ברוז כתב:מדוע מכונים מי נטילת הידים של שחרית בשם זה, ומאיזה תקופה החלו בכינוי זה?
לגוף מקור השם 'נעגל וואסער', פעם עלתה לי השערה מעניינת בזה:
בשו"ע (או"ח ד, ט) נפסק ש"מים של נטילת ידים שחרית, אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם".
כל עוד אנשים היו גרים בכפרים, היו שופכים את זה במקום עפר תיחוח, כמו שכתבו הפוסקים, ומיד זה היה נבלע באדמה.
ככל שעבר הזמן, ובמיוחד במאות ה-19 וה-20, עם תהליך המעבר לערים גדולות וצפופות, החלה הבעיה פושה. לאן ישפכו את המים?
מה עשו? היו מעמידים חבית בפינה של הבית או החצר, ובה אוגרים את המים הללו. בהמשך היו נושאים ושופכים את זה בשטח מרוחק ובלתי בנוי בו היה עפר, או בתעלת ניקוז (ראה על כך לדוגמה בתפארת אבות [ויספיש] עמ' רסו). זה גם ממחיש את הדיון על אמירת דברים שבקדושה מול מים אלו אחר שנטלו בהם. כי היו עומדים בפינה מסוימת באופן קבע, עד לשפיכתם.
במקביל, בעיה נוספת התעוררה. גם בציפורניים נאמר שאסור להשליכם במקום שהולכים בו רבים. שריפת הציפורניים לא תמיד הייתה זמינה. כי לא תמיד הייתה האש מבוערת [ובפרט בימות הקיץ]. הפיתרון הנוח היה לקבור אותן באדמה. אלא שכאשר עברו לערים הצפופות, כבר לא הייתה אדמה זמינה.
מה עשו? היו משליכים את הציפורניים לתוך אותה החבית של מי נטילת ידיים שחרית.
כך נוצר מצב מעניין, שהיו בבית חבית של מים לשתייה ובישול, חבית של מים לכביסה, שטיפה ורחיצה, וגם חבית של מים שלא השתמשו בהם. שכאשר הצטברו, פינו אותם למקום בו לא עוברים אנשים, או לתוך אדמה ועפר.
היות ובמים אלו היו מושלכים הציפורניים, על כן מצאו להם שם קצר וקולע "נעגיל וואסער"!
לכאורה זהו המקור של השם של מי נטילת שחרית, ולכן הוא גם מופיע רק בתקופה הזו של המעבר לערים.