פורום אוצר החכמה

במכתבים מימי קדם נפוץ לכנות יהודי חשוב בשם 'ותיק וחסיד' (הרבה פעמים בראשי תיבות 'ווח"ס', ועוד). מרפרוף קצת ב'אוצר החכמה' נראה שימוש רב בתוארים אלו כבר במכתבים שהיו מחו"ל לארץ הקודש ולהיפך בתחילת העליה החסידית לטבריא (תק"מ ואילך. ומעניין לדעת האם גם אצל 'מתנגדים' השתמשו בתוארים אלו, או שהם אומצו בעיקר על ידי החסידים).

ונשאלתי, איך מתאים לכנות בשר ודם בתואר 'ותיק וחסיד', בשעה שבפיוטים מכנים את הקב"ה בתואר זה, כמו ב'הקפות' בשמחת תורה: "ותיק וחסיד עננו ביום קראנו".

במקומות רבים מאוד מצינו כה"ג
ועיין בספרי משפחת פלאג'י ותראה שבחים כה"ג לרוב, למשל ב'אברהם אזכור' כותב על אביו ''גדול אדונינו ורב''! ועוד רבים כהנה.
ופשוט שכשמדברים על הקב"ה זה מקבל משמעות אחרת - שהוא המקור של אותו דבר.
אף שהאדם המתדמה לקונו פועל כזאת, (גומל חסדים, עוזר דלים, פודה ומציל) אבל הקב"ה הוא עיקר ומקור לאותו ענין. ואין זה שזבח על פעולה אלא על הנהגה קבועה בעצם.
נדמה לי שפעם היה אשכול על זה

viewtopic.php?t=618

זכור לי שהיה אשכול נוסף שהביאו בו תשובת הרמב"ם כמדומני

גם בס' ערוגת הבושם (הקדמון) כתב "וכן נ"ל כל כינוי הנאמ׳ על הקב"ה ולא נמצא על האדם במקרא כמו חנון ורחום וכיוצא בהן אין לומ' על האדם".

עושה חדשות כתב:גם בס' ערוגת הבושם (הקדמון) כתב "וכן נ"ל כל כינוי הנאמ׳ על הקב"ה ולא נמצא על האדם במקרא כמו חנון ורחום וכיוצא בהן אין לומ' על האדם".

לגבי הכינוי רחום וחנון יל"ע בתהילים קיב,ד ותליא בפירושים שם.

ומה עם ה"ותיקין" שבחז"ל?