פורום אוצר החכמה

פרשנותו של רש"י כיצד ? הפרשנות בכללה, ככל פעולה רוחנית עשויה אף היא להיות צורת מבע לרוח יוצר. בתרבותנו אנו נעשתה הפרשנות לדרך מלך של אנשי הרוח. למראה עינים נאחזה במקור ולמעשה עשתה שליחות עצמה. היא סרגה רשת רחבה מסביב לחוטי מקור, לשם חידושי דברים וקישורי דברים. היא גלגלה לפי דרכה את פקעת היצירה בעמנו. התלמוד גופו מפרש את המקרא דרך חירות של יצירה, אולם רש"י, מפרש התלמוד, לא נעשה פה לעצמו, כי אם עשה אזנים למקור שלפניו. פירושו זה הוא מלאכת-מחשבת שגבורתה בגידור עצמה, שאמנותה היא ויתורה על שותפות של יצירה. זהו טופס מיוחד של גדלות-רוח שלא פרצה כמקור נביעה לעצמה, אלא שמה עצמה בענות-תום אך ורק כלי שרת למקורות קודמים. פירושו ניתן במשורה מדוקדקת, כדי להטעים מלוא טעמו של הפנים. הוא מוליך את הענין אל הלומד ואת הלומד אל הענין בקצרה שבדרכים, בלי לשמש חציצה ביניהם ובלי לגרום שהיה כלשהי. ולכאורה, כשהענין סבוך, האין מרבה הסבר מרבה ברכה? אך רש"י הראה לדוגמא ולמופת, כיצד מרבים הסבר על ידי מיעוט דברים. גדול המסבירים בישראל שקל כל דיבור ודיבור כדינרי זהב. ואכן לא הועם הזהב.
.
אך כלום משאם ומתנם של חכמים על דפי התלמוד, כלום זה המקור גופו, שנחתם כאילו תוך כדי שקלא וטריא, אינו דוחף להמשיך את החוטים שנפסקו, לגלות פנים נוספות, להוסיף ולחדש בתוך הנאמר ומסביב לו ? הכשר מפורש לשיטת-לימוד זו הרי נתון באותה מימרא תלמודית ידועה: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני"- החידוש איפוא אינו תוספת חיצונית אלא נביעה פנימית. כלומר התורה המסורה נושאת בחובה את כושר ההמשך לאין שעור. זוהי קרן העשויה לעשות. תמיד רבית-דרבית. למוחו החריף של האדם מישראל. ניתנה בקעה רחבה להתגדר בה. ואמנם שגשג ועלה הפלפול הישראלי בבקעה זו. אולם עד שקמו בעלי התריסין קדם רש"י ומתח את קו הפשט לאורך כל התלמוד כולו, - הוא קו-החוף של "ים התלמוד" עד היום. הוא היה ונשאר חלקת הפשטות הברוכה בתוך כל גידולי הפלפול. כל מה שמעבר לרש"י אינו אלא בגדר "תוספות", רבית ולא קרן. הקרן של הרכוש התלמודי שקולה ומנויה אצל רש"י.

רש"י על התנ"ך, לעומת זאת, אינו בעל הקרן גרידא, ספרי המקרא כבר חיו לפניו את חייהם ההיסטוריים. מררש הלכה ומדרש אגדה כבר לפפו כל פרשה וכל פסוק. רש"י אחז במקור ובגידוליו יחד. פירושו כאן אינו נבלע, כי אם מעטר, מרחיב, עושה גם עקירות, מדבק את הדרש בצדו או במקומו של הפשט. את שיר השירים, כמובן פירש כולו על "דרך הדוגמא", כלומר דרך האליגוריה, והקדדים לפירושו דברי התנצלות, דברים חסודים ונעמנים להפליא, אשר בת- קול המיתה של כנסת ישראל בימי הבינים נשמעת מהם. אך רש"י הפשטן אנה בא ? הוא פינה דרך למסורה, לקבלת חכמים. כי בין במקרא בין בתלמוד, אשר פירשם בפנים שונים היה רק שומר משמרת. כאן שמר על הקרומים שכבר נוספו על המקור, וכאן שמר על המקור מתוספת קרומים. דרכו היתה דרך המסורת כהויתה בלי שום הטיה לצדדין. דרך השמירה על נכסי הדורות בעינם ובחזקתם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, הוא שכן באמצעיתה של היהדות, בשתי הספירות של הלכה ואגדה. חדש לא נטע ולא גידל, ובשדהו רק נראו הניצנים של חקר הלשון, שעוד חן אבים להם.

רש"י היה מישב ומרגיע, דובר שלום, זורע את "הטעמים המיושבים על הלב", מרחיב את ההבנה התמה ואת הקבלה התמימה - כשם שהמאור השני של ימי הבינים, הרמב"ם היה איש השמרים בעמנו, מטיל התסיסות הגדולות, מורה נבוכים וזורע מבוכות. כאן היתה הגאונות הרכה כדשא, הפשוטה כמים, וכאן - הגאונות העזה וכחריפה, הנרהבה ומרהיבה. רש"י, המאסף לדורות, הורה לעם את גופי המקורות, והרמב"ם, חלוץ הדעת בדורותיו, סחט ביד חזקה את תמציתם של המקורות והגישה בכלי חדש ומפליא. העם העריץ את המשביר הגדול, אפס בקבלו את השבר היה כחוכך וכמהסס, אך אהבת העם ניתנה למסביר הגדול ואל סברו כי טוב נהר כל בית ישראל.

אתנחתא כתב:ר' אברהם קריב

רש"י

הד משוך, רצוף, של תת"ק שנה מתלוה לו לשם זה. טעם של משען דורות והחזקת טובה של דורות נאצר בו.רשרושו הלוטף ספוג חמימות שפתי עם והבל פי תינוקות של בית רבן ולחלוחית ימי ינקותנו אנו. השם רש"י כבר התחיל חי בפי העם את חיי עצמו, חיים שאינם תלויים עוד בדיוקן האיש, דמות דיוקנו שנאפדה אגדות שבה ונמוגה כמעט מהות רוחנית ששמה רש"י בלעה את יוצרה וקיימת בפני עצמה. רש"י הרי זה גם שם-דבר, מושג מהלך בעולם המושגים היהודים. מרוב שכיחותו נעשה כעין אנונים. כי מי פועל מי עוד פשט בכל משכנותינו, דבק בכל קצות העם, משך כל דרגה של גדלות וכל דרגה של פשטות? כל ישראל היה להם חלק ברש"י אחד תלמידי חכמים ואחד עמי הארץ, אחד גדול בעמיו ואחד דרדק בבית רבו למדו מרש"י הוא היה רב ואומן לכל בית בישראל ולכל בית-ישראל כולו.
.

רש"י הילך בעולמנו הרוחני רוח של ישוב לב, של ניחותא. הוא המישב הגדול. איש הישרה, בעקוב מישור, הוא היה בחינת ה'כלומר' הכולל לכל מוקשה וסתום בספרים החמורים שהיו לנו לירושה. אתו סרה אימת הקושי ובבטחת-אומן הלך העם אחריו בסתרי הפסוקים ובסבכי הסוגיות. רש"י נתן יד ואחיזה, שיבר את האון, קירב את הדעת, ריצה את הלב, פתח שערים נעולים. הוא הקדיש חייו לפרש את ספרי היסוד שלנו, אך יש ידים גם לחילוף הדברים: הספרים אשר הוא הזקיק עצמו לפרשם הם הם נעשו קנין העם. העם קיבל את פירושיו של רש"י לא כקבלו כל מתנת רוח של אחד מגדוליו, אלא כקבל את המזומן לו מתחילה, אשר העדרו בל ישוער כלל. דומה תורה שבכתב ותורה שבעל-פה גופן עמדו וציפו לו לרש"י שיבוא ויפרשן. ומשיסד להן פירושו אימצוהו אליהן. פירוש רש"י משמע לנו הֶשלם גוף הדברים וגמר חיתוכם. אם כי כל מבחין - בעל כורחו יבחין בין שנים רש"י, שלא ראי זה כראי זה.: רש"י לתורה הכתובה ורש"'י לתורה המסורה.

מעשה המופת לדורות, אשר גם תוצאותיו לא נמחו עד היום, הוא כמובן פירושו לכל-בו של היהדות שלאחר המקרא - לתלמודה של בבל. אם לא אבדו הדרכים ביער עבות זה; אם במרוצת העתים ובתמורות החיים ובגלגולי התפוצות וחילופי הלשונות לא נהפך התלמוד לספר חתום – הרי הרבה והרבה ידו של רש"י בדבר. הוא שקם ונעשה עזר לשני הצדדים - לתלמוד וללומדיו גם יחד - להגיע זה אל זה. דורות עברו, כאמור, החזיקו לו טובתם על כך ודורות יבואו - מי יודע מערכי רוחם. (ואנו ? אנו חדלנו להרהר 'אחר קנינים וערכים. דור זה נתן ונותן רוב חילו רק להקמת בתי-אוצר להם).

פרשנותו של רש"י כיצד ? הפרשנות בכללה, ככל פעולה רוחנית עשויה אף היא להיות צורת מבע לרוח יוצר. בתרבותנו אנו נעשתה הפרשנות לדרך מלך של אנשי הרוח. למראה עינים נאחזה במקור ולמעשה עשתה שליחות עצמה. היא סרגה רשת רחבה מסביב לחוטי מקור לשם חידושי דברים וקישורי דברים. היא גלגלה לפי דרכה את פקעת היצירה בעמנו. התלמוד גופו מפרש את המקרא דרך חירות של יצירה אולם רש"י, מפרש התלמוד, לא נעשה פה לעצמו, כי אם עשה אזנים למקור שלפניו. פירושו זה הוא מלאכת-מחשבת שגבורתה בגידור עצמה, שאמנותה היא ויתורה על שותפות של יצירה. זהו טופס מיוחד של גדלות-רוח שלא פרצה כמקור נביעה לעצמה, אלא שמה עצמה בענות-תום אך ורק כלי שרת למקורות קודמים פירושו ניתן במשורה מדוקדקת, כדי להטעים מלוא טעמו של הפנים, הוא מוליך את הענין אל הלומד ואת הלומד אל הענין בקצרה שבדרכים בלי לשמש חציצה ביניהם ובלי לגרום שהיה כלשהי. ולכאורה, כשהענין סבוך, האין מרבה הסבר מרבה ברכה? אך רש"י הראה לדוגמא ולמופת, כיצד מרבים הסבר על ידי מיעוט דברים. גדול המסבירים בישראל שקל כל דיבור ודיבור כדינרי זהב. ואכן לא הועם הזהב.
.
אך כלום משאם ומתנם של חכמים על דפי התלמוד, כלום זה המקור גופו, שנחתם כאילו תוך כדי שקלא וטריא, אינו דוחף להמשיך את החוטים שנפסקו, לגלות פנים נוספות, להוסיף ולחדש בתוך הנאמר ומסביב לו ? הכשר מפורש לשיטת-לימוד זו הרי נתון באותה מימרא תלמודית ידועה: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני"- החידוש איפוא אינו תוספת חיצונית אלא נביעה פנימית. כלומר התורה המסורה נושאת בחובה את כושר ההמשך לאין שעור. זוהי קרן העשויה לעשות. תמיד רבית-דרבית. למוחו החריף של האדם מישראל. ניתנה בקעה רחבה להתגדר בה. ואמנם שגשג ועלה הפלפול הישראלי בבקעה זו. אולם עד שקמו בעלי התריסין קדם רש"י ומתח את קו הפשט לאורך כל התלמוד כולו, - הוא קו-החוף של "ים התלמוד" עד היום. הוא היה ונשאר חלקת הפשטות הברוכה בתוך כל גידולי הפלפיל. כל מה שמעבר לרש"י אינו אלא בגדר "תוספות", רבית ולא קרן. הקרן של הרכוש התלמודי שקולה ומנויה אצל רש"י.

רש"י על התנ"ך, לעומת זאת, אינו בעל הקרן גרידא, ספרי המקרא כבר חיו לפניו את חייהם ההיסטוריים. מררש הלכה ומדרש אגדה כבר לפפו כל פרשה וכל פסוק. רש"י אחז במקור ובגידוליו יחד. פירושו כאן אינו נבלע, כי אם מעטר, מרחיב, עושה גם עקירות, מדבק את הדרש בצדו או במקומו של הפשט. את שיר השירים, כמובן פירש כולו על "דרך הדוגמא", כלומר דרך האליגוריה, והקדדים לפירושו דברי התנצלות, דברים חסודים ונעמנים להפליא, אשר בת- קול המיתה של כנסת ישראל בימי הבינים נשמעת מהם. אך רש"י הפשטן אנה בא ? הוא פינה דרך למסורה, לקבלת חכמים. כי בין במקרא בין בתלמוד, אשר פירשם בפנים שונים היה רק שומר משמרת. כאן שמר על הקרומים שכבר נוספו על המקור, וכאן שמר על המקור מתוספת קרומים. דרכו היתה דרך המסורת כהויתה בלי שום הטיה לצדדין. דרך השמירה על נכסי הדורות בעינם ובחזקתם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, הוא שכן באמצעיתה של היהדות, בשתי הספירות של הלכה ואגדה. חדש לא נטע ולא גידל, ובשדהו רק נראו הניצנים של חקר הלשון, שעוד חן אבים להם.

רש"י היה מישב ומרגיע, דובר שלום, זורע את "הטעמים המיושבים על הלב", מרחיב את ההבנה התמה ואת הקבלה התמימה - כשם שהמאור השני של ימי הבינים, הרמב"ם היה איש השמרים בעמנו,. מטיל התסיסות הגדולות, מורה נבוכים וזורע מבוכות. כאן היתה הגאונות הרכה כדשא, הפשוטה כמים, וכאן - הגאונות העזה וכחריפה, הנרהבה ומרהיבה. רש"י, המאסף לדורות, הורה לעם את גופי המקורות, והרמב"ם, חלוץ הדעת בדורותיו, סחט ביד חזקה את תמציתם של המקורות והגישה בכלי חדש ומפליא.
העם העריץ את המשביר הגדול, אפס בקבלו את השבר היה כחוכך וכמהסס, אך אהבת העם ניתנה למסביר הגדול ואל סברו כי טוב נהר כל בית ישראל.

סיון ת"ש, חודש רש"י

מן הגורן ומן היקב כתב:דברים נפלאים ומרגשים. הגעגועים לרש"י הם נחלת רבים מאנשי הרוח של אותו דור. ואיך אפשר בלי אשירה לרש"י

על זכרון הילדות של דברי רש"י על הפסוק 'ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי אשתי' כתב ש' פדרבוש עמ' 42

מי יודע מה הניגון?

בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, ובו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל, שאלו ציר צעיר מירושלים, ד"ר יהודה, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי - אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה. יש לי קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי מהגרת מפולין, שביס לראשה, ועמה ילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני פונה לאמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת - הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים.

נזפתי בה קשות, כך מביאים אנטישמיות !
פתחנו בפניכם, הפליטים מפולין, את שערי המדינה, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן ?! היא התנצלה שהוא עוד צעיר, ושבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת ? אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".

יעקב על ערש דווי, הוא אומר, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים" אלא במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה - "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יעקב ממשיך ומספר ליוסף: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית, מז' מח').

מדוע דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל ? ממשיך הילד הזה, בן השמונה או העשר, להרצות ומביא דברי רש,י וחז"ל, יעקב אבינו הרגיש צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי את הטרחה הזאת לאמא שלך, לרחל, על אף שהייתי קרוב מאד לבית לחם. אפילו העירה לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא ברשלנות עשיתי זאת. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שבחורבן בית ראשון עתיד רב המרצחים של נבוכדנאצר להוביל לגלות את את בניה של רחל, את בני, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים יישמע, "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ...ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם ! " (ירמיהו לא').

אני, מספר ד"ר נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבתי פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות. ואמרתי לעצמי:"מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם ? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל עם תואר דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום ! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפי שהסבתי את פניי אליהם ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר !

חברא כתב:https://www.yiddish24.com/interviews/12/31691

ואני בבואי.mp3

https://www.dropbox.com/s/bfo71scpi7f6x ... A.mp4?dl=0