פורום אוצר החכמה

סח לי מחבר ספרים: "אחרי שאני עמל וטורח על ספרי והוא יצא לאור, אינני מסוגל לפתוח אותו עד שיעברו כמה וכמה חודשים, ואפילו חצי שנה".
אמרתי לו: נו, כבר קדמך מקרא מפורש, 'דבש אכול דייך' וגו'.
אבל בליבי חשבתי שמדובר במשהו משונה.
לכן אשאל את החברים, האם תופעת מחבר-הקץ-בספרו (בתקופה הראשונה) ידועה?

גם אני מצטרף.

מצטרף לאיזו דעה?

לא מסתכל בספר, בעיקר מפני הפחד מפני מציאת טעויות שודאי אמצא ואצטער על זה.

תופעה זו אינה רק בספר.
גם מי שמקליט שיר/עורך קליפ, ועורכו שעות רבות, אח"כ לא מסוגל עוד לשומעו.

לענ"ד תלוי איזה ספר, אם זה ספר על ענין מסויים או תחום מסויים אפשר כנ"ל, אבל אם אחד כותב ספר שבו הוא כותב הערות ע"ס תנ"ך, ש"ס שו"ע וכדומה, אז הוא להיפך היפך היפכם, כי או אז הספר והערותיו נעשים כה חזק חלק ממנו, שכבר בכל דבר שמתעורר באותה הלכה/פסוק/דף הוא מיד רץ לראות את משנתו, בקיצור הספר נעשה אצלו למשקפיים בו הוא רואה אותו ענין, ובלי משקפיים כידוע א"א לראות. אבל אם אחד מברר תחום מסויים שהוא לא כ"כ חוזר אליו, והוא ענין לזמנו, והיה צריך עבודה קשה ומורכבת, אפילו אם אין זה תחום רחב וכיוצא, אלא ד"מ שטיקעל תורה ארוך ומקיף על הרחקות נזיקין, בו המחבר נכנס לכל פרטי השיטות וההיכ"ת, אז אפילו אם יחזור ללמוד שם, יתקשה לעיין בדבריו, כי נעשו לחפצא בפנ"ע, והאדם לא כ"כ מאמין תמיד בעצמו שבירר עד הסוף, וגם לא תמיד מסוגל ליכנס לכל הדקויות ועמקויות שהיה לו בשעת מעשה, ולכן הוא רוצה לחזור על הדברים ולראותם לפי פשוטם.
כך עכ"פ מנסיוני, אם כתבתי ספר דרך הערות ובירורים קצרים וקליטים, הם נעשו לי בשר מבשרי ועצם מעצמיי, ובאם כתבתי ספר ע"ד מערכות או בירור מקצוע בצורה מסועפת קשה לי לעיין בהם אח"כ [אם כי אני עושה כן על כרחי].
[אבל ההרגשה לא לעיין בהם משום שמא טעיתי, וכמו שהזכירו לעיל, אינו נתפס בהשגתי הדל].

אפשר כתב:לענ"ד תלוי איזה ספר, אם זה ספר על ענין מסויים או תחום מסויים אפשר כנ"ל, אבל אם אחד כותב ספר שבו הוא כותב הערות ע"ס תנ"ך, ש"ס שו"ע וכדומה, אז הוא להיפך היפך היפכם, כי או אז הספר והערותיו נעשים כה חזק חלק ממנו, שכבר בכל דבר שמתעורר באותה הלכה/פסוק/דף הוא מיד רץ לראות את משנתו, בקיצור הספר נעשה אצלו למשקפיים בו הוא רואה אותו ענין, ובלי משקפיים כידוע א"א לראות. אבל אם אחד מברר תחום מסויים שהוא לא כ"כ חוזר אליו, והוא ענין לזמנו, והיה צריך עבודה קשה ומורכבת, אפילו אם אין זה תחום רחב וכיוצא, אלא ד"מ שטיקעל תורה ארוך ומקיף על הרחקות נזיקין, בו המחבר נכנס לכל פרטי השיטות וההיכ"ת, אז אפילו אם יחזור ללמוד שם, יתקשה לעיין בדבריו, כי נעשו לחפצא בפנ"ע, והאדם לא כ"כ מאמין תמיד בעצמו שבירר עד הסוף, וגם לא תמיד מסוגל ליכנס לכל הדקויות ועמקויות שהיה לו בשעת מעשה, ולכן הוא רוצה לחזור על הדברים ולראותם לפי פשוטם.
כך עכ"פ מנסיוני, אם כתבתי ספר דרך הערות ובירורים קצרים וקליטים, הם נעשו לי בשר מבשרי ועצם מעצמיי, ובאם כתבתי ספר ע"ד מערכות או בירור מקצוע בצורה מסועפת קשה לי לעיין בהם אח"כ [אם כי אני עושה כן על כרחי].
[אבל ההרגשה לא לעיין בהם משום שמא טעיתי, וכמו שהזכירו לעיל, אינו נתפס בהשגתי הדל].

מעניין. אצלי דווקא התופעה הפוכה לחלוטין, ובכל קובץ שפירסמתי בו מאמריי הנני קורא וחוזר וקורא את מאמרי שוב ושוב, מוצא טעויות, נחמץ משגיאות ושוב קורא. קשה לי מאוד לגמור כאלו קבצים, שכן בכל פעם שאני פותח לקרוא מאמרים של אחרים רגלי מוליכות אותי לשזוף שוב עינים על דבריי.

לא נוח לי להטיח ביקורת ח"ו
אולם לדעתי מחבר ספר לימודי תורני שיש לו דבר כזה חסר לו באהבת התורה של מה שכתב

א' זעירא כתב:

אפשר כתב:לענ"ד תלוי איזה ספר, אם זה ספר על ענין מסויים או תחום מסויים אפשר כנ"ל, אבל אם אחד כותב ספר שבו הוא כותב הערות ע"ס תנ"ך, ש"ס שו"ע וכדומה, אז הוא להיפך היפך היפכם, כי או אז הספר והערותיו נעשים כה חזק חלק ממנו, שכבר בכל דבר שמתעורר באותה הלכה/פסוק/דף הוא מיד רץ לראות את משנתו, בקיצור הספר נעשה אצלו למשקפיים בו הוא רואה אותו ענין, ובלי משקפיים כידוע א"א לראות. אבל אם אחד מברר תחום מסויים שהוא לא כ"כ חוזר אליו, והוא ענין לזמנו, והיה צריך עבודה קשה ומורכבת, אפילו אם אין זה תחום רחב וכיוצא, אלא ד"מ שטיקעל תורה ארוך ומקיף על הרחקות נזיקין, בו המחבר נכנס לכל פרטי השיטות וההיכ"ת, אז אפילו אם יחזור ללמוד שם, יתקשה לעיין בדבריו, כי נעשו לחפצא בפנ"ע, והאדם לא כ"כ מאמין תמיד בעצמו שבירר עד הסוף, וגם לא תמיד מסוגל ליכנס לכל הדקויות ועמקויות שהיה לו בשעת מעשה, ולכן הוא רוצה לחזור על הדברים ולראותם לפי פשוטם.
כך עכ"פ מנסיוני, אם כתבתי ספר דרך הערות ובירורים קצרים וקליטים, הם נעשו לי בשר מבשרי ועצם מעצמיי, ובאם כתבתי ספר ע"ד מערכות או בירור מקצוע בצורה מסועפת קשה לי לעיין בהם אח"כ [אם כי אני עושה כן על כרחי].
[אבל ההרגשה לא לעיין בהם משום שמא טעיתי, וכמו שהזכירו לעיל, אינו נתפס בהשגתי הדל].

מעניין. אצלי דווקא התופעה הפוכה לחלוטין, ובכל קובץ שפירסמתי בו מאמריי הנני קורא וחוזר וקורא את מאמרי שוב ושוב, מוצא טעויות, נחמץ משגיאות ושוב קורא. קשה לי מאוד לגמור כאלו קבצים, שכן בכל פעם שאני פותח לקרוא מאמרים של אחרים רגלי מוליכות אותי לשזוף שוב עינים על דבריי.

למאמרים יש דין אחר, ומשני היבטים,
ההיבט המשני שבד"כ הוא סגנון מחקר, או עכ"פ ענין קליל ומקיף, אף אחד לא שולח לקובץ דבר מסורבל ומורכב כמו הרחקות נזיקין, וגם אם עשה כן, באמת זה לא מתאים לכך. ועכ"פ באופן שהוא מחקרי וקליל, באמת יש לו מין חביבות, וכנ"ל.
אבל העיקר שחלוק לגמרי פירסום מאמרים לפירסום ספר, קבצים הם בעצם טבעם במה לפירסום, משא"כ בספרים אתה יודע כמה קנו ממך או כמה תפוצתו, [וזה בד"כ מעט מאוד], והנה כשאדם מרגיש שדברים זוכים לתפוצה שעין רבים שוזפתם, אז הוא מתרגש, ומעיין בדבריו לסחוט מהם כל הטעמים, כאילו היה מן, ומנסה לראות בו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לראות בו, ולראות כמה הוא מחודד וכמה הוא ברור וכדומה, ומה היה אילו כתב כו', ולמה לא כתבתי זה לפני זה כו'. וכמובן שיום אחרי הפירסום אתה מוצא את הראיה המוחצת, או הפירכא הגלויה, ואז עתה סהרורי מזה כו', ולכן המחבר מרבה לחזור על דבריו מתוך התרגשות מסויימת כאילו הוא קורא אלמוני בסוף העולם שקורא את דבריך, והמחבר מתענג מעצם הענין שהוא בנעליים של קורא דמיוני. וכ"ז אינו מורגש כ"כ בספר שאדם מחבר, אפילו אם זה מצליח במידה מסויימת, כיון שאין את ההרגשה שהספר זוכה לפירסום, כש"כ שעפ"ר אינו זוכה לפירסום.
[באמת הכתיבה באתרא הדין, דומה במקצת לפירסום בקובץ, כי גם כאן אנו זוכים לפירסום, אמנם זה שונה, כי אם מגיע לך כבוד אתה לא כ"כ מקבל את זה, אבל יש את ההרגשה הזאת שאנשים מתענגים על כתיבותיך, [במידה וכך היא המציאות, בד"כ זה לא, כי אנשים נוטים להיות דיעותיהם שונות, ולפעמים גם צרי עין]. ובאמת יש כאן הרבה כותבים שניכר עליהם שהם מפוצצים במידע וכדומה, וכאן הם זוכים לפירוק מסויים של הוצאת מאמריהם, השקפותיהם, דברי תורתם, קצת לפי דרגתם, מה שאינם זוכים לכך במקומותיהם הפיזי, הן מחמת קוצר המשיגים הסובבם ביום יום, והן מחמת קוצר האמצעים הטבעיים המביאים לידי כך.
וכו וכו'].

מוכרת, כפי שכתבו, מאי יכולת לראות את הפגמים וחסרון המעלות, ושייכת בכל אחד, אם אומן הוא באומנותו ואם בעל מלאכה למלאכתו. כמובן שתלוי באישיות ואופי.
אבל יש גם החלק של "אכול דייך", שמרוב הטרחה והיגיעה וההגהה והלחץ, אחר ההדפסה הוא כבר לא מסוגל יותר לראות את מה שכילה את זמנו ומרצו.

אצלי זה הפוך, כל המאמרים שפירסמתי קראתי אותם פעמים רבות במהלך הימים שלאחר ההדפסה, בעונג גדול, להרגיש שעשיתי משהו, וזה הצליח, נראה יפה, וכו'.

כמעט כל התגובות מסכימות שמאמר קצר וקליל חוזרים עליו ואילו חיבור שלם קשה יותר,
כנראה ההסבר בכך שמאמר קצר הוא בדרך כלל נושא סגור ומושלם, ואילו חיבור על נושא מסויים וכדו' הוא מים שאין להם סוף, ובכל פעם שתעיין תמצא מה להוסיף או לשנות, וזה מכביד על הרצון לעיין אחר שכבר סיימת והדפסת ואינך יכול לתקן.

אוסיף פן נוסף מדילי (מהנסיון, כמובן).

בספר שלם - בשונה ממאמר קצר, העמל כרוך בהרבה עגמת נפש שאינו קשור להנאת הלימוד. תיקון שגיאות שנפלו בעימוד, בהגהה, בעריכה וכו', ואח"כ שוב בדפוס.
שלא לדבר על סתם עגמ"נ הנובע מדו"ד שבין אדם לחבירו.
כאשר מגיעים לקו הגמר, כבר 'יצא המיץ', ויש איזה תקופה שפשוט קשה 'להסתכל בספר' מחמת ה'התניה השלילית' שמזכירה את כל העגמ"נ הקשורה. ורק לאחר תקופת רגיעה, חוזרים להסתכל ולהנות מהספר...

עתניאל בן קנז כתב:אוסיף פן נוסף מדילי (מהנסיון, כמובן).

בספר שלם - בשונה ממאמר קצר, העמל כרוך בהרבה עגמת נפש שאינו קשור להנאת הלימוד. תיקון שגיאות שנפלו בעימוד, בהגהה, בעריכה וכו', ואח"כ שוב בדפוס.
שלא לדבר על סתם עגמ"נ הנובע מדו"ד שבין אדם לחבירו.
כאשר מגיעים לקו הגמר, כבר 'יצא המיץ', ויש איזה תקופה שפשוט קשה 'להסתכל בספר' מחמת ה'התניה השלילית' שמזכירה את כל העגמ"נ הקשורה. ורק לאחר תקופת רגיעה, חוזרים להסתכל ולהנות מהספר...

תניא דקצת מסייע לך, פעם פגשתי את הרב שטרן רבה דעז"ת, ואמר לי מגיע לי מז"ט, היום חיברתי ספר 105, אחרי דו"ד, שאלתי מה סודו דמר, 105? אז אמר העיקר להריץ תומ"י לדפוס, אל תחזור על הדברים לראות כ"כ הנכונות, תיקון שגיאות וכו', אלא מיד 'הבא בתור'. כמובן שבכה"ג יש דורשים לגנאי, אבל הוא דוגמא לכך שאם לא נכנסים לכל החושך של הוצאת ספר, אז יש חשק [אע"פ דהחשק שלו הוא להוציא ספר אחר, ולא לחזור על הישנות, מכ"מ אפשר לדמות מילתא].

מדברים כאן מדבש, לא מקורי עכביש, וכנודע.
[לא נגד מי מהנזכרים מעלה חלילה, אך נגד הקצב והכבוד לציבור הקוראים]

לא כל קבוצת דפים כרוכה נקראת ספר.

קראתי בענין את הדברים ולענ"ד - כלומר, לנסיוני... - הדבר משתנה מענין לענין, ובעיקר החילוק הוא בין דבר שנכתב מתוך לחץ לבין דבר שנכתב מתוך סיפוק ועונג. הלחץ יכול להיות מכל מיני סיבות: או שמישהו 'נדנד' לכותב להוציא משהו מתחת ידו ולא הצליח לדחותו, או שעשה זאת לצורך איזה מילגה או תשלום שנזקק לו בדחיפות, או בשביל לכבד איזה בן משפחה וכיו"ב, הצד השווה שבהם שנעשה 'לצאת ידי חובה' ואפילו בדקות - בכל כהאי גוונא יש מקום להרגשה שהרגישו חלק מהכותבים הנכבדים כאן; אולם כשמדובר על דבר שנכתב 'לשמה', כלומר: מתוך הזדהות נפשית פנימית וכו' - אז ההרגשה היא הפוכה, רצון לקרוא שוב ושוב מכל הזויות ולהתענג על הדברים כמו 'מהצד'.

אצלי הקושי בהרצאות ושיעורים שמסרתי. כמעט כולן מוקלטות ומוכרות בציבור, אך לי קשה לשמען. לעתים האשה שומעת וכשאני נכנס אני מבקש לכבות...
בעניין הספרים והמאמרים, כמעט לא חשתי בבעיה.

ועוד הערה
דבש מצאת אכול דייך אולי לא נחשב כנמשל הולם לבעיה.