על שלשה מהדברים הנידונים באשכול זה, א) איך נתייחס לגירסת הסידורים מול גירסת הגמרא, ב) מה טעם מאריכים בשלילת מי רגלים, ג) מה טעם מאריכים בשלילת הדבש, דן בזה הרדב"ז בב' מקומות בתשובותיו.
בחלק ב' סימן תרנג כתב וז"ל:
סדר הקטרת הכתובה בסדורים שלנו גרם לו לומר וכו'. דגרסינן בכריתות פ"ק וכו' והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מסייע ליה לר' יוסף בר חנינא דאמר קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש ופרש"י מדלא מפקי לה לברא בשעת שריית סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש ע"כ וכו'. וא"ת כיון שהוא אסור מאי קמ"ל בר קפרא, ובשלמא מי רגלים השמיענו שכל מעשיה בקדש, אבל בר קפרא מאי קמ"ל, וי"ל שאם יבוא פעם בקי ויאמר אם היו נותנין בה דבש היה ריחה חזק אומרים לו כבר קדמך בר קפרא. והוי יודע שמסדרי התפלות קבצו פסקי ברייתות וחברו מהם סדר זה הכתוב בסדורים ולכן אל תתמה אם באו שלא על סדר נכון.
וכן
בחלק ד' סימן אלף קט (לה) ואלף קי (לו) כתב וז"ל:
צריכין אתם לדעת כי ברייתא זו אינה שנויה בשום מקום בלשון זה אלא מסדרי התפלות חברוה מפסקי ברייתות שנויות בכריתות והתם לא קשיא כלל תעיינו שם. וכו'.
עוד שאלתם דתניא והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד, וכי מאחר שאין מכניסין מה לו לתנא להודיענו שמי רגלים יפין לה:
תשובה. בגמרא אמרו מסייע ליה למאן דאמר כל מעשיה היו בקדש והודיענו התנא כי מי רגלים יפין לה ולמה אין שורין אותם בהן מפני שצריך לשרות אותה בפנים ואין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד, שאל"כ הייתי אומר שורין בחוץ ומכניסם בחוץ. עוד נ"ל לומר שהשמיענו שהמפטם במשקל ממש להריח בה חייב כרת אעפ"י ששרה במי רגלים שהרי מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין אותם במקדש מפני הכבוד. וכן משמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל שאם כיוון המשקלות חייב אעפ"י שלא כיון השרייה. עוד י"ל שלא יבוא מפטם בקי ויאמר והלא מי רגלים יפין לה, נאמר כבר קדמך התנא, וכי תימא ליני אין שורין אותה במי רגלים, הוה מקשינן עליה פשיטא, ולכך הקדים והלא מי רגלים יפין לה. והשתא ניחא לשון והלא. והנלע"ד כתבתי.
וכן יש לשאול עלה דהא דתני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. ולמדנו בר קפרא שהיו בקיאין בפטום ולא נמנעו אלא מפני האיסור. והנכון בזה דסד"א אין דבש אסור אלא בעיניה אבל ע"י תערובת לא, קמ"ל כי כל שאור וכל דבש וגו', כל לרבות תערובתו.
בכוונת תירוצו זה האחרון על דברי בר קפרא, ביאר לי חד מזקני תורה, דדבר גדול השמיענו הרדב"ז, וכמה דיוקים יתיישבו בזה. דבאמת הא דבר קפרא קשה יותר מהא דמי רגלים, שהרי מי רגלים אינו מפורש לאיסור בקרא, משא"כ דבש, וכי יעלה על דעתך שהברייתא תצטרך לפרש כל דבר ודבר, ולמה נותנין בה חלבנה מפני שהתורה אמרה חלבנה, ולמה עושין אותה הדק מפני שהתורה אמרה הדק, וכו' וכו'? וכן קשה שינוי הלשון, דמקודם קאמר אילו היה
נותנין בה, ואחר כך קאמר ולמה אין
מערבין, גם ההדגשה במיעוטו "קורטוב של דבש" צריך ביאור.
ולזה ביאר הרדב"ז, דשאלת בר קפרא היתה כך, כיון שאפילו קורטוב של דבש מועיל כל כך אילו היו נותנין בתוכה, הרי יש עצה לזה, ליערבוהו בתוך מקצת סממנים, ונימא דמן התורה מין בשאינו מינו בטל, ואם כן למה אין
מערבין בה דבש, ועל זה משני מפני שהתורה אמרה
כי כל שאור וכל דבש, והרי כל לרבות עירובו, ו"כי כל" הנאמר בשאור ודבש וודאי לרבות עירובו כדדרשינן לכו"ע במנחות נח, ולכן אפילו ע"י תערובות ייאסר מדאורייתא.
ולפי זה דברי הרדב"ז משלימים זה את זה. דמה שתירץ בח"ב שהשמיענו דבר זה לתשובה בקי שלעתיד, ויוקשה הרי זיל קרי בי רב היא שהדבש אסורה, ואיך יטעה בזה המפטם הבקי דלעתיד, לזה ביאר בח"ד (כדמוכח מלשונו שם שמוסיף זה אחר שמניח ש"למדנו בר קפרא שהיו בקיאין בפטום") שהיה מקום לחשוש שהבקי דלעתיד יבוא בחידוש דינא ג"כ, שבאופן תערובות יהיה זה מותר, ומבקיאותו יודע שאף קורטוב מספיק ושייך תערובות. לזה הוסיף בר קפרא שאף התערובות אסורה בזה מן התורה