פורום אוצר החכמה

מצטער על המילה הלועזית בדיון הלכתי. לא מצאתי כינוי עברי.

הר"י כולי הרב המגיה למל"מ, יצא לדון בדבר החדש, בתוך מל"מ מעשר פ"ה הכ"ג. לדעתו מותר להפריש בשבת תרו"מ שלא נגמרה מלאכתן, אע"פ ששבת קובעת למעשר. את ההיתר הוא מבסס על כמה נימוקים. אחד מהם מפתיע במיוחד:

ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג, וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל?! והלא קרא צווח ככרוכיא (!) קום אכול משמנים! ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר לאכול כי אם פירות אלו?!

לאמור, לא יתכן שדין שבת קובעת למעשר, שמיוסד על "וקראת לשבת עונג", יוליד לבסוף את ההיפך הגמור מזה, מניעת אכילה ועונג!

בטוחני שהרב המופלא עו"ח יעשה לנו סמוכות לשיקול מעניין זה!

ולמה אסרו להתגלח בחוה"מ אם כל הטעם כדי שלא יכנס מנוול לרגל, וכעת נמצא מנוול בכפליים?!

פרי יהושע כתב:ולמה אסרו להתגלח בחוה"מ אם כל הטעם כדי שלא יכנס מנוול לרגל, וכעת נמצא מנוול בכפליים?!

יפה. אכן שיקול זה אכן עמד בתוך הפולמוס על התגלחת. ("מה שנמשך היום מן התקנה הוא היפך התקנה עצמה") ראה בספרו של בניהו, תגלחת בחולו של מועד. וראה שם בדברי המשיבים שהביאו דוגמאות נוספות.

הטענה של פרי יהושע היא על עיקר הדין.

אבל באמת זה לא כ"כ דומה. כאן ראו חכמים שזו עצה יותר טובה להגיע למטרה שאע"פ שמיעוט יהיו מנוולים רובא דאינשי יפעל בהם להיפך בטענה על קביעות מעשר לא מדובר על גזירה.

אני מבין שאתה מביא את הטוענים שבתגלחת הזקן אין שייך לגזור כי יגרום לכו"ע להיות מנוולים וממילא לא לזה התכוונו חכמים. זה טענה אחרת וגם היא שונה מהטענה גבי מעשר.

היו חכמים באיטליה שביקשו להתיר תגלחת הזקן בימנו בכמה נימוקים: לא אסרו אלא תגלחת הראש, לא אסרו אלא בזמן שלא נהגו לגלח הזקן בכל יום ועוד ועוד.
המשיבים, שקו"ט בכל הטענות וביניהם גם בטענה זו. והביאו דוגמאות נוספות לכך שפעמים מטרת התקנה לא נשמרת, ואעפ"כ א"א לעוקרה.

הכל בכל מרוכז בספר של בניהו אליו ציינתי וניתן למצוא את הדיון הספיצפי הזה, לפי הקשת המילים שציטטתי.

הגבת על דברי כפי שכתבתי בתחילה ובינתיים שיניתי את הנוסח אבל בכל אופן התבררו הדברים.

לכאו' הפרדוקס הזה הרבה פחות חריף מגילוח בחוה"מ. כאן מה ששבת קובעת למעשר הוא רק השלכה צדדית מדין וקראת לשבת עונג. קביעת שבת למעשר אינה בעצמה עונג שבת. ויל"ע.

איש_ספר כתב:מצטער על המילה הלועזית בדיון הלכתי. לא מצאתי כינוי עברי.

ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג, וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל?! והלא קרא צווח ככרוכיא (!) קום אכול משמנים! ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר לאכול כי אם פירות אלו?!

חסר סימן התמי' [כזה: (!)] גם אחרי תיבת "קרא", דאינו קרא בשום מקום. ואולי הוא דרך מליצה.

לעומקו של דבר כתב:

איש_ספר כתב:מצטער על המילה הלועזית בדיון הלכתי. לא מצאתי כינוי עברי.

ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג, וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל?! והלא קרא צווח ככרוכיא (!) קום אכול משמנים! ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר לאכול כי אם פירות אלו?!

חסר סימן התמי' [כזה: (!)] גם אחרי תיבת "קרא", דאינו קרא בשום מקום. ואולי הוא דרך מליצה.

זו טעות של מהדורת פרנקל.
הר"י כולי כתב "קום אכול משמע", וכוונתו ע"פ לשון התלמוד יומא פא ע"א ע"ש, (וחיבר שתי מליצות), והם תקנו (ע"פ נחמיה ח,י): (משמע) [משמנים].

ועל כגון דא היה יאות סימן התפעלות [כזה: !!!].
ושפרנקל ישלמו את המחיר על שלא העסיקו את משנ"נ...

מה שנכון נכון כתב:הר"י כולי כתב "קום אכול משמע",

כן הוא בדפוס ראשון של משנה למלך. (טור ימני, שורה ג' מלמטה).
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=283

וונדרבר כתב:

מה שנכון נכון כתב:הר"י כולי כתב "קום אכול משמע",

כן הוא בדפוס ראשון של משנה למלך. (טור ימני, שורה ג' מלמטה).
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=283

בשביל שאר הקוראים אבאר כוונתך, שכן הוא בכל הדפוסים ועד דפו"ר, מלבד פרנקל שהגיהו בטעות כד' משנ"נ.

לעומקו של דבר כתב:לכאו' הפרדוקס הזה הרבה פחות חריף מגילוח בחוה"מ.

דודי שליט"א באר לי פעם, שאין שום פרדוקס באיסור גילוח הזקן בחוה"מ, שכן:

א. לדעת חז"ל שאסרו לגלח בחוה"מ, אין שום ניוול בזקן לא מגולח אלא רק בשיער הקרקפת שאינו מגולח.
ב. כשגזרו חז"ל על איסור תגלחת בחוה"מ, עיקר כוונתם הייתה לאסור את גילוח שיער הקרקפת, כדי לקנוס את מי שנכנס לתוך החג כשהוא מנוול בשיער הקרקפת שאינו מגולח.
ג. משום לא פלוג, אסרו חז"ל בחוה"מ גם את גילוח הזקן.

והשתא ניחא הכול, כי אם גילח זקנו בערב ביו"ט, והזקן גדל בחוה"מ, אז אין שום ניוול בזה שהוא נמנע מלגלח את הזקן בגלל תקנת לא פלוג הנ"ל.

איזה יופי,
יום רגיל, קמתי בבוקר, הלכתי לכולל, חזרתי בערב, והנה - מוקדש לי פרדוקס!

מצד אחד אני משוכנע שאם אברך ירצה להתקבל לכולל שלנו, ובראיון/מבחן קבלה הוא יציע כזו סברא, הוא ייאלץ לחפש לעצמו מסגרת אחרת.

אבל כאן בא הפרדוקס האמיתי, הרי כל המצוי בתוככי הסוגיות מגלה שאין סוף לדבר, (ראה למשל באשכול ההשוואות הארוך והמייגע...), אז אולי אנחנו לא מספיק רחבים ומכילים?

==

ולגופו של דבר,
חפש באוצר "דטעם-העונג-יהיה-סיבה-שלא-יאכל", ותמצא כמה הוספות חשובות.

ולגופו של דבר,
חפש באוצר "דטעם-העונג-יהיה-סיבה-שלא-יאכל", ותמצא כמה הוספות חשובות.[/quote]
בעתיד הלא רחוק כך ישיבו לשואל. הקש באוצר: מכל-מקום-נראה-שאין-מזחיחין-אותו. דלג לתוצאה השלישית ותמצא נחת.

ומ"מ יצטרך המשיב לבדוק היטב לפני ששולח את המעיין שלא יארע לו מה שקרה למשיב כאן, שהבטיח הוספות חשובות ולא נמצא אלא דבר פעוט על ריצה ובכי בשבת...

לא חיפשת טוב.
(את הויכוח בין הרב חרלפ להרב בלומנפעלד ראית? ומש"כ ב"שואל ומשיב" מדנפשיה כר"י כולי?)


הה"ד הסנדלר-הולך-יחף.
(חפש באוצר, שים לב לתוצאה הראשונה והשלישית, בגירסה 15 מהד' בני תורה, ללא חבילות נוספות).

לעומקו של דבר כתב:

וונדרבר כתב:

מה שנכון נכון כתב:הר"י כולי כתב "קום אכול משמע",

כן הוא בדפוס ראשון של משנה למלך. (טור ימני, שורה ג' מלמטה).
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=283

בשביל שאר הקוראים אבאר כוונתך, שכן הוא בכל הדפוסים ועד דפו"ר, מלבד פרנקל שהגיהו בטעות כד' משנ"נ.

האמת היא שההערה שלי קצת מיותרת, משום שבמהדורת פרנקל לא התעלמו מהגירסה הישנה, אלא הדפיסו כמו כל תיקון גירסא: קום אכול (משמע) [משמנים].
(דרך אגב, ע"י הקשת "קום אכול משמע", אפשר להגיע לויכוח של הרב בלומנפלד עם הרב חרל"פ).

וונדרבר כתב:האמת היא שההערה שלי קצת מיותרת, משום שבמהדורת פרנקל לא התעלמו מהגירסה הישנה, אלא הדפיסו כמו כל תיקון גירסא: קום אכול (משמע) [משמנים].

הוא אשר כתבתי למעלה

מה שנכון נכון כתב: והם תקנו (ע"פ נחמיה ח,י): (משמע) [משמנים].

מה שנכון נכון כתב:

איש_ספר כתב:

ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג, וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל?! והלא קרא צווח ככרוכיא (!) קום אכול משמנים! ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר לאכול כי אם פירות אלו?!

זו טעות של מהדורת פרנקל.
הר"י כולי כתב "קום אכול משמע", וכוונתו ע"פ לשון התלמוד יומא פא ע"א ע"ש, (וחיבר שתי מליצות), והם תקנו (ע"פ נחמיה ח,י): (משמע) [משמנים].

סיכום הדברים, הגירסא הרגילה במשנה למלך הל' מעשר פ"ה הלכה כב-כג, (בדברי מהר"י כולי), היא "קום אכול משמע", ולשון "קום אכול משמע" הוא ע"פ לשון הגמ' יומא פ"א ע"א, והוא עצמו מליצה [ע"פ פסוק במלכים א' י"ט ה': קום אכול].
ובמהדורת שבתי פרנקל תיקנו "קום אכול משמנים", ע"פ הפסוק בנחמיה ח' י' [לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, והלשון הנ"ל הוא שילוב של שני הפסוקים מלכים ונחמיה].
וע"ז כתב הרב משנ"נ שהתיקון הוא טעות, [כי מסתבר שמהר"י כולי התכוון לכתוב ע"פ לשון הגמ' ביומא].
ובהורמנא דמר, אפשר ללמד זכות על מתקני הגירסא, שלשון "קום אכול משמע" פירושו שלא ישב בתענית (והוא הנידון שם ביומא), משא"כ כאן שכתוב "וקראת לשבת עונג" לא סגי שלא יתענה אלא שצריך גם להתענג, וע"כ מתאים יותר "קום אכול משמנים".
[בקריאת כת"י אפשר בקלות לטעות ולקרוא אותיות: ני', כאות "ע"].

וונדרבר כתב:סיכום הדברים, הגירסא הרגילה במשנה למלך הל' מעשר פ"ה הלכה כב-כג, (בדברי מהר"י כולי), היא "קום אכול משמע", ולשון "קום אכול משמע" הוא ע"פ לשון הגמ' יומא פ"א ע"א, והוא עצמו מליצה [ע"פ פסוק במלכים א' י"ט ה': קום אכול].
ובמהדורת שבתי פרנקל תיקנו "קום אכול משמנים", ע"פ הפסוק בנחמיה ח' י' [לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, והלשון הנ"ל הוא שילוב של שני הפסוקים מלכים ונחמיה].
וע"ז כתב הרב משנ"נ שהתיקון הוא טעות, [כי מסתבר שמהר"י כולי התכוון לכתוב ע"פ לשון הגמ' ביומא].
ובהורמנא דמר, אפשר ללמד זכות על מתקני הגירסא, שלשון "קום אכול משמע" פירושו שלא ישב בתענית (והוא הנידון שם ביומא), משא"כ כאן שכתוב "וקראת לשבת עונג" לא סגי שלא יתענה אלא שצריך גם להתענג, וע"כ מתאים יותר "קום אכול משמנים".
[בקריאת כת"י אפשר בקלות לטעות ולקרוא אותיות: ני', כאות "ע"].

ר' וונדרבר, איתשמטתיה למר המשך הדברים שבהם רמז המ"ל לשאלתך

ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר לאכול כי אם פירות אלו?!

אולי יוכל לעזור:
יעויין ברשב"א ביצה רפ"ב שמתקשה כיצד יתכן שהטעם של עירוב תבשילין הוא כדי שיאכל בשבת (אליבא דרבא), ואם שכח לערב אינו יכול לאכול
[ומתרץ שעדיף שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה]

על אותם הנמנעים מלאכול פירות שיש בהם קדו"ש משום חשש פסידא, יש להסמיך האמור באשכול כאן. התורה אמרה והיתה לכם לאכלה וגו'.

היה איזה חכם שאמר לסמוך על היתר מכירה בגלל מחירם היקר של הירקות, והתורה אמרה ואכלו אביוני עמך...

יש אין ספור דוגמאות והשבוע ראיתי אחד שדן בכובד ראש האם יש חיוב של מעקה נאה מדין זה אלי ואנוהו והאם יש לה קדושה, יותר טוב אם היה דן לדוגמא על בנייה פיראטית והתקנת גז של חאפרים (יש דין של מיכל נאה..?!) שזה בכלל לא תשים דמים בביתך.

אולי מתאים בתור דוגמא: הלכה היא שיש להוציא שני ס"ת בשבת שקוראים בב' פרשיות שונות כדי למנוע טירחא דציבורא שיצטרכו לגלול הספר מהכא להתם.

ובפועל מה קורה לפעמים?... מוציאים שני ספרי תורה, שניהם לא במקום ואת שניהם צריך לגלול, ונמצא טירחא דציבורא כפול!

איסור גילוח במועד למי שמגלח כל יום (שלא שייך הגזירה שמא יכנס לרגל כשהוא מנוול) ואדרבה למי שמגלח נוול הוא לו וזה בדיוק מה שחכמינו רצו למנוע.

קראקובער כתב:יש אין ספור דוגמאות והשבוע ראיתי אחד שדן בכובד ראש האם יש חיוב של מעקה נאה מדין זה אלי ואנוהו והאם יש לה קדושה, יותר טוב אם היה דן לדוגמא על בנייה פיראטית והתקנת גז של חאפרים (יש דין של מיכל נאה..?!) שזה בכלל לא תשים דמים בביתך.

באמת לפעמים זה משעשע...
אבל, לא הבנתי מה הבעיה בחקירה לגבי נוי המעקה? (לגבי קדושה, כנראה הכוונה לדין ביזוי חפצי מצווה).
נראה שפשוט לך שלא שייך בזה הדין 'זה אלי ואנוהו'. גם אם כן, יש מקום לדון מה היא בדיוק ההגדרה (במה שונה מדברים שיש בהם עניין של נוי).

שמעתי כעת, שהייתה לוויה שיצאה מבית מדרש אחד. יש שם כולל. האברכים דנו אם הם חייבים להשתתף בלוויה. בעיקרון, לפי מה שכתוב בגמרא ושו"ע, כל עוד אין ס' רבוא, כולם חייבים להשתתף. אבל נוהגם כקולא של אחד האחרונים (נדמה לי הנצי"ב) שמדובר דווקא כאשר רואה את הלוויה, אבל לא שכל מי שיודע שיש איפה שהוא לוויה חייב ללכת.
אמרו האברכים, נו, אז כתוב 'רואה'. נכון שכאן יש המולה גדולה, מאחורי הדלת מתקיימת לוויה, שומעים רמקולים וכו' אבל כל עוד שלא רואים - לא צריכים להשתתף. הלא כך כתוב.

סיפור יפה.

מעקה הוא לא חפצה של מצווה ול"ש נוי.

שילוח הקן שעושים היום היא דוגמא קלאסית (לפחות לדעת החת"ס) שלא רק שאין זו מצווה אלא גם מידת אכזריות, הפוך מרצון התורה.
viewtopic.php?f=7&t=35791&start=1480#p398282

קראקובער כתב:מעקה הוא לא חפצה של מצווה ול"ש נוי.

מה דעתך על מי שכתב: "שמעינן לשאר מצות כמו מעקה או ציצית וסוכה שאסור להשתמש בהן דרך בזיון לדרוס עליהן"?

בזיון לחוד והוד והדר לחוד.

לדעתו אסור לדרוך על רצפת הסוכה?

לענין כתב:לדעתו אסור לדרוך על רצפת הסוכה?

נגעת בנידון האחרו' על דין קרקע בסוכה.
הציטוט שהבאתי לעיל הוא מהספר שבלי הלקט.
ועכ"פ לדרוס על קרקע זה לא ביזיון, משא"כ על סכך וכד'.

כאן הביא את זה הרב עו"ח.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=17&t=24062&p=376766#p375562

דרומי כתב:אולי מתאים בתור דוגמא: הלכה היא שיש להוציא שני ס"ת בשבת שקוראים בב' פרשיות שונות כדי למנוע טירחא דציבורא שיצטרכו לגלול הספר מהכא להתם.

ובפועל מה קורה לפעמים?... מוציאים שני ספרי תורה, שניהם לא במקום ואת שניהם צריך לגלול, ונמצא טירחא דציבורא כפול!

כמדומה שהיעב"ץ כתב להלכה שביום שקוראים בשני הס"ת והחליפו ביניהם מותר להחליף ואין צריך לגלול. וכך הוריתי הלכה למעשה פעם אחת אל מול עיניהם המשתאות של המתפללים אשר כנראה אינם חסים על זמנם...

עוד פרדוקס הלכתי שנזכרתי בו

האיסור לעבור בד' אמות של המתפלל לפי הטעם שלא יבלבל את המתפלל, ואילו המציאות היא שהמתפלל אינו יכול לכוון מחמת הידיעה שהוא מונע מרעהו העומד לפניו וסיים את תפילתו לפסוע אחורנית.

נכון מאוד!

על שיטת רבינו יונה ריש ברכות,
שגזרו חכמים שלא יקרא אחרי חצות משום סייג,
הקשה השאג"א כיצד משום סייג שלא יקרא ק"ש אחר זמנה
עשו סייג לבטל ק"ש ביודעין בתוך זמנה!
ובתוך דבריו השווה לביטול דין מעשר בהמה.

שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן ד
ועוד היאך איפשר לבטל עכשיו מצות ק"ש בודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני סייג של ספק ק"ש אחרת שלא יבא לסמוך על שהות שיש לו ובתוך כך יעבור הזמן והיאך נניח את הוודאי דק"ש זו מפני חשש הספק ק"ש אחרת הא וודאי דבר זה אין הדעת סובלו. ואל תקשה עלי מהא דרפ"ט דמס' בכורות (דנ"ג) דתנן התם מעשר בהמה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ובגמ' אי הכי אפי' האידנא נמי כדרב הונא דא"ר הונא גזירה משום יתום כלומר מה"ט בטלו רבנן למ"ע דמעשר בהמה האידנא לגמרי גזירה משום יתום שלא יכניסו לדיר להתעשר ויתום פטור ממעשר אלמא ביטלו רבנן למ"ע של מעשר בהמה בוודאי משום חשש ספק שלא יכניס יתום לדיר להתעשר. ועוד שאין כאן חשש שלא יבא לידי איסור בקום ועשה מצד אחר אלא מיניה וביה ואפ"ה להאי שינויא מפני חשש זה בטלו חכמים למעשר בהמה בוודאי לגמרי והיינו ממש כפי' תר"י להאי סייג דק"ש אליב' דחכמים דאמרי עד חצות. התם נמי א"א לפרש כן מטעמ' דפי'. אבל כבר עמדתי על סוגי' זו וכ"כ בחידושי שם גזירה משום יתום פי' דילמא יהיה לו אחד עשר טלאים וא' מהן יתום וגזירה דילמ' יצא היתום בתוך עשרה או בעשירי ואתי למיטעי שהעשירי הוא מעשר והי"א חולין ובאמת העשירי הוא תשיעי והי"א הוי מעשר דאמר לקמן (דנ"ט) העשירי מאיליו הוא קדוש כלו' אף על גב דלא קרא לו שם העשירי והוא ינהג בי"א מנהג חולין לגוז ולעבוד בו ועובר על לאו דגוזז ועובד בקדשים דה"ל איסור' דאוריי' כנ"ל לפרש. אבל אין לפרש כפשוטה גזירה משום יתום דילמא יכניס יתום לדיר ויתום לאו בר עשורי הוא ונמצא שלא עישר כמצותו. דא"א לו' כן דמשום גזירה דילמ' יבא פעם א' לידי תקלה לבטל מצות מעשר ע"י שיכניס יתום לדיר מפני זה בטלו מצות מעשר לגמרי הא כ"ש דגרע טפי. ועוד אין ספק תקלה דיתום מוציא מידי וודאי דביטול מצות מעשר. וכה"ג כתבתי בברכות בריש פ"ק במשנה ראשונה. ע"כ בחידושי שם. הרי שגם שם לא בטלו מצות מעשר להאי שינויא אלא משום חשש תקלה של קום ועשה מצד אחר ומשום תקלת גיזה ועבודה נגעו בה אבל לבטל מצות ק"ש למאן דלא קרא קודם חצות משום סייג דמצות ק"ש גופיה אין נראה.

מיכאל1 כתב:עוד פרדוקס הלכתי שנזכרתי בו

האיסור לעבור בד' אמות של המתפלל לפי הטעם שלא יבלבל את המתפלל, ואילו המציאות היא שהמתפלל אינו יכול לכוון מחמת הידיעה שהוא מונע מרעהו העומד לפניו וסיים את תפילתו לפסוע אחורנית.

אני מצטרף להרגשתך אבל באמת י''ל שהאיסור לעבור הוא כי העובר מזלזל בתפילה, בכך שעושה פעולה שמבלבל כוונתו, ואולי גם בלי הקנייטש של בלבול אלא: כי לא עוברים לפני המדבר לפני המלך. (כמדומני שהרב ישנו הביא פעם בפורום דברים בזה)

עושה חדשות כתב:

לענין כתב:לדעתו אסור לדרוך על רצפת הסוכה?

נגעת בנידון האחרו' על דין קרקע בסוכה.
הציטוט שהבאתי לעיל הוא מהספר שבלי הלקט.
ועכ"פ לדרוס על קרקע זה לא ביזיון, משא"כ על סכך וכד'.

סליחה על בורותי - הבושה כפולה הואיל ולמדתי סימן זה בשבלי הלקט לפני זמן מה ונתעלמה ממני תבת מעקה.
לעצם הדברים, מלבד עצם החידוש בדברי השבה''ל, שכבר הזכירוהו הגרש''ז ז''ל והמנחת יצחק לפלא, עוד יפלא בעיני מה שהקדים מעקה לציצית וסוכה, כאילו הוא מילתא דפשיטא טפי מינייהו!?
בהשראת דברי האור זרוע סי' שפ''ו-
'ובס' בשר ע''ג גחלים כתוב אין מעבירין על המצוות, כיון דמחית קמיה ס''ת או מזוזה או הושכנא אסור למפסע עילהן דלא לקיל במצוות'
הייתי גורס בד' השבה''ל 'מזוזה' במקום מעקה. כידוע הס' בשר ע''ג גחלים היה גם לפני השבה''ל.
הצעה בעלמא.

פרדוקס מדהים לענ"ד (ונזכרתי בו בגלל האשכול שפתח הראי"ס בענין הורים ובניהם), הוא מה שכתוב על המהר"ם מרוטנבורג שמאז שעלה לגדולה לא ביקר אצל אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו - כשהסיבה היא ספק הלכתי במצות כיבוד אב, מי צריך לקום מפני מי! והתוצאה היא שבכלל לא מתראים!