנע ממנו עשיית אותה עבירה.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת - הוספה סימן א
מעשה היה בר' מתיא בר חרש, שהיה עשיר, וירא שמים, ובעל מדות טובות, ורודף מצוה וצדקה, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, והיו יתומים ואלמנות מצויין על שלחנו תמיד, וכל ארחותיו ביושר, וכל ימיו עוסק בתורה, כר' מאיר רבו, והיה זיו פניו מבהיק כזוהר השמש, ואמרו עליו שמימיו לא הסתכל באשת איש ולא באשה אחרת, פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה, ועבר השטן וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר צדיק בלא חטא בעולם, מיד עלה למרום ועמד לפני הקב"ה ואמר רבש"ע מתיא בן חרש מהו לפניך, אמר לו צדיק גמור, אמר תן לי רשות ואנסנו, נתן לו רשות, מיד הלך ומצאו יושב ועוסק בתורה, נדמה לו כאשה יפה שלא היה כיופיה מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה (בראשית ו ב), כיון שראה אותה הפך פניו לאחוריו, חזר השטן והלך כנגד פניו, החזיר פניו לצד אחר והשטן כנגד פניו, כיון שראה שמתהפכת לכל הצדדים, אמר בלבו מתיירא אני שמא ישלוט בי יצר הרע, ומה עשה אותו צדיק, קרא לאחד מתלמידיו שהיה משמשו, ואמר לו בני לך והביא לי אש ומסמרים, כיון שהביאם הבעירם באש, ונעץ אותם בעיניו, וכיון שראה השטן כך, נבהל ונרתת והלך מעליו, ועלה למרום, ואמר רבש"ע כך וכך היה המעשה, מיד קרא הקב"ה לרפאל שר של רפואות, ואמר לו לך ורפא עיני מתיא בן חרש, הלך רפאל המלאך ועמד בו, אמר ר' מתיא מי את, אמר לו אני רפאל המלאך שלוחו של הקב"ה ששלחני לרפאות את עיניך, השיבו איני רוצה מה שהיה היה, חזר רפאל לפני הקב"ה ואמר לו כך וכך אמר לי מתיא בן חרש, אמר לו הקב"ה לך אמור לו מהיום ואילך אל תירא, אני ערב לך בדבר זה שלא ישלוט בך יצה"ר כל ימי חייך, כיון ששמע מפי המלאך קבל רפואתו ונתרפא, מכאן אמרו חכמים כל מי שאינו מסתכל באשה אחרת, אין יצה"ר שולט בו, ולעתיד לבא הקב"ה מסיר יצה"ר ממנו, ויתן בקרבנו רוח קדשו, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו כז).

ח"ב יישר כח על המקור, לאחר מכן ראיתי שהוא כבר מובא בילקוט שמעוני בשם מדרש אבכיר.

כעת ראיתי גם מה שדן בזה באריכות שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג חו"מ סימן ז אות ו. ותמצית דבריו שלצורך גדול מותר לחבול בעצמו (וגם מערב בזה ענייני גלגול נשמות עיי"ש).

מבקש חכמה כתב:וגם מערב בזה ענייני גלגול נשמות עיי"ש.

ראה גלגולי נשמות להרמ"ע

איני בא לדון בשאלת גלגול נשמות, ואני משאיר את הדיון בה ליודעי ח"ן. אך מי שבא ליישב דבר תמוה בחז"ל ראוי שישתמש בדברים מובנים ולא יקשר את הדברים לסוגיא אחרת שגם היא צריכה לימוד- האם חכמים ידעו בוודאות מה הוא הגלגלול שלהם ולפי זה עשו מעשים שאינם מובנים ואף גובלים באיסורי תורה?

באותו ענין,
מפורסם הוא הדבר שבפולין ועוד ארצות גויים היו בחורי ישראל הופכים את עצמם לבעלי מום, כדי שלא יוכרחו לשרת בצבא הגויים, שלא לבוא לידי נסיונות קשים ומרים במאכלות אסורות ועוד ועוד מיסודות הדת.