פורום אוצר החכמה

נודע כבר הסתירה הגדולה וידוע שעמד בזה הבית הלוי שמחד גיסא מוכח בראשונים ריש גיטין ועוד דוכתי דכל שטר שאינו מקוים אינו נחשב חספא בעלמא אלא רק שניתן לטעון עליו מזויף אבל בלא טענה או טענינן ליכא בזה חסרון בשטר.
ותמה הבית הלוי הלא בגמ' בב"מ ד"ז מבואר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דשטר שאינו מקוים הוי חספא בעלמא מבואר להדיא דשטר שאינו מקוים הוי חספא וע"כ בעי לפה שאסר וא"כ חזינן דשטר שאינו מקוים מצ"ע הוי חספא וכבר האריכו רבותינו בענין זה בכל מיני תירוצים
אבל היום ראיתי משמיה דהר' הלל זקס זצ"ל שראה בכתב יד עתיק שלשון זה של גמ' בב"מ הוא מדרבנן סבוראי ולאו מר בר אשי חתים עליה
אלא שעצ"ע אי נימא דהתוס' מצי פלגי על הני סבוראי ועיל"ע דלשון זה נשנה נמי בב"ב דק"ע וצ"ע
מישהו יכול להרחיב בשמועה זו ?

הרמב"ם ואחרים העידו שהתחלת ב"מ מרבנן סבוראי, אבל לא נראה לי שמדובר עד דף ז.
ראה במקורות המצוינים באוצר הגאונים החדש לב"מ, נמצא באוצר.

נתקלתי כעת, על דף ו -

את דברי הרב ויינברג כאן אפשר להבין שההיכי דמי הוא אחרי הראיות. דהיינו, אילו רצה רב אשי להאריך היה כותב: סברוה אפילו בצווח לפנינו מיבעיא ליה לר' זירא אי מהניא תקיפה, ת"ש וכו'. אלא ר' זירא מאי מיבעיא ליה הכי מיבעיא ליה שתיקה כהודאה או לא. בשתק מתחילה ועד סוף וודאי כהודאה,בצווח מתחילה ועד סוף ודאי לאו כהודאה, בשותק ולבסוף צווח מיבעיא ליה וכו'.