עשר נשמות שברחו מראש אדה''ר

[שבע]

לקראת השנה החדשה הבעל''ט, אמרתי לשתף את חברי הפורום היקרים - בקטע קבלי נפלא, שמצאתי בכתב-יד תימני קדום, העוסק בנושא מפרשת השבוע דנן:

''אלו הן עשר נשמות שברחו מראשו של אדם הראשון
בשעה שחטא ואכל מעץ הדעת:
תשע ממצחו, ואחת מראש לשונו.
ובא מלאך המות וחטפן והניחן אצלו -

עד שידע אדם חוה ונתעברה בהבל ותיומתו,
עמד המלאך הממונה על ההיריון ולילה שמו,
ואמר לפניו:
רבש''ע, יצרת אלו - זרוק בהן נשמות.

אמר:
אין לי,
אם יש לך - תן להם.

לפי שראה הקב''ה שאין להם חיות,
לפיכך לא רצה ליתן להם נשמות.

ונתן להם מלאך המוות
שתי נשמות מן העשר שהיו אצלו.

ושתי נשמות נתן לעמון ומואב,
לפי שבאו מביאות אסורות,
שנ' ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.

ושתי נשמות נתנן לפרץ וזרח,
לפי שהן בני יבמה היו,
ובאו מביא' אסו',
שנ' ויוגד ליהודה לאמר ז' תמר כלתך.

ושתי נשמות למשה וצפרה,
לפי שהם בני אדם הראשון בסוד הגלגול.

ואחת נתנה לדוד
לפי שהוא נולד מת בלא שנים,
לפי שהיתה נשמתו דבוקה בלשונו של אדם הראשון
ולפיכך נברא בלא שנים -
בשביל שטעם מעץ הדעת תחלה
וגרם מיתה לעולם.

ואחת נשמת הנפל
והוא מנחם בן חושיאל,
והוא בן אביגיל.

ודוד המלך ע''ה נצל
משלש עבירות: ע''ז וג''ע ושפ''ד, ודם נידה
שנ' (שמואל א' כה, לג):
וברוך טעמך וברוכה את
אשר כליתיני היום מבוא בדמים''.

[ר_חיים_הקטן]

ואחת נשמת הנפל
והוא מנחם בן חושיאל,
והוא בן אביגיל.

מהו בן אביגיל? האם ר"ל שהמשיח לא יהיה מבני בניו של שלמה המלך?

ודוד המלך ע''ה נצל
משלש עבירות: ע''ז וג''ע ושפ''ד, ודם נידה
שנ' (שמואל א' כה, לג):
וברוך טעמך וברוכה את
אשר כליתיני היום מבוא בדמים''.

צ"ע דפתח בשלש עבירות ולמעשה מביא ד' עבירות.

[י. אברהם]

אמרתי לשתף את חברי הפורום היקרים - בקטע קבלי נפלא, שמצאתי בכתב-יד תימני קדום, העוסק בנושא מפרשת השבוע דנן:

האם תוכל לשתף אותנו עם יותר פרטים
באיזה דור הי' המחבר וכו'?
האם הי' מגדולי דורו?

[עושה חדשות]

ושתי נשמות נתנן לפרץ וזרח,
לפי שהן בני יבמה היו,
ובאו מביא' אסו',
שנ' ויוגד ליהודה לאמר ז' תמר כלתך.

ואנוכי לא שמעתי כן בלתי היום. וי"ל משום "ניתכוין" וכו'.

[עושה חדשות]

אעתיק מתוך מש"כ בעבר, על בריחה אחרת שהיתה שם עוד קודם לכן.

בראשית א-כז: זכר ונקבה ברא אותם. וברש"י "ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו', מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר".
(ולענין פשוטו של מקרא המבו' ברש"י עי' רשב"ם שציין למשנת ר"א, וז"ל הברייתא "כלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו שלראשון כיצד. ויברא אלקים את האדם בצלמו, הרי כלל, ואחר כך פירט את מעשיו, וייצר את האדם, ויפל תרדמה על האדם, ויבן את הצלע. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו שלראשון").
ובכתובות ח, א אי' "לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס שתי יצירות הואי לא דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה אזלינן ומ"ס בתר מעשה אזלינן כי הא דרב יהודה רמי כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד".
וברשב"א שם פי' בשם ר"ח "חדא הואי חוה לבדה נוצרה מן הצלע ומר סבר שתי יצירות הוו לו אחת נוצרה עמו מקודם וברחה ואח"כ ברא לו חוה מצלעו". (ובש"מ חסר תיבת 'וברחה'). והיינו דהאשה שלא נבראה מצלעו באמת ברחה. ועכ"פ לפ"ז היא האמורה כאן זכר ונקיבה ברא אותם ולא אח"כ מצלעותיו.
(וצ"ע אם נתקללה במיתה, שהרי לא חטאה. אלא דיתכן דבלא"ה אין לה חיים או זכות לחיים אם ברחה).
שו"ר בס' פני דוד שכ' "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה. זאת אפשר לפרש כמ"ש הרב המקובל מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה בס' מדרש בחידוש בהקדמה דבתחילה נברא' חוה הראשונה שוה בקומה לאדה"ר ולהיותה גדולה כמוהו לא קבלה מרותו וברחה ואז אמר ה' לא טוב וכו' ויקח אחת מצלעותיו וכו' ונתקנאה הראשונה ומיללת ועל כן נקראת לילית והולכת למי שמהרהר ורואה קרי וקולטת ומולידה ולכן אין להרהר ואין להתעצב רק לשמוח זהו מה שאני זוכר שראיתי להרב הנז' שם. ובס' ן' סירא כתוב וז"ל וכשברא הקב"ה אדם יחיד אמר לא טוב היות האדם לבדו וברא לו אשה מן האדמה כמותו וקראה לילית מיד התחילו מתגרין זה בזה וכו' שנינו שוין ששנינו מן האדמה ולא היו שומעין זה לזה כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באויר וכו' עש"ב. ובזהר הקדוש ח"א דף ל"ד ע"ב ויקח אחת בספרין קדמאי אשכחנא דא לילית וכו' ועמ"ש בח"ג דף י"ט ע"א וזה כונת הכתוב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לאפוקי הראשונה שהיתה מהאדמה וז"ש זאת הפעם מכלל דאיכא אחריתי. לזאת יקרא אשה שגימטריא ש"ו הן נגרע ממספר איש שהוא שי"א שזאת מתרצית להיות למטה ממנו. כי מאיש לקחה זאת והיא חלק מחלקיו ומשועבדת לו וכמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש שזו טובה גדולה שעשה ה' לאדם שלא נבראו זכר ונקבה כבהמות שאז לא היתה הנקבה משועבד' כלל אך עתה שהיא אבר מאבריו משועבד' והאריך בזה. ועם הקודם דאדה"ר ידע שפיר וראה בעיניו כמו הצער עלה בראשונה שנבראת כמוהו א"ש אומרו זאת הפעם וכו' נותן הודאה להי"ת על הטובה שעשה לו לבראת זאת אבר מאבריו דעי"כ משועבדת לו. וזכורני שראיתי להרב הק' מהרח"ו ז"ל שפי' כיוצא מזה אך איני זוכר בפרטות דברי קדשו". (וכעין ד' הראב"ד הנ"ל בהקד' לבעה"נ, עי' גם במלמד התלמידים פ' תזריע).

[לבנון]

ושתי נשמות נתנן לפרץ וזרח,
לפי שהן בני יבמה היו,
ובאו מביא' אסו',
שנ' ויוגד ליהודה לאמר ז' תמר כלתך.

אחר בקשת המחילה. אני מעדיף את דברי הרמב"ן שם, שאדרבה, מצוות יבום (או משהו קרוב לזה), התקיימה שם. ואני סומך על קבלתו של הרמב"ן, מאשר על כתבי יד עמומים ועלומי שם.
ומי שרוצה לדעת עוד על סמכותם של כתבי הקבלה התימניים, יעיין במה שכתב בזה הרב יעקב ספיר בספרו 'אבן ספיר'. ובזה אשים קנצי למילין.

[עקביה]

דברים מסוג זה יכולים להיות מיוסדים על אדני פז, ויכולים להיות שטויות במיץ עגבניות.
ללא ידיעת המקור, ומקורו של המקור, קצת קשה לייחס להם חשיבות.

[שבע]

כתב היד - בו מצאתי את המטמון -
נמצא ב- Biblioteka Apostolica Vaticana
וסימנו: Vat.ebr.669

בסוף כתב-היד, הועתק הקטע דנן, ללא ציון מקור.

אולם כל מעיין - שרגיל ב'אותיות הקטנות'
יכיר תיכף כי דברי קבלה לפנינו,
ויש דברים בגו.

[עת לעשות]

שמעתי פעם בשבת חוהמ"ס מהגאון הגדול ר' נפתלי פרענקל חבר הבד"ץ העדה"ח (ה' ירפאהו ויחלימהו)
שעמד על הגמרא (שבת ל:) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה וכו',
ובהמשך הגמרא מתרץ כל הסתירות והקושיות אחת לאחת.
והק' ממה נפשך, אם יש תירוצים על הקושיות למה מתחילה ביקשו לגונזו, ואם התשובות אינם מספקות כ"כ, א"כ מה מועיל שתחילתו וסופו דברי תורה שלכך נמנעו מגניזתו, הרי עדיין הדברים סותרים.
ותירץ כך, כשרואים שאחד מדבר לא לעניין וסותר דברי עצמו, אין שום חובה על האדם לתרצו ולהתעמק בהבנת דבריו, רק מוטב לגנוז כולו. אך אם רואים שתחילתו וסופו ד"ת, והיינו שהוא מדבר כראוי ולעניין, או אז מוטל החובה להתעמק ולהתאמץ להבין עומק חכמתו וסוד בינתו.

[לבנון]

שמעתי פעם בשבת חוהמ"ס מהגאון הגדול ר' נפתלי פרענקל חבר הבד"ץ העדה"ח (ה' ירפאהו ויחלימהו)
שעמד על הגמרא (שבת ל:) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה וכו',
ובהמשך הגמרא מתרץ כל הסתירות והקושיות אחת לאחת.
והק' ממה נפשך, אם יש תירוצים על הקושיות למה מתחילה ביקשו לגונזו, ואם התשובות אינם מספקות כ"כ, א"כ מה מועיל שתחילתו וסופו דברי תורה שלכך נמנעו מגניזתו, הרי עדיין הדברים סותרים.
ותירץ כך, כשרואים שאחד מדבר לא לעניין וסותר דברי עצמו, אין שום חובה על האדם לתרצו ולהתעמק בהבנת דבריו, רק מוטב לגנוז כולו. אך אם רואים שתחילתו וסופו ד"ת, והיינו שהוא מדבר כראוי ולעניין, או אז מוטל החובה להתעמק ולהתאמץ להבין עומק חכמתו וסוד בינתו.

זה נכון כאשר מדובר בחיבור של שלמה המלך ע"ה, לא בחיבורים עמומים של מחברים עוד יותר עמומים.