הרמב"ם כותב בפ"ט בהלכות אבלות פ"ד ה"ד:
"ולא יפנה אדם לבקר הקברות",
הרדב"ז מפרש:
ולא יפנה אדם לבקר הקברות. שם פרק שמיני יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלשה ימים ואין חוששין לדרכי האמורי מעשה היה ופקדו אחד וחיה עשרים וחמש שנים וכו'. משמע בתוך ג' אין בו משום דרכי האמורי אבל אחר ג' יש בו משום דרכי האמורי ורבינו לא חלק משום דהוי מלתא דלא שכיחא. ופירוש לבקר הקברות הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת וזה יש בו מדרכי האמורי, אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם:
הכ"מ כותב:
ומה שכתב ולא יפנה אדם לבקר הקברות זה סיום מ"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב"ש (סימן תכ"א עיי"ש) לשון זה:
והחת"ס מפרש כל זאת באופן אחר לגמרי, ראה שם חיו"ד ח"ב סי' של"ח. ובשו"ת דברי יציב יו"ד סימן רכ"ז. וראה עוד באגרות משה חלק ד' סימן נז אות ה'.
ולשאלה: האם יש מי מחז"ל שאוסר הליכה לקברים כפשוטו, וכנגד דעתו של הרדב"ז? והאם יש ראיות למישהו למה התכוון הרמב"ם, והאם יש מפרשים שמפרשים את דברי הרמב"ם כפשוטם? אגב, עיינתי במהדורת שילת, ובמהדורת הרב קאפח.