תוך כדי דיבור כתב:הלא להלכה התירו לרוץ בשביל איזה עונג, ואם כן פשיטא שמותר בשביל מניעת צער.
ובאופן רחב יותר: מדברי הרשב"ם והר"י מגאש ושאר מפרשים על הגמרא בבבא בתרא ק"ל ע"ב, מוכח שאין להחליט הלכה (להבדיל מסימוכין או מנהג) על פי מעשה שאינו מובא בגמרא (או מסכתות קטנות), עיי"ש היטב ודוק. ויודעני היטב שרבותינו למדו כמה וכמה הלכות ממעשים שבמדרשים, אבל על כל פנים נלמד שאי אפשר להקשות מהם נגד היסודות המקובלים (וכמובן אפשר לפלפל בזה הרבה, אבל רק להעיר באתי).
תוך כדי דיבור כתב:איני חושב שכאן המקום לדון בענייני הלכה למעשה, אבל כבר הראיתי מקור ברור בש"ס ומפרשים שלא לדון הלכה ממעשים שלא נזכרו בגמרא (או ספרים שכתבו חז"ל כדי להורות הלכה). ולעניין ריצה, ודאי "ניתן לומר" נגד הסכמת הפוסקים שהותר רק באופן כזה ולא אחר, ומי שמבקש להחמיר יכול להחמיר כרצונו. אבל אין זה משנה את עיקר ההלכה, שמותר לרוץ בשביל לראות דבר שמתענג בו, כמו שכתב המגן אברהם עצמו בשם הב"ח, וכן קיימו רוב האחרונים בהדיא ובכללם גם המשנ"ב (ס"ק ו'). ומעתה לפסוק הלכה כהמעשה שבמדרש זהו כמילתא בלא טעמא, ונגד המקובל בידינו בכל הלכות שבת שמניעת צער היא רבותא וכל שכן לעומת עונג. וכשאנו רואים שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הביאו המדרש הזה, זה גופא מוכיח שהלכה דחויה היא. ומה עוד יש לדון בזה, מלבד למי שמחפש להחמיר בכל מאי דמצי.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 413 אורחים