דראל כתב:חכם באשי כתב:
אין זה "מנהג" מחודש של היום, כבר מצאנו כזאת בקדמוני הקדמונים, כמו "לאו מר בר רב אשי חתים עליה", ואפילו בעל אגרו"מ נהג כך כלפי אחד מספרי הראשונים. ואכ"מ.
בדיוק היום העברתי שיעור על כך, וציינתי שר' משה פיינשטיין אמר על העניין הנ"ל ש"זה תלמיד טועה".
כשנשאלתי בהמשך, מה אעשה עם דברי האג"מ הנ"ל, השבתי: "זה לא הוא, זה תלמיד טועה"...
חכם באשי כתב:כבר קדמך בתשובה זו על האגרו"מ, ר' מנשה קליין (הקטן), במאמרו-תשובתו שנתפרסמה בספר הזכרון לר' משה ליפשיץ (נראה לי שהוא נכנס עכשיו לאוצר). עיי"ש
בר אוריין תנינא כתב:ממקורות יודעי דבר נודע לי כי בימים אלו עולה על מכבש הדפוס אגרות משה חלק ט'. על פי הנאמר לי הוא במתכונת של חלק ח', הספר עבר הגהה מרובה של תלמידי חכמים מופלגים.
עיינתי בדבריו של הרב טוביאס.
בסו"ד הוא כותב:
הערת אגב באותו מאמר בציטוט שהביא הכותב מתשובת האגרות משה נשתרבבו מילים שאינם מופיעות במקור חצי שורה נוספה שם כנראה מאיזה תלמיד טועה.
הסתקרנתי לראות מה מדובר, עיינתי במאמרו של ר"י מונדשיין בבבית אהרן וישראל ובציטוטים שהביא מאג"מ, ושוב עיינתי באג"מ, ולא מצאתי כל שינוי!
אפשר תלמיד טועה כתב את מה שכתב בסוף מאמרו של הרב טוביאס?
וכתב על כך בשו"ת אגרות משה (או"ח, ד, סי' מ אות כה): ודאי הוא חדוש גדול, דאף שסברתו
נכונה לענין שכל מאכל נחשב סעודת שבת לענין ליאסר לאכול בלא קידוש... מ"מ לא מצינו לענין קידוש
על זה, וכמדומני שרק בהגהות הריעב"ץ נמצא זה ולא בשום ספר מספרי רבותינו,2, וגם הריעב"ץ עצמו
לא הזכיר זה למעשה בסדורו בהלכות קידוש, ולכן אין לעשות זה למעשה כשאם ח"ו אירע כזה בחולה
שאסור לו לאכול פת והוא נמצא בביה"ח שאין שם מי שיעשה קדוש על יין או פת... אלא יאכל בלא
קידוש... ויותר משמע שהוא הוספה אלא יאכל בלא קידוש דלא גזרו שיתענה בשבת כשלית לו על מה
לקדש. ויותר משמע שהוא הוספה מאיזה תלמיד טועה כמו שתיבות וה"ה להבדלה הוא טעות, שהרי
אפילו על פת אין מבדילין.. וא"כ הרי ודאי לא כתב זה הריעב"ץ כמו כן מסתבר שכולו לא כתב זה וצ"ע.
עכ"ל.
היא שיחתי כתב:מתעמק כתב באשכול אחר:
מענין לענין באותה ענין, בשו"ת אגרות משה ח"ח או"ח סימן כ' אות לג, מבאר טעם לחשיבות הנשים בימינו, והדברים תמוהים, כתובים ברוח ליברלי-אמריקאי, וקשה לקבל שנכתבו בידי הגרמ"פ...
תוך כדי דיבור כתב:מעט צרי כתב:מתוך תשובה מאת הרב שמואל ברוך גנוט מח"ס משנת תפילין ועוד - ביתר, (תשובה זו מופץ בדוא"ל ברשימה שנקראת "הלכה").
"ואחד מגדולי המשיבים בארה"ב כתב בזה (במכתב פרטי, בו ביקש שלא לפרסם שמו), כך: מה שכתב על תשובת אגרות משה או"ח חלק ה' בדין יין מחלל שבת עושה יין נסך והעיר עליו- דע לך כפי שנמסר לי וידוע לי שהרבה תשובות לא היו לעיני מורי ורבי הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל וידים זרים שלטו בו. וממילא אני לא בא לתרץ מה שאתה שואל. כי הוא לא ראה הדברים כך נמסר. והתשובה שם אף בכת"י שיש לי הוא ממנו התשובה חוץ שאלו שהוציאו ספרו הוסיפו דברים ולא ידוע מדוע הוסיפו. וא"כ אין לדון בזה כלל, וממילא מה שהעיר על שאר התשובות ג"כ יפה העיר ואין לי מה לכתוב בזה. ואני לא שמעתי אישית מהפסקים של ח"ה, וג"כ ח"ז שיצא לאור לפני שנים גם כן יש שם ספק בהרבה תשובות. סוף כל דבר זה גורם לתלמידים צער, וזרים מהמשפחה השיגו הכת"י ועשו מה שרצו, ואין מה לעשות בזה כלום, והאמת מובן וידוע למי שמבין ובפרט לתלמידיו".
עכשיו מתקרבים קצת הדברים ליציאה מגדר "שטיבל'אך שמועסן". מביני דבר יכולים לדעת מעצמם מיהו הרה"ג שכתב את הדברים הללו, ויש משמעות לידיעה שהוא נוטה לקבל את הפקפוקים על חלק זה של האגרות - אבל גם אין זה מרכך עדיין את הקושיות הנגדיות.
ראשית יש לתמוה או להצטער למה רצה להישאר בעילום שם, הלא אדרבה לשיטתו צריך להכריז זאת בקול גדול בכל מקום, כי ידוע שמורי הוראה סומכים למעשה על פסקי האיגרות משה, ועילום שם אינו מועיל לקבלת הדברים. אלא שגם אצלו כנראה העניין אינו מבורר לגמרי, ואולי זה גם מקור הגמגום בדברים שכאן (בין מה שנמסר למה שיודע ומה שאמרו ומה שמוסיף וכו').
שנית יש להסביר לקוראים את מה שכתב "והתשובה שם אף בכת"י שיש לי הוא ממנו התשובה חוץ שאלו שהוציאו ספרו הוסיפו דברים ולא ידוע מדוע הוסיפו, וא"כ אין לדון בזה כלל". רצונו לומר, שבחלק זה של האגרו"מ נדפסה גם תשובה אחת אליו, והוא מעיד שהנוסח שנדפס זהה לנוסח התשובה המקורית שיש אצלו בכת"י, אלא שכידוע העורכים הוסיפו תוספות שונות בכתב קטן בין המשפטים, וממילא אין לדון במשמע מהתוספות הללו (ולזה כנראה מכוונים דבריו "וממילא מה שהעיר על שאר התשובות ג"כ יפה העיר ואין לי מה לכתוב בזה". ומי ששם נקודה אחרי המילה "הוסיפו", רצה לשוות את הרושם שהאמור אחריה מכוון לכל תוכן התשובות).
אם כן: הרבה מהתשובות שסודרו לדפוס לא עמדו לאחר מכן לפני עיני האגרו"מ (כי הרי רוב הכרך סודר רק אחרי פטירתו, וכבר הפניתי לעיין בהקדמה). ויש בכרך זה גם פסקים מחודשים שהרה"ג הכותב לא שמע עליהם ("ואני לא שמעתי אישית" וכו'), וכן הוא חוזר על הספקות לגבי כמה דברים בחלק ז' (וכבר תמהתי על זה הפלא ופלא שרוצים אפוא לומר שאין לסמוך על מעשי האגרו"מ בעשר השנים האחרונות לחייו) - והמשמעותי יותר הוא כמובן דבריו על "ידים זרים שלטו בו", ו"זרים מהמשפחה השיגו הכת"י ועשו מה שרצו".
והנה זהותן של כל הנפשות הפועלות, ידועות היטב, ויש כאן תופעה מוכרת של קרובים או מקורבים שהם עצמם זוכים לאימון ולקירוב מצד הגדול אבל תלמידיו האחרים אינם נותנים בהם אמון כזה. אלא שכבר תמהתי גם על זה: מילא חתנו, שיש חוגים שהוא אינו מקובל אצלם כלל ועל כן נוח להם להטיל בו רפש, וכהאי גוונא חתן חתנו, שאמנם נכבד הוא וגם נינו של האבני נזר וכו' אבל משתייך לרוע מזלו לחוג הלא נכון. אבל הלא אנו רואים ששני בניו ממשיכיו של האגרות משה, סמכו בעצמם את שתי ידיהם על החלק הזה! וממילא כל הפקפוקים על "זרים מהמשפחה", גם לשיטת הנוטים לשומעם, הריהם קלושים מאד כל שיבואו הבנים ויאמצו אותם, וימשכו סמיכתם בחזרה באותו אופן שבה נתנוה. ומי כמוהם בנאמנות לאביהם זצ"ל, יותר מכל תלמיד זה או אחר.
נותרו אפוא בינתיים רק שתי טענות: א', מה שהעורכים לא עשו בשום-שכל ושיבצו את לשונם וביאוריהם באותיות קטנות בין דברי האגרו"מ, ובאמת זהו דבר הראוי לביקורת (ואמנם כבר החלו לחקות זאת במשפחות גדולים אחרים, כהגרשז"א בספר שלחן שלמה). ב', שאפשר שהרבה מהפסקים והתשובות שהדפיסו שם, נכתבו שלא על מנת לפרסמם; וזו כמובן טענה שיכולה להיות נכונה בהרבה מקרים, אבל אי אפשר לדחות בגינה באופן קטגורי כרך שלם, ובפרט שכפי שכבר הוזכר כאן בקצרה, בכך כרך של האגרו"מ יש פסקים מחודשים ומקוריים ואף שנחלקו עליהם, ולאורך חייו היו הרבה שניסו לבטל דבריו (מענה לאגרות, והספר הגנוז של בלוך על הפריה מלאכותית, ועוד, והדבר דומה למה שהיה בשעתו עם המהרש"ם), ומעתה מה קל להתמודד עם פסקים מחודשים נוספים בטענה ש"ידים זרות שלטו בהם..." (ואגב אזכיר שוב שעל המדברים בעניין זה יש לעיין תחילה בתיאור העריכה בהקדמת כרכי ז'-ח').
בע"ה
ב' דר"ח תמוז תשט"ז.
מע"כ ידידי הרב המאוה"ג מהר"ר אברהם וויינפעלד שליט"א שלו' וברכה כל הימים.
הנה בדבר חלב הקאמפאניעס שמדינתינו, ודאי יש טעמים להתיר לומר שאינם בכלל האיסור שאסרו חז"ל, וכדחזינן שהרבה מקילים בזה מפני הדוחק בהרבה מקומות. אבל במקום שאפשר להשיג אף שעולה בקצת טירחא יותר ואף ביוקר מעט חלב של ישראל, אין מן הראוי להקל בזה וצריכין להשיג חלב של ישראל.
והנני ידידו משה פיינשטיין
איש_ספר כתב:מן הגורן ומן היקב כתב:בנושא ה'תלמיד טועה' שבדברי הגרמ"פ, כ"כ על כך בעבר הרב יהושע מונדשיין בקובץ בית אהרן וישראל קובץ קכא והשיבו הרב בצלאל דבליצקי קובץ קכג, פולמוס מרתק. מי שיכול, שיעלה לשמחת הכלל.
אך ככה"נ נכשל שם ר"ב דבליצקי בהביאו מדברי כותב אחד שהאשים את מו"ל ספר ריה"ח עה"ת בעריכה שגויה. וכפי שהתנצל ע"כ בגליון הבא. אם כי עדין הדבר כולו פלא ואכמ"ל.
מתעמק כתב:לפני איזה שנים, בעת שעסקו בהכנות האחרונות להדפסת חלק ט', שמעתי (כמדומה ששמעתי את זה אז בבירור בשמות אנשים, אך יתכן שאני טועה בפרט זה) שהיו שהתקשרו להמסדרים לוודא שאגרת זו ייכנס לחלק ט', כמו שאר מכתבים קצרה בעניני הלכה שנדפסו בחלקים האחרונים. אך המסדרים סירבו, כי לא רצו ליתן פרסום יתירה למכתב זה!
תוך כדי דיבור כתב:איני מבין כ"כ את המעשה הזה, הרי בחלק ח' (!) יש כבר תשובה קצרה באותו עניין שכתוב בה כמעט כל מה שכתוב בהנ"ל, שההיתר "הוא רק בשעת הדחק... ולא בשביל יוקר מעט" (יו"ד ח"ד סי' ה'). אם כן מאי האי? מה נשאר עוד שיהיה אכפת לאי מי לפרסם התשובה הנ"ל כשכבר נדפס בדומה לה עוד בכרך הקודם? [ובפרט גבי תשובה מתשט"ז שהגרמ"פ הוסיף הרי לכתוב בנידו"ד כהנה וכהנה אחריה]
מקורות כתב:אה"נ, בדברי התשובה עצמה אין הבדל גדול, אבל שם בחלק ח' העורכים הכניסו פירושים לתוך דברי המחבר, ובמקום שהוא כתב שיש טעמים להקל, אלא שאין להקל אלא בשעת הדחק, כתבו הם שכן הוא אוחז מעיקר הדין, אלא שבעל נפש יחמיר. ואף שנכון הוא שחשוב לציין את שאר תשובותיו בעניין, אבל למה להם להכניס את הפירושים שלהם? היה להם להפנות אלא הסימנים שהוא דן בהם וכל אחד יוכל להסיק מה הוא דעת המחבר.
מקורות כתב:"יש להחמיר" אינו אותו דבר כמו "בעל נפש יחמיר". נכון שמה שמותר בשעת הדחק הוא מעיקר הדין, אבל מכל מקום יש לכל אדם להחמיר לכתחילה, משא"כ כשכותבים רק ש"בעל נפש יחמיר".
בהמובא מ'המאור. חשבתי שזה פשוט, שההדגשה בענין הסגנון על מכתב הנ"ל, אינו על סגנון הלשוני, שוודאי היא של החתן הרמ"ד, בהיות ששמו חתום עליה ואף היתה כתובה בלע"ז.
הכוונה לסגנון הרעיוני.
בהמכתב כולו, עכ"פ לפי הבנתי (והבנת העורך שם), החתן רושם דברי חותנו וטעם שנתן חותנו למה אינו רוצה להזדקק לשאלה זו, וכדומה מהפתיחה והסיום שהוא מתיימר למסור דברי חותנו הגרמ"פ. הילוך מחשבה המובע במכתב זה, אינו הילוך מחשבתו של הגרמ"פ כלל, עכ"פ לא מה שהשיב לשואלים בכתב או בע"פ. דבר שמביא למסקנא שהחתן בהיות לו דעה מגובשת עצמי על רפואות מסוג זה, השתמש בשם חותנו לבטא דעת עצמו.
תורת המן כתב:
א'. בספרו של מלך שפירא, 'Changing The Immutable', הביא שבירחון א' הדפיסו תשובה מהגרמ"פ בענין אם זקן יכול לילך עם משענת בשבת, וכתב בתו"ד שאין לנו רה"ר. ובתשובה המקורית כתוב שהשאלה היה בבארו פארק בברוקלין. וכשנדפס באג"מ השמיטו המקום, מטעמים המובנים.[*]
[*]יש תמונה שם, ואין הספר תח"י כעת. גם שם יראה כי שינו הלשון קצת.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: לוצאטי ו־ 186 אורחים