תוכן כתב:גם בשלטי גיבורים מאריך בזה.
עושה חדשות כתב:תוך כדי חיפוש באוצר, התגלגלתי לספר "נפוצות יהודה", ושם בדרוש הראשון מצאתי אריכות מרתקת בשורשי חכמת המוסיקה.
הריני מעלה כאן את הדרוש בשלימותו, ואשמח לקבל הסבר מקוצר על עיקרי המושגים... (דיאפינטי, קונסונאנצי, וכו').
אולי ראוי קצת להשקיע בזה, לכה"פ ל"חזנים", וכמבו' בספר תעודת שלמה...
לייטנר כתב:ראה כאן:
https://books.google.co.il/books?id=YiG ... A1&f=false
אגב, על הנ"ל הוא לא היחיד שכתב.
עושה חדשות כתב:תוך כדי חיפוש באוצר, התגלגלתי לספר "נפוצות יהודה", ושם בדרוש הראשון מצאתי אריכות מרתקת בשורשי חכמת המוסיקה.
הריני מעלה כאן את הדרוש בשלימותו, ואשמח לקבל הסבר מקוצר על עיקרי המושגים... (דיאפינטי, קונסונאנצי, וכו').
מאיר נפתלי כתב:מי זה הרב המחבר הרב מוסקאטו? הידוע למישהו?
כלי הנגינה - מעצבות לשמחה
א.
כתב הגר"א בפירושו על ישעיהו פ"ה עה"פ 'והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם' שארבעה כלי זמר אלו מכוונים כנגד ארבע עצבונות שיוצאים מד' מרות (לבנה ירוקה אדומה ושחורה) וכל כלי זמר מכוון כנגד עצב היוצא ממרה שכנגדו.
וכן בשמואל א' פ"י 'חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל וחליל ותוף וכינור והמה מתנבאים'. הרי שהוזכרו ד' כלי זמר הללו.
והנה ארבע עצבונות לאדם.
הראשון הוא כשאדם רוצה ומשתוקק לדבר מה ואין בידו להשיגו. כגון בנים. או כסף. או אשה. וכדומה. נכנהו 'יאוש'.
השני הוא כשאדם מתאמץ לפעול להשיג ענין מסוים וחושב להשיגו ולבסוף אינו משיגו. נכנהו 'אכזבה'.
השלישי הוא כשאדם השיג דבר מה וחושב שיאבד ממנו הדבר ההוא. נכנהו 'דאגה'.
הרביעי הוא כשאדם השיג דבר מה ואף אבדו ממש. וכגון הנ"ל. בנים או כסף וכדומה. נכנהו 'אֵבל'.
והנה להוציא אדם מעצבון היאוש הלא ניתן לו 'תקוה'.
ולהוציאו מעצבון האכזבה הלא ניתן לו להיות 'יגעת ומצאת'.
ולהוציאו מעצבון הדאגה ניתן ה'ביטחון'.
ולהוציאו מאבלותו ניתן לו 'פיצוי' כלומר דבר אחר שינחמהו. כי בעולמנו א"א להחזיר הגלגל רק לפצות באחר.
כלי הנגינה מחולקים לשלשה מערכות. מערכת כלי נשיפה- חליל חצוצרה וכו'. מערכת כלי הקשה- פסנתר תופים וכו'. ומערכת כלי פריטה כינור נבל וכו'.
כפי שנראה לעין הזכיר הכתוב את שלשת מערכות הנגינה בזכרו תוף להקשה, נבל וכנור לפריטה, וחליל לנשיפה. כמובן שצריך לתת את הדעת על כך שבכלי הפריטה הוזכרו שני כלים. אין באפשרותינו לעמוד על הדברים במדויק משום שצורת הנבל והכנור המקראיים אינם ידועים רק ידוע שהכילו 'מיתרים' (או 'נימים') ותיבת תהודה. (עי' מלבי"ם ישעיהו ט"ז י). אולם ננסה לבחון שתי בחינות שקיימות בכלי המיתרים וכפי הנראה שמוטיב אחד בלט יותר מחברו בכל אחד מהכלים כינור ונבל.
ונראה לבאר שהתוף וכל כלי ההקשה הם כנגד עצבון היאוש משום שהם מפיחים תקוה. וזה משום שאופן ההקשה על הקלידים הינו בזה אחר זה. ובשעה שמקיש על קליד אחד לא נעשה דבר כדי להקיש על הקליד הבא אלא שהוא מקוה שאכן יצליח להקיש עליו וכשאכן מצליח להקיש הרי שהתממשה תקותו. וכן בקליד הבא. הנגינה על מערכת קלידים היא התגשמות תקוות קטנות בזו אחר זו.
הנבל וכל כלי הפריטה הם כנגד עצבון האכזבה משום שהם מביאים את האדם למצב של 'יגעת ומצאת'. וזה משום שאופן הפריטה על מיתרים הוא הנפת היד בצורה מסוימת אשר תפרוט על המיתרים שיחפוץ בזה אחר זה. וכן מבאר הרד"ק בעמוס פרק ו' את המושג 'פריטה' על מיתרים שלשון פריטה היא פעולה גדולה שנפרטת לתנועות קטנות. כן הפריטה על מיתרים היא הנפת היד בבת אחת הנפרטת להפקת צליל מכל מיתר בפני עצמו בזה אחר זה. והיינו שמתאמץ להניף היד כדי להצליח לפרוט בצורה טובה ואכן מוצא הצלחה ביגיעתו ופורט על המיתרים (ואינו ככלי ההקשה שכל הקשה אינה מכח מעשה קודם כלשהו). הנגינה על מיתרים היא רצף של הצלחות להשיג דברים שהתאמצנו בעבורם. (אגב המושג 'פריטה' מוזכר בתנ"ך על נבל בלבד ולא על כנור ויתכן משום שהמוטיב של פריטה הוא במיוחד לנבל וכמו שהוצע לעיל).
החליל וכל כלי הנשיפה הם כנגד עצבון הדאגה משום שהם מקנים לאדם ביטחון. וזה משום שאופן הנשיפה בכלים אלו יכול להתבצע (גם כתנועות קטנות אך) גם כנשיפה רצפית אשר על ידי הנקבים הנסתמים ונפתחים חליפות מתהוה הניגון. ובאופן זה הלא כל כוחו של המנגן כבר נכנס לתוך חלל הכלי עוד לפני שהשמיע צליל ובאצבעותיו רק עמל לשמר את האויר הכנוס כבר בכלי שלא יאבד לריק אלא יצא בצורה טובה. זה מפתח באדם את תחושת הביטחון או 'שימור הקיים' בו הוא מצליח לשמר את מה שכבר פעל שלא יאבד.
והפן הנוסף בכלי הפריטה הבא לידי ביטוי בעיקר בכינור הוא המוציא את האדם מעצבון האבל וכמו שאמר הכתוב איוב פרק ל' 'ויהי לאבל כנורי'. והוא משום שפעולת כלי הפריטה נעשית לעולם ע"י תיבת תהודה והיינו שאחר שהצליל עצמו נמוג ונאבד הרי הוא חוזר שוב כהד, וזהו הניגון. וזה כביכול הפיצוי המביא לאדם דבר כנגד מה שכבר אבד לו. הניגון על כינור הרי הוא משחזר 'צלילים שנאבדו' והוא מחזק את התחושה כי ניתן לשחזר 'דברים שנאבדו'.
ב.
כמובן שאחר שהתבאר שלכל כלי יש משמעות מיוחדת. כעת צריכים לבדוק בתנ"ך ובדברי חכמים בכל מקום שמוזכר כלי מסוים שהוא בודאי מכוון וצריכים לבאר את התאמתו לאותו המאורע.
הנה מבואר בנביא שכששרתה על שאול רוח רעה ביקשו לפניו איש יודע נגן בכינור וזהו דוד. וניתן לבאר שמכיון ששמואל ניבא לשאול שיפסיד את מלכותו אי"ז רק כדאגה בלבד להפסד המלוכה אלא הנבואה כאילו היא התקיימה. והיה שאול אבל על אבדן מלכותו. לכן שמחוהו בכנור.
ותקח מרים הנביאה את התוף בידה. כבר רבינו בחיי (בפר' כי תשא) מעיר מדוע נטלה היא וכל הנשים אחריה תופים בדוקא. ואפשר לבאר שכשיצאו ישראל למדבר ועדין לא קבלו תורה וגם זכויות לא היו להם ואת ערום ועריה והללו עובדי ע"ז ופניהם אל העתיד הלא זרוע. צריכים היו מנגינה של תקוה כי העתיד הוא הכל ועדין אין עבר לשמרו. ותקות העתיד היא בתופים.
גם בשמחת נישואי אדם וחוה כתוב במדרש שהיו תופים. והביאור כנ"ל. שעה לאחר לידתו ומיד לאחר יצירת אשתו מקימים הם את ביתם עם אפס עבר וכל התקוה לעתיד. ותקוה היא תופים.
הנביא אומר לבתולת ישראל 'עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים'. היינו: אל תאבדי תקוה. כי את תופיך בהם את משתמשת היום להפיח תקוה לעתיד הגאולה – עוד תעדי אותם בזמן הגאולה, כלומר, תקוותך אכן תמומש.
לבן אומר ליעקב. למה וכו' ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. היינו אצלך הוא תוף. אתה יוצא לדרך חדשה מלאת תקוה, אבל אצלי הוא כינור שאתה לוקח ממני את בנותי.
את המולך היו עושים במקום התופת. ופירשו המפרשים שהוא מלשון 'תופים' שהיו מכים בתופים באזני האב שלא ישמע את נהמות בנו מתוך האש. יתכן שגם אפקט פסיכולוגי יש כאן. אדם מקריב את בנו לע"ז. תופים היינו אין עבר, אפילו לא אכזבה. הפנים לעתיד בלבד. שלא ישמע את נהמות בנו הכונה גם שלבו לא ישמע את רחמיו הנכמרים בתוכו על בנו הנשרף.
דוד המלך אומר 'עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר' שני כלים אלו היו מעל מיטתו של דוד. פעמים שהיה מתעורר עם כנור. פעמים עם נבל. תלוי מתוך איזו שינה. יש וההרגשה היא הרגשת החמצה 'יכלתי לישון כעת' כאן מקומו של הנבל לפקח תחושת החמצה זו. אך פעמים ההרגשה היא של אבדה. 'לקחו לי את השינה' כאן מקום הכנור לפצות על האבדן.
בשנים עשר ימים בשנה היה החליל מכה לפני המזבח. בשנים עשר הימים שבהם גומרים את ההלל. דוקא חליל. הארחות צדיקים בשער האהבה אומר על עבודת ה' בשמחה. 'עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה' מהי רעדה זו. יירא השם יתברך כמו אדם שאוהב את אשתו והיא אוהבתו והוא ירא לעשות דבר כנגדה פן יאבד אהבתה - כן הדבר הזה, וכו' ויירא לעבור על מצוותיו פן יפסיד אהבת הבורא יתברך. במקום יראה זו בא החליל המקנה ביטחון שלא נאבד את האהבה.
ג.
עדין נשאר לנו לברר כיצד קשורים ארבע עצבונות אלו לארבעות המרות ולצבעיהם.
ועוד חזל"מ.
חוקרנוביץ כתב:יש איזה ספר על חכמת המוסיקה מחבר הוא גרשוני.
אמנם הוא כותב שם שלא הביא את דברי רבו, הנ"ל, כי הם הולכים בדרכים אחרות בענין זה.לייטנר כתב:גם לכך כיוונתי.תוכן כתב:גם בשלטי גיבורים מאריך בזה.
איתן כתב:בשבוע הספר שעבר ראיתי את הספרו של פרופ' דב שוורץ "כינור נשמתי - המוסיקה בהגות יהודית". לא קראתי אותו, אך מדברים אחרים של המחבר שקראתי אני יכול להעיד שהוא על רמה.
הספר באתר של אוניברסיטת בר-אילן:
http://www.biupress.co.il/website/index.asp?id=911
זיקת היהדות למוסיקה היא נושא לשיח ער בשנים האחרונות. התחי' המוסיקלית בציבור הדתי היא אחד הביטויים לכך. ספר זה מציע דיון מחקרי מקיף ראשון במפגש של המוסיקה והיהדות בתחום התאולוגי והפילוסופי.
הספר מתחקה על גלגוליו של מוטיב המוסיקה בהגות היהודית לדורותי'. בחלקו הראשון הוא מתאר את הדרך שעשתה המוסיקה ככלי המשרת מטרות דתיות, פסיכולוגיות ותועלתיות עד היותה לתחום בעל ערך עצמאי וסגולי. במקביל נידונות ההערכות השונות שהמוסיקה זכתה להן בהגות היהודית וזיקתו המיוחדת של עם ישראל למוסיקה. בחלק השני נידונים מעמדה ומקומה של המוסיקה בהגות הציונית הדתית. במסגרת זו נבחנת תודעת היצירה של מלחינים דתיים באמצעות כתביהם ודבריהם.
לייטנר כתב:חוקרנוביץ כתב:יש איזה ספר על חכמת המוסיקה מחבר הוא גרשוני.
לכאורה, כוונתך למ.ש. גשורי
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7 ... 7%A8%D7%99
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 629 אורחים