פורום אוצר החכמה

זו לשון הרמב"ם בפרק ה מהלכות תפילה (בדילוגים):

שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן--אינן מעכבין. ואלו הן עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה
...
כריעה כיצד: המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה--בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע
...
כל הכריעות האלו--צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו--אינו חושש.
...
השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זה פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.
כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה.

מפשטות לשונו עולה כי "כריעה האמורה בכל מקום", היינו גם בתפילת יח, היא על הברכיים, ולא כיפוף הגוף קדימה כפי שאנו עושים. האמנם??
אבל גם אם נאמר כך קשה להבין את דבריו, שהרי לא ברורה המציאות של כריעה "עד שיתפקפקו חוליות שבשדרה" בכריעה שעל הברכיים.

למישהו יש הסבר מניח את הדעת? בספר המפתח פרנקל לא מצאתי לזה התייחסות.

בספר כרע רבץ בדקת?

לכאורה לא הניח זוית ופינה שלא נשתטח בה.

כריעה על ברכיים הכוונה לכיפוף הרגלים כפי שאנו נוהגים בשמונה עשרה, לא מה שבטעות מכנים בימים נוראים ככורעים, צורה שעליה כתב הר"מ באגרות שהיא כעבודת פעור.

אולי כרע הרמב"ם כדרך שכורעים -להבדיל- המוסלמים. יושבים לארץ ומשתחוים עד שמתפקקים כל חוליות שבשדרה והפנים נוגעות בארץ.
(וראה: נ' וידר, השפעות איסלאמיות על הפולחן היהודי, מלילה, עמ' 75 ואילך. משם אין ראיה על צורת ההשתחויה, אלא שההשתחויה דמתה להשתחויה האיסלאמית)

אדרבה ממה שמביא שם וידר מדברי הראב"ם משמע שהכריעה אצל הרמב"ם לא היתה כך

מפשטות לשונו עולה כי "כריעה האמורה בכל מקום", היינו גם בתפילת יח, היא על הברכיים, ולא כיפוף הגוף קדימה כפי שאנו עושים. האמנם??

לא הבנתי איך הגעת להבנה הזאת. הלא מייד אח"כ הוא כותב השתחוויה פישוט ידים ורגלים. ומצד שני מבאר קודם סדר ההשתחוויה אחר שמונה עשרה שאינו בפישוט ידים ורגלים.

אוצר החכמה כתב:

מפשטות לשונו עולה כי "כריעה האמורה בכל מקום", היינו גם בתפילת יח, היא על הברכיים, ולא כיפוף הגוף קדימה כפי שאנו עושים. האמנם??

לא הבנתי איך הגעת להבנה הזאת. הלא מייד אח"כ הוא כותב השתחוויה פישוט ידים ורגלים. ומצד שני מבאר קודם סדר ההשתחוויה אחר שמונה עשרה שאינו בפישוט ידים ורגלים.

הוא מבאר שההשתחוויה בתפילות י"ח אינה בפישוט ידיים ורגליים, אלא בכריעה על הברכיים. יש לך פירוש אחר מלבד מה שאנו נוהגים במוסף של יום הכיפורים?

גבול ים כתב:כריעה על ברכיים הכוונה לכיפוף הרגלים כפי שאנו נוהגים בשמונה עשרה, לא מה שבטעות מכנים בימים נוראים ככורעים, צורה שעליה כתב הר"מ באגרות שהיא כעבודת פעור.

א. לפי דבריך, הכוונה היא שפשוט יכופף מעט את ברכיו? אם כך, מה עניין יתפקפקו חוליות שבשדרה לכאן?
ב.היכן באגרות כתב זאת הרמב"ם?

איך הגעת להשתחוויה על הברכים.
הרמב"ם כותב שבשמונה עשרה יש כריעות ויש השתחוויה בסוף.

את ההשתחוויה בסוף הוא מתאר במילים האלה
"השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה."

לפי הבנתי אין הכוונה לפישוט ידים ורגלים. ועל זה כתבתי שכמו שכאן אין ההשתחוויה פישוט ידים ורגלים אע"פ שאח"כ הוא מבאר שהשתחוויה באופן כללי היא פישוט ידים ורגלים. כך אי אפשר להוכיח ממה שכתב על כריעה אודות הכריעה בשמו"ע.

בנוסף לזה נראה לי שגבול ים צודק בהסברו. הכוונה היא כיפוף הברכים עם הורדת הראש ופיקוק החוליות הכל כפי שאנחנו עושים וכמו שמשמע בגמרא וכמו שמבואר בפירוש בלשון הרמב"ם אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית.

אוצר החכמה כתב:איך הגעת להשתחוויה על הברכים.
הרמב"ם כותב שבשמונה עשרה יש כריעות ויש השתחוויה בסוף.

את ההשתחוויה בסוף הוא מתאר במילים האלה
"השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה."

לפי הבנתי אין הכוונה לפישוט ידים ורגלים. ועל זה כתבתי שכמו שכאן אין ההשתחוויה פישוט ידים ורגלים אע"פ שאח"כ הוא מבאר שהשתחוויה באופן כללי היא פישוט ידים ורגלים. כך אי אפשר להוכיח ממה שכתב על כריעה אודות הכריעה בשמו"ע.

בנוסף לזה נראה לי שגבול ים צודק בהסברו. הכוונה היא כיפוף הברכים עם הורדת הראש ופיקוק החוליות הכל כפי שאנחנו עושים וכמו שמשמע בגמרא וכמו שמבואר בפירוש בלשון הרמב"ם אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית.

לא הבנתי. בתפילת י"ח ישנן כריעות. לאחר תפילת י"ח יש השתחוויה, היא נפילת אפיים. הרמב"ם מסביר מהי כריעה ומהי השתחוויה. מדוע אתה חושב שהוא לא התכוון למה שהוא כותב?

יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה

הלשון הזאת אין משמעה פישוט ידים ורגלים.

טעיתי במה שכתבתי והרמב"ם כן התכוון להשתחווייה כמו שמפרש והולך אח"כ.

עכ"פ לגבי כריעה כאמור משמע כדברי גבול ים.

הרוצה להחכים כתב:אולי כרע הרמב"ם כדרך שכורעים -להבדיל- המוסלמים. יושבים לארץ ומשתחוים עד שמתפקקים כל חוליות שבשדרה והפנים נוגעות בארץ.
(וראה: נ' וידר, השפעות איסלאמיות על הפולחן היהודי, מלילה, עמ' 75 ואילך. משם אין ראיה על צורת ההשתחויה, אלא שההשתחויה דמתה להשתחויה האיסלאמית)

על ההשתחויה המוסלמית כתב הר"מ באיגרתו לר' עובדיה הגר( מהדו' שילת עמ' רלט) 'פעור עבודתו וכו' או שיניח את ראשו למטה ויגביה ערותו למולו, כמו שאלו הישמעאלים עושין כשמשתחין היום בתפלה'

באחד מעלוני קולמוס היה סיקור על רבי אברהם בן הרמב"ם והביאו מדבריו להדיא שכריעה היא כגמל, ואולי זו גם דעת הרמב"ם.

גבול ים כתב:כריעה על ברכיים הכוונה לכיפוף הרגלים כפי שאנו נוהגים בשמונה עשרה, לא מה שבטעות מכנים בימים נוראים ככורעים,

לדבריך צ"ל ששלמה המלך לא כרע והוריד ברכיו לארץ אלא רק כפף ברכיו מעט, וקשה מאד ליישב לפי"ז הלשון "מכרוע על ברכיו" [ואמנם גם בס' המספיק (עמ' 121) כ' שלא כרע לארץ, אבל גם לא הזכיר שם כפיפת הברכיים כלל]. - ועוד תמוה לפי"ז למה הזכיר הרמב"ם כל זה רק בהל' י"ג, שהיא באמצע דיני השתחואה וקידה, ולא בהל' י"ב ששם ביאר דיני כריעה וכתב שצריך לכרוע עד שיתפקפקו וכו', ואיך השמיט שם הדין היסודי שצריך לכפוף ברכיו?

ויותר נראה לומר שכריעה שבתפילה אינה אלא לכפוף גבו וראשו, ומה שכתב הרמב"ם כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, אין כוונתו האמורה בספרו, אלא האמורה במקרא. וכך נראה, שהרי לא נזכר ברמב"ם בעוד מקום דין כריעה וא"כ לא שייך לנקוט "בכל מקום" אם הכוונה לדברי עצמו.

וכמדומני שבכל הראשונים לא נזכר שיש לכפוף ברכיו בשמו"ע, ובפוסקים (מג"א וא"ר בסי' קי"ג) כתבו כן רק מכח דברי הזוהר [בא"ר שם כ' כן בשם פסקי תוס' וכעת לא מצאתי למה הכוונה].
והרי במודים לכו"ע אין כופפים הברכיים כלל, וכי שם אין דין כריעה? - וכן ידוע שהחזו"א לא היה כופף ברכיו כלל.

סלקא דעתך כתב:באחד מעלוני קולמוס היה סיקור על רבי אברהם בן הרמב"ם והביאו מדבריו להדיא שכריעה היא כגמל, ואולי זו גם דעת הרמב"ם.

הוא כותב להדיא (עמ' 121) שדעת חכמי הגמ' אינה כן ומבטל דעתו מפניהם.

שייך לעניננו. תיאור נפילת אפיים בסידור רס"ג:

כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק:
"אשר ל״רכוע״ (-״כריעה״) שהיא בערבית ביטוי ל״כריעה״ בעברית ,צריך שתדע שלכריעה בשפה העברית יש כמה משמעויות אשר מורות עליהן ראיות מהכתוב ומהתלמוד גם כן, ונבאר זאת בהמשך, ואינה על פי מה שמבינים אצלנו את ההלכה, משום שהמובן על פי ההלכה הוא, שה״כריעה״ אצל החכמים ז״ל חלה גם על ה״שחיה״ שחייבוה בברכות התפלה בדבריהם ז״ל: ״ואלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף״; ואמרו ז״ל :״המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם״, ואמרו: ״צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה״, וביארו שה״כריעה״ חלה אצלם ז״ל על ה״שחיה״.

דבריו ברור מללו שכריעה של שמונה עשרה משמעותה שחיית הגוף בלבד כמנהגנו, ולא כריעה על ברכים. ומוכרח לפרש בדברי הרמב"ם "כל מקום שנאמר כריעה" הכוונה במקרא, וכמו שכתב הרב שש ושמח.
ובכל הכריעות של שמונ"ע כותב הרמב"ם לשון "מגביה ראשו מן הכריעה" ולא "גופו".
וראה פ"ה ה"י: כשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. ע"כ. וכיצד אפשר לפסוע כשהוא כורע, אם נאמר שהכוונה על ברכיים?

ושם בהי"ד: השתחוויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה. ע"כ. משמע שבשעת כריעה חמישית, אינו יושב לארץ על ברכיו, אלא כורע כאשר ראשו כלפי מטה, וכשמגביה ראשו יושב לארץ.