פורום אוצר החכמה

בסוף פרשת בשלח: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה וגו'.

מובא על כך בספר סערת אליהו מרבי אברהם בן הגר"א.

ויש לשאול אחר שציוה הקב"ה למשה שיכתוב בספר מחיית עמלק למה להכפיל להשים עוד הפעם באזני יהושע בע"פ, הלא יקרא יהושע בספר התורה, ופליאה נשגבה היא.

ומה מאוד ישרו דברי אלופי ועמיתי הגאון אמיתי מו"ה חיים יצ"ו מוואלזין תלמיד מובהק של אאמו"ר הכ"מ ז"ל דידוע מאמרם ז"ל (ב"ב כא) טעות יואב בן צרויה כששלחו דוד להכרית את עמלק ולא הרג רק את הזכרים ולא הנקבות, וכששאלו דוד הלא כתוב בתוה"ק תמחה את זכר בצירה ובסגול, שפי' כל זכר אפילו נקבות, והשיבו יואב שרבו למדו כל זכר בקמץ, א"כ אף שמפורש בתורה תמחה את זכר בצירה ובסגול בכ"ז טעה יואב, כי בס"ת לא נמצאו הנקודות ובקל לשגות, לכן אף שציוה השי"ת למשה לכתוב מחית עמלק בס"ת לא די בזה, כי בס"ת יוכלו לטעות בנקוד התיבה זכר עמלק, לכן ציוה משה לשום באזני יהושע בע"פ למסור לידו הנקודות שיקרא זכר בצירה ובסגול לבל ישגה.

פנינה זו מופיעה גם בשם רבינו הגר"א ב'קול אליהו' בשם ליקוטי הש"ס ובדברי אליהו בשם ליקוטים, אבל לא נמצא בליקוטי הש"ס שנד' בווארשה תרנ"ט, ומובא בעוד ספרים בשמו כמו בקהלת משה (לבוב תרנג) שער בת רבים ובחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' בשלח ועוד.

יהיה איך שיהיה, שמעתי מהגאון ר' שמעון ורנר שליט"א לשאול על כך, הרי ישנם עוד מקומות בתורה שע"פ הניקוד יכול להשתנות כל המובן של המילים, כגון לא תבשל גדי בחלב עמו, שאפשר לנקד כל האותיות בצירי, ומשמע שדווקא בחלב (שומן) ולא בחלב, ומפני מה באותם מקומות לא נמסר באזני יהושע לבל יטעו?

על עצם הפנינה אין קושיא, כי לא מצינו בעוד מקומות שטעו בניקוד.
השאלה היא רק מה היה הטעם שסבר רבו של יואב שיש לקרוא זכר בקמץ, ודו"ק.

חד וחלק כתב:על עצם הפנינה אין קושיא, כי לא מצינו בעוד מקומות שטעו בניקוד.
השאלה היא רק מה היה הטעם שסבר רבו של יואב שיש לקרוא זכר בקמץ, ודו"ק.

השימה באזני יהושע אינה מחמת שטעו, שהרי זה לא מנע בפועל את הטעות, אלא מחמת האפשרות לטעות, וא"כ הקושיא במקומה עומדת.

על רבו של יואב שקרא בשבשתא, כנראה קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים.

נוטר הכרמים כתב:על רבו של יואב שקרא בשבשתא, כנראה קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים.

כבר אמרו שלפי הקריאה התימני זכר בשתי סגולים דומה לקמץ, ויואב טעה בשמיעתו.

[לפני שמתנפלים עלי, אינני בקי בקריאה תימנית, כך שמעתי ותו לא]

שמעתי שיש מקום מיוחד לטעות בין זכר לזכר
ע"פ קבלה שעמלק כנגד ישראל הוא דוכרא כנגד דוכרא ולא נוקבא
ויש קשר בין זכר - דוכרא, לזכר - זיכרון ואכמ"ל

נוטר הכרמים כתב:

חד וחלק כתב:על עצם הפנינה אין קושיא, כי לא מצינו בעוד מקומות שטעו בניקוד.
השאלה היא רק מה היה הטעם שסבר רבו של יואב שיש לקרוא זכר בקמץ, ודו"ק.

השימה באזני יהושע אינה מחמת שטעו, שהרי זה לא מנע בפועל את הטעות, אלא מחמת האפשרות לטעות, וא"כ הקושיא במקומה עומדת.

על רבו של יואב שקרא בשבשתא, כנראה קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים.

קצרתי ואכלתי פרי.
כוונתי שמן הסתם יש סיבה עצמית וסברא לומר שזכר דעמלק היינו בקמץ, ולכן דווקא בפרשה זו טעה רבו של יואב, ומאותה סיבה הוצרך משה לשים באוזן יהושע דווקא פרשה זו.

היא שיחתי כתב:שמעתי שיש מקום מיוחד לטעות בין זכר לזכר
ע"פ קבלה שעמלק כנגד ישראל הוא דוכרא כנגד דוכרא ולא נוקבא
ויש קשר בין זכר - דוכרא, לזכר - זיכרון ואכמ"ל

מי החליט שכאן המקום לקצר? לא נראה שהדברים עליך אתה מכוון הם טמירין וסתימין כ"כ.

א. בקריאה התימנית סגול הוא כפתח אבל יש הבחנה בין קמץ לפתח (כהברת האשכנזים) כך שאין זה מתרץ.

ב. בשו"ת קול מבשר כתב לפרש שגם רבו של יואב קרא זכר בשני סגולים, רק הטעות היתה כאן שסבר יואב שהוא לשון סמיכות למילה זכר בשני קמצים, כמו שמצינו במעמד הר סיני, ויעל עשנו כעשן (בשני סגולים) הכבשן, אע"פ שצורת היחיד היא עשן בשני קמצים ודפח"ח.

כמדומני שכבר היה דיון ארוך בנושא הנ"ל בפורום ההוא.

ישבב הסופר כתב:

היא שיחתי כתב:שמעתי שיש מקום מיוחד לטעות בין זכר לזכר
ע"פ קבלה שעמלק כנגד ישראל הוא דוכרא כנגד דוכרא ולא נוקבא
ויש קשר בין זכר - דוכרא, לזכר - זיכרון ואכמ"ל

מי החליט שכאן המקום לקצר? לא נראה שהדברים עליך אתה מכוון הם טמירין וסתימין כ"כ.

כדאי שתדע שרוב הפעמים ואכמ"ל הוא ר"ת "ואין כאן מה להאריך", לפעמים אפילו המחבר לא יודע שזה הר"ת אבל זו האמת, ואכמ"ל.

נוטר הכרמים כתב:רבו של יואב שקרא בשבשתא, כנראה קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים.

אישתמיטו מינך לפום שעתא דברי התוספות בפרק לא יחפור (דף כא סוף ע"א), וזה לשונם:

פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל, דְּרַבֵּהּ אַקְרְיֵהּ 'זֵכֶר' כַּדִּין, וְהַיְנוּ רְמִיָּה, דְּלָא אַשְׁגַּח לְמִדַּע הֵיכִי הֲוָה קָרֵי תַּלְמִידֵהּ.
וְכֵן נִרְאֶה, אֲבָל אֵין נִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁגַּם רַבּוֹ טָעָה וְלִמְּדוֹ 'זְכַר', דְּאִם כֵּן לָאו רְמִיָּה הוּא.

ולאור זה נוקדו דבריהם של דוד ויואב ורביה דיואב במהדורה המנוקדת של 'עוז והדר' כך:

כִּי אֲתָא לְקַמֵּהּ דְּדָוִד, אֲמַר לֵהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתָּ הָכִי? אֲמַר לֵהּ: דִּכְתִיב 'תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק'.
אֲמַר לֵהּ: וְהָא אֲנַן 'זֵכֶר' קָרֵינַן? אֲמַר לֵהּ: אֲנָא 'זְכַר' אַקְרְיוּן.
אֲזַל שַׁיְלֵהּ לְרַבֵּהּ, אֲמַר לֵהּ: הֵיאַךְ אַקְרִיתַן? אֲמַר לֵהּ: 'זֵכֶר'.
שְׁקַל סַפְסִירָא לְמִקְטְלֵהּ.
אֲמַר לֵהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵהּ: דִּכְתִיב 'אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה'.

במבטא התימנים הצליל של 'זְכַר' קרוב למדי לצליל של 'זֵכֶר', והשומע את קריאתם יבין על נקלה את גורם הטעות של התלמיד (שאזניו קלטו 'זְכַר') ואת הרמייה שבמלאכת המלמד (שלא שם לב לקריאתו המוטעית של התלמיד).

אוצר החכמה כתב:בשו"ת קול מבשר כתב לפרש שגם רבו של יואב קרא 'זֶכֶר', רק הטעות של יואב היתה שסבר שהוא סמיכות של 'זָכָר', כמו 'ויעל עשנו כעֶשֶׁן הכבשן' - צורת סמיכות של 'עָשָׁן'.

על כגון דא היה רבי חיים שמואלביץ נ"ע אומר: דֶער כַאפּ אִיז גוּט, אָבֶּער ס'נִיט רִיכְטִיג.
כי מלבד הריחוק לייחס לתינוק פירוש כה יצירתי, הרי הפירוש אינו עולה בקנה אחד עם פשטות לשון הגמרא (שהמדובר בשיבוש בקריאה ולא באי־הבנה), ונוגד את דברי רבינו חננאל שרמיית הרב היתה 'דְּלָא אַשְׁגַּח לְמִדַּע הֵיכִי הֲוָה קָרֵי תַּלְמִידֵהּ'.