פורום אוצר החכמה

הראש' בתחילת פ"ג דביצה דנים האם צידת דגים חשיב "אפשר מבעוד יום". רש"י כ' "אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים", ואילו הרשב"א כ' "הן נפסדין הרבה בעומדין במצודה", והר"ן כ' "שהדגים כיון שנצודו אף על פי שעומדין במים במצודה נפסדין הם יותר מתבלין הנשחקים מעיו"ט שהתירו לדוכן כדרכן".

האם מישהו התנסה במציאות להבחין בטיב טעמו של דג שלא עמד במצודה, ועל איזה פער מדובר. (קשה לומר בזה נשתנו הטבעים וכד', הראש' מעידים כאן את הידוע להם בחוש).

א. הם מתים יותר מהר.
ב. הרבה פעמים הם קופצים מחוץ למים.
ג. הדגים זקוקים למרחב מחיה מסויים, וכשאין להם אותו אינם גדלים כל צרכם. לפי זה נראה שאם יש להם בגדלותם מקום קטן מדי "לפי טעמם" זה אצלם חשוב כחוץ למים.

אם המצודה אינה במי הנהר אלא בקערה החמצן נגמר לאחר כמה שעות והם מתים ואולי כוונת הר"ן שלמחר הם יהיו מתים ואפילו ששהו במים כבר אינם טריים
אמנם לומר שטעמם נפסד בעודם בחיים אינו מובן וק"ו אם המצודה במי הנהר

עיין ב"ח סי' תצה.

שמעתי פעם שדגים צריכים להיות בתנועה על מנת לשמור על טעם בשרם, עד שמטעם זה מכניסים הדייגים דג טורף לבריכות הדגים ע"מ שיבריחם ויניעם אנה ואנה. ואולי לזה הכוונה.

גם טעם הפרות שנמצאות במרעה פתוח, אינו דומה לפרות שנמצאות במכלאות ורפתות.
ולכן גם הבשר הטוב יותר הוא מהאזורים שהבהמה זזה בהם. כגון צלעות וכד'.

לעניין הדגים, אולי מה"ט אינו דומה טעם דג העולה באספמיה לעולה בעכו?

ובאותו עניין... מאמר מרתק מר"י דנדרוביץ שליט"א

תודה לכולכם.

אם כבר, אולי תפתרו לי עוד בעיה. הראש' בביצה מאריכים לבאר למה הצידה אסורה ביו"ט ואין בה היתר של אוכל נפש, ויש בזה הסבר מחודש של המכתם-השלמה-ארחו"ח-כלבו, דכיון דהמוציא דג מהמים חייב משום קוצר כדאי' בירו', א"כ לא הותרה קצירה ביו"ט. וצע"ג, הרי מפורש בגמ' שאסור לצוד גם חיות ובהמות, ומאידך מותר להוציא דג מביבר קטן שהוא ניצוד בו. הרי שאין הדבר תלוי כלל בעקירתו ממקום חיותו דומיא דקוצר.