תוך כדי דיבור כתב:הלא להלכה התירו לרוץ בשביל איזה עונג, ואם כן פשיטא שמותר בשביל מניעת צער.
ובאופן רחב יותר: מדברי הרשב"ם והר"י מגאש ושאר מפרשים על הגמרא בבבא בתרא ק"ל ע"ב, מוכח שאין להחליט הלכה (להבדיל מסימוכין או מנהג) על פי מעשה שאינו מובא בגמרא (או מסכתות קטנות), עיי"ש היטב ודוק. ויודעני היטב שרבותינו למדו כמה וכמה הלכות ממעשים שבמדרשים, אבל על כל פנים נלמד שאי אפשר להקשות מהם נגד היסודות המקובלים (וכמובן אפשר לפלפל בזה הרבה, אבל רק להעיר באתי).
הדברים אינם פשוטים כלל, שניתן לומר שמה שהותר הוא רק כשהריצה עצמה היא עונג ולא כשהוא למטרת עונג אחרת. וכמו שמבואר שם במג"א שאסור לרוץ למטרת רפואה, ופשטות הדברים אינו משום איסור רפואה בשבת, אלא כל שהוא לצורך אחר ואין תענוג בעצם הריצה. [ודלא כביאור הפמ"ג והעתיקו גם במ"ב שם שכונתו משום איסור רפואה]
ומש"כ שאין למדים ממדרש לסתור דברים המקובלים, אי"ז מקובל כלל ורק בדור האחרון פסקו כן וברור שאלו היו רואים המדרש לא היו פוסקים כן בפשיטות ולכה"פ היו דנים ומפלפלים בו.
והראוני שכבר נשאל בזה הגר"ח קנייבסקי בספר דרך שיחה עמ' רעט' ופסק באמת לאיסור מכח המדרש הנ"ל