פורום אוצר החכמה

איתא בזוה"ק ח"ג ע"ב ב: כל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא, אתכפרו חובוי, וזכי לאתקשרא תחות גדפוי דשכינתא, דכתיב (דברים לב מג) וכפר אדמתו עמו.
לפי זה הנלב"ע בא"י מזומן לאלתר לחיי עוה"ב בלא דין ובלא יסורין אחרי שנתכפרו עוונתיו וכתוס' כתובות ק"ג:

אכן כן הוא?

יש גם בגמרא שא"י מזבח כפרה.
לפי זכרוני ר' משה קלירעס רבה של טבריה בספרו טוב הארץ שואל סתירה בין זה לבין ולא תקיא את הארץ בטמאכם אותה. ומשיב שאם הוא נמצא בארץ כי סתם נולד בה או הגיע אליה אבל אינו חושק בה אז יש ולא תקיא אבל אם רוצה אותה בגלל מעלתה ואהבתואותה אז היא מזבח כפרה.

לא הבנתי מה הסתירה
"ולא תקיא ..בטמאכם" הוא שאם מטמאים יגלו אבל מי שנפטר בארץ הארץ מכפרת לו

אולי יש להביא ראיה מדברי הירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) "רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון מטיילין באיסטרין, ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ לארץ, אמר רבי בר קיריא לרבי לעזר מה הועילו אילו אני קורא עליהם (ירמיהו ב) ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם, אמר ליה כיון שהן מגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב (דברים ל) וכפר אדמתו עמו".

ראה כתובות קיא. ופסיק לה הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה הי"א.

ממש יפה שיש כאן אנשים שזוכים לקיים הוראת האריז"ל בדבר קביעת עתים לתורה וקוראים חק לישראל.

הה"ד ממש לענין

אחשוב כי "ירושלים" בדוקא הביא מדברי הזהר הק' שאמר: כל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא, אתכפרו חובוי, כי כך דברי הרמב"ם הנ"ל: אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו

מפורש בדבריו שהקבור בא"י מתכפר לו, ואילו "ירושלים" הביא מדברי הזוה"ק שהנפטר בה בא"י מתכפרין עוונתיו ולא הנקבר בה כדברי הרמב"ם על פי הגמ' בכתובות, ונפקא מינה נפטר בא"י ונקבר בחו"ל לרמב"ם מקום קבורה קובע, ולזוה"ק מקום מיתה וזה המכפר, ואף שגם הזוה"ק לומד דבר זה מהפס' וכפר אדמתו עמו ופירושו שאדמת ארץ ישראל מכפרת לנפטר בה וא"צ קבורה בדוקא ועיין.

וראה מדרש הגדול פרשת וישב עמ' תרכ"ג: כל הדר בא"י אין סוף למתן שכרו, שהיא מכפרת עליו בחייו ובמותו, בחייו ובל יאמר שכן וגו', ובמותו וכפר אדמתו עמו. ויש מקום לומר "מותו" דייקא, ולא קבורתו וכדברי הזוה"ק ודו"ק.

הרי רבי אלעזר הצטער והזדעזע מכך שעולא מת על אדמה טמאה.