הודעהעל ידי רון » ה' ינואר 19, 2017 12:19 am
קיבלתי מחכ"א שיחי' מאמר בנושא הנ"ל מ"ט לא נשתעבדו שבט לוי וגם מי פירנסם במצרים: [המאמר נכתב עבור בחורים מישיבה גדולה ולכן הוא כתוב כדבר איש אל רעהו]
"הרהורים" - מעולמו של בן ישיבה
חומש בראשית הסתיים לשנה זו, ואיתו כל תקופת האבות הק' ושבטיה יה. ומתחילים אנו חומש שמות שהוא חומש הגלות והגאולה וכהמשך לזה בנין המשכן וכליו כידוע מהרמב"ן.
בשבוע שעבר, הרחבנו על שבט לוי שהוא לגיונו של מלך. והנה אמרו חז"ל דשבט לוי לא היה בשעבוד מצרים [והוא מוכח מיניה וביה שהרי משה ואהרון נכנסו לארמונו של פרעה, ולא טען כלפיהם שילכו לעבוד, רק שיפסיקו להפריע את העם מעבודתם].
וצריך להתבונן מי פטר את שבט לוי מהשעבוד, ובמה נשתנו מכל ישראל .
והפרשת דרכים ביאר בזה, דהלא שעבוד מצרים נגזר על ישראל בעבוד אברהם אבינו ששאל את הקב"ה במה אידע כי אירשנה, וזה לא שייך אלא במי שהוא בר ירושה של הארץ אבל שבט לוי שלא נוטל נחלה בארץ אינו שייך לשעבוד מצרים.
אלא שצריך להבין איך סיבב הקב"ה דבר זה, הרי פרעה לא למד פרשת דרכים [ומסתמא גם לא עיין ב"הרהורים" מימיו]. וביארו רבותינו, דבשעה שליוו את יעקב אבינו לקבורה במצרים, ראה פרעה דבר פלא, כל השבטים נושאים את מיטתו של יוסף חוץ משני בנים, יוסף ולוי. עמד פרעה ותהה על הדבר, ואמר לעצמו, בשלמא יוסף הרי הוא מלך ולכן מובן למה לא נשא את יעקב אבינו. אבל לוי מדוע השתנה מכל השבטים. והסבירו לו, שלוי עתיד להיות מנושאי ארון ברית ד', והוא ממשרתיו הקרובים של הי"ת והם לגיונו של מלך. ואין ראוי שיהיה עסוק בדבר אחר, גם לא לישא את ארונו של אביו. ושמר זאת פרעה בליבו, וכאשר גזר גזירת השיעבוד ידע שאין לו מה להתחיל עם שבט לוי, הם מחוץ לפרשה, הם לגיונו של מלך.
אלא שיש להתבונן כיצד התפרנסו שבט לוי כל תקופת השיעבוד, מילא כל השבטים ניזונו ע"י פרעה שהרי אם רוצה אותם בחיים כדי להשתעבד בהם, הוא מוכרח לפרנסם ולזונם, אבל שבט לוי שלא עבדו כיצד ניזונו. והגה"צ ר' אל'ה לופיאן הביא מחז"ל דבר נפלא, דכל שבט בתורו היה מתנדב לזון את שבט לוי, ומלחמם הדל חלקו לשבט לוי, ומעולם שבט לוי לא רעבו ללחם.
הרי לפנינו דבר מופלא, השבטים שנאנקים תחת עול השעבוד וכמו שהאריכו חז"ל בקושי השעבוד, אך עדיין היה פשיטא להם שמוטל עליהם החובה לפרנס את שבט לוי, ולא רק שלא קינאו באלו שיושבים באוהלי תורה, אלא שהם שנתנו להם מזון.
אך האמת היא שיותר מכך, ידוע ידעו בני ישראל כי לא הם מפרנסים את שבט לוי, אלא שבט לוי הוא שמחזיק אותם והם המעניקים להם בתורתם.
והנה אף שנראה שבני ישראל הם שנתנו לשבט לוי, אך אליבא דאמת שבט לוי הם שנתנו לבני ישראל. כמו שידוע מהגר"ח וואלוז'ינר על פסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה". שלא כתוב למחזיקים אותה אלא למחזיקים בה. ומה ההבדל? נתבונן נא, אדם שמושלך בלב ים ומחזיק קרש בכל כוחו בשביל לצוף על פני המים, האם הוא מחזיק את הקרש או מחזיק בקרש? ודאי שהוא מחזיק בקרש, בשביל להינצל. ומאידך אדם התופס תינוק בידו, האם הוא מחזיק את התינוק או מחזיק בתינוק? ודאי שהוא מחזיק את התינוק. ואף ששניהם עושים אותה פעולה של החזקה, אך מי תופס את מי, ומי הוא המחזיק במי, בזה יש הבדל תהומי.
והמודד לזה לידע מתי מחזיקים ב.. ומתי מחזיקים את... הוא פשוט, נתבונן מה יקרה כאשר תיפסק האחיזה. מי יפול ומי יפסיד מהניתוק. כאשר האדם יפסיק לאחוז בקרש הוא זה שיטבע. ואילו כאשר יפסיק האיש לאחוז בתינוק, הרי שהתינוק יפול ויפצע.
ואשר לפי זה, התורה היא העץ חיים שאשרי הזוכה להחזיק בו. התורה אינה צריכה שיחזיקו אותה, הרבה דרכים למקום לקיומה של התורה, השאלה היא מי יזכה לאחוז בעץ החיים ולזכות להיות דבוק בו, וזה ע"י שמחזיקים את לומדי התורה.
דוגמא נפלאה לזה מפרשתין. בתיה קוראת למשה רבינו בשם "משה", כי מן המים משיתיהו. וצריך להבין שא"כ היה לה לקרוא לו משוי, ולא משה. אך כאן באה התורה ללמדנו, מי משה את מי?. מי נתן למי זכות קיום? הרי אם לא שבתיה זכתה להציל את משה רבינו האם היתה נזכרת לדורות? הלא היתה נושרת לתהום הנשיה, ומי היה יודע בכלל מבתיה, הלא רק בזכות שהצילה את משה זכתה להיחקק לדורות בתוה"ק ובתולדות עם ישראל. נמצא א"כ שמשה רבינו הוא זה שמשה את בתיה ולא הוא המשוי.
ומספרים על הגה"צ ר' הלל קולומיי [היה חותנו של הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר שעל שמו יש ישוב ליד גדרה בשם "בני עי"ש"] שבימי בחרותו היה מתמיד עצום וכדרך בני הישיבות באותם ימים היו אוכלים "ימים", כלומר יום אצל פלוני ויום אצל אלמוני. והיה מקומו של ר' הלל אצל אחד מיקירי העיר, אלא שהיה הלה מסודר עד למאד ולא היה יכול לסבול שר' הלל מאחר לארוחת צהריים לפי שהיה שקוע בעיונו, והיה תמיד מעיר לו על כך.
פעם אחת איחר ר' הלל עד למאד, וחיכה לו בעל הבית בחוץ וכשהגיע אמר לו "איני מבין אותך, אתה הרי אוכל אצלי, ואני דואג לך לאוכל, איך אינך מתחשב בשעות של האכילה המקובלות". ענה לו ר' הלל "זה שאתה טוען שעלי להתחשב בזמני הארוחות הצדק איתך. אבל זה שהקדמת שאני אוכל אצלך, דע לך, אני לא אוכל אצלך, אתה הוא זה שאוכל אצלי". היה האיש המום למספר רגעים עד שחדרו הדברים לאוזניו, ולפי שהיה אוהב תורה ולומדיה ותפס את עומק הדברים, עד שביקש על אתר את סליחת ר' הלל, ואמר לו "מהיום המטבח פתוח בכל עת למענך, רשאי אתה לבא מתי שהינך רוצה". הוא הבין מי אוכל אצל מי.
ונביא בזה מה שהיה בשנת תשט' [שנה לאחר מלחמת תשח'] שבאו ראשי הפועהמ"ז לרב מטשיבין בטענה שבמצב כזה קשה שהוא עת מלחמה מן הראוי לגייס את בני הישיבות לצבא לפחות לעת כזאת. וענה להם במשל קולע ונוקב וכה היו דבריו.
מעשה בעגלון שלא הצליח לסחוב את העגלה מרוב כובד המשא, והוריד כמה שניתן להקל על העגלה ולא הצליח. עד שהגיע למסקנא כי אין ברירה והמצב מחייב, שלפחות לעת כזאת יעשה דבר שמעולם לא עשה אך אין ברירה, וניגש להוריד את הגלגלים בשביל להקל על עומס המשא שיהיה פחות משקל והעגלה תוכל לנוע ביותר קלות. עד כאן המשל. והנמשל מובן מאליו.