פורום אוצר החכמה

קראתי לאחרונה, כמדומה באחד מכרכי ישורון האחרונים, על גדול אחד שאחר מותו באו תפיליו בירושה לבנו, הלה ביקש לבודקם, פתח ומצא ריקן. ויחרד האיש וילפת.
ביקש היורש אחר עושה התפילין לגעור בו, על המכשלה שיצאה מתחת ידו, עד ששמע ממנו, כי זוג זה שנטל מירושת אביו, היה מזומן לחולו של מועד.

כמדומה לי שהמעשה סופר על הגאון בית אב זצ"ל ולא עלה בידי למוצאו.

אודה לעזרתכם.

שמועות על כאלו שנהגו כך ראה בתפארת בנים טויסיג מעמ' פג.

למה לא חששו שיביאו הבתים הריקים לידי תקלה?

למה לא הניחו תפלין כשרים לשם מלבוש ולא לשם מצוה?

גוף העצה ונימוקיה אכן קדומים (מזמן החסיד בעל משנ"ח), אבל אני מחפש מעש"ר של אותו גאון דייקא.

לא זכור סיפור על גדול אחד [אולי השג"א?] שמתנגדיו כדי להשמיצו הראו שתפליו ריקות, והיו אלו תפלין לחוש"מ

אני קראתי כן על ר' יונתן אייבשיץ, (ומתאים יותר כי היתה עליו מחלוקת גדולה וגם היה מקובל מפורסם, מה שאין כן השאגת אריה).

בספר 'רבינו' מהרב עובדי' יוסף מספר בעצמו שהי לו בתי תפילין ריקניות מבר מצוה עד שנת י"ח.