פורום אוצר החכמה

מיעוט ההשתדלות- כולנו יודעים ומשתדלים לנהוג כך בעניני הפרנסה, שאלתי היא למה דוקא בעניני הרפואהמצינו הנהגה הפוכה, שדוקא בציבור שלנו כ"כ מחפשים תמיד- בעזרת כל עסקני החסד הרפואיים- את המומחים הכי גדולים במקומות הכי מובחרים, ולא כמו בעניני הפרנסה, וזה נראה דבר מכוון- כי ממש כולם נוהגים ככה.

אולי זה בכלל החיוב 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?!

הציבור שלנו לא סוגד לחלוק הלבן. יש כאן חוסר אימון, ובצדק.

לא זכיתי לדברי חיים, אולם שמעתי משם סב אבי, ר' מ"מ גולומבוביץ' (זייגערמאכער) ששמע מהרוגצ'ובער (ואולי נדפס בשמו, אולם משמו שמעתי) שישנו חומרא יתירה במצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, שאי אפשר לחזור בתשובה... וראה בדיון סמוך אודות דרכו של הגאון במידת המהתלה (גבי דודונו ר' עשיו). בין כך ובין כך, נראה הטעם שבפרנסה אי ההשתדלות מועלת כ"כ, וכבר הבטחנו הבורא שדואג מקרני ראמים עד ביצי כינים, אולם ברפואה הרי יש קשר ישיר בין הרופא לבין הרפואה, וכסיפור הידוע אודות החולה שנתרפא מעצם בוא רופא הגדול לשהות במחיצתו, והטעם לכך הוא מפני שלכל רופא מתלווה מלאך ולפום חשיבותיה דהרופא כן רפואת החולה, וכעת אצטרך להביא מקור לכל דבריי...

אגב מזל-טוב להרב י"מ, הכותב בפורום זה דרך קבע להולדת הנכד!

מענין לענין: ידוע מאמרו של הדברי חיים מצאנז זי"ע, שמדרגה הכי קטנה של צדיק היא להחיות מתים ולפקוד עקרות, היודעים אתם מה היא 'מדרגה'? להשפיע ליהודי פרנסה!

והסביר זאת האדמו"ר השפע חיים זי"ע, שבעניני פרנסה, האדם סומך על כוחות עצמו ועל כשרונותיו, ולכן הדבר קשה מאד, משא"כ באדם שמת ובעקרה, כולם יודעים שרק ה' יכול להושיע, וכיון שסומכים על ה', כבר קל יותר...

אדג כתב:אגב מזל-טוב להרב י"מ, הכותב בפורום זה דרך קבע להולדת הנכד!

מזל טוב! מזל טוב!
רק תודיעו בשער בת רבים מהו שם חכינתו ('ניק' בלעז), כדי שאוכל לכוון עליו.

גם זקנים (סבא בל' ארמי) כותבים כאן?! אז אנו בחבורה טובה.

ראשית אצטרף לאיחולי המזל טוב, ולבקשת באשי לחשיפת הניק, בכדי שנוכל לקיים והדרת פני זקן. שנית באשר לדברי הר כסף, הענין של בקשת רופא מומחה בדווקא מופיעה בכמה מקומות כמדומה. אם יהיו עיתותי בידי אחפש בערב. ואגב אעיר ששם האשכול אינו כל כך מתאים.

מבי מדרשא,
נכד ראשון?

ראיתי בשם החזו"א [ואולי על הסטייפלער, אינני זוכר כרגע מקורו], שפעם שאלו אחד כשאלה זו מדוע הוא מטריחו לרופא פלוני בתל אביב ועוד בשבת וכו' וכו', והשיב שאין הכוונה שיש עוד רופאים וזה יותר השתדלות מהראוי, אלא שכל ה'פשוטים' אינם חשובים רופאים כלל, וההוא מבין קצת ברפואה, ודפח"ח

הרב י״מ לא כותב תחת ניק, וכמדומני שבאופן עקרוני. בעמח״ס כמה ספרים שנמצאים אפילו באוצה״ח, ודו״ק. הדברים לא מסובכים קצת מאמץ לא יזיק,אלא אם כן אני גורם חלילה ביטול תורה...

חכמים, נא להצמד למטרת הפורום בכלל ולנושא האשכול בפרט.
בברכה.
(נכתב לבקשת כמה מן החברים).

התמיהה אינה על ההנהגה ביחס לרפואה, ודאי שחובת השתדלות כוללת זאת, מאחר שחובת ההשתדלות עצמה מתחלקת לפי חשיבות המטרה, ולמען החיים הכל נכנס, וזהו שאמרו חמירא סכנתא מאיסורא ולא לסמוך על חזקה [חולין י:], וכן שאין הולכים בפיקו"נ אחר הרוב [יומא פג:], והאזהרות הפזורות בש"ס לרוב משום סכנה אינם אלא חששות רחוקים [כך מסתבר, וזכור לי שראיתי איזה מאמר שניתח את העניין], דהיינו שחובת ההשתדלות כוללת זאת, בין אם משום שחובת ההשתדלות תלוייה ביחס האדם למצב, ובין משום קראי דוחי בהם [תוס' יומא שם] או מונשמרתם [כפי שצויין מהצ"פ ומפורסם מהגרי"ז, אם כי הדבר תלוי בכוונת המקרא], וממילא חובה ללכת לרופא המומחה יותר[ראה רא"ד קליין, הלכה ורפואה ח"ב מעמ' שט"ז].

וזה מתוך הלכה ורפואה ח"א עמ' ק"ל:


אם כבר התמיהה הינה ביחס לפרנסה, אך אני לא מבין איפה מצאת חסרון בהשתדלות, מי שאינו בבית המדרש [לפחות רשמית] משתדל בדיוק כמו ההשתדלות לרפואה, ורק שכמובן בזה אין את האנשי חסד, וגם החיפוש אחר האפשרויות בזה אינם מזקיקים את הקדחת וההשקעה הנצרכת לרפואה, וברפואה אין כזה דבר שיספיק חצי עבודה ובשונה מפרנסה גם חצי משכורת מספקת במידה מסויימת, ואילו מי שבבית המדרש אין זה אלא מאחר שפרישתו מהכולל למען ההשתדלות, הינה השתדלות בלתי ראויה [בין אם משום הרמה הרוחנית, ובין אם משום עצם הלימוד למי שיכול נפשית ושכלית, בתורת שבט יששכר [להרמ"א] או בתורת שבט לוי [להרמב"ם]], וכלל הוא בהשתדלות שאינה כוללת את הבלתי ראויה ורצויה מה', אם לא כן אכן היה אסור לנו להישאר בבית המדרש בלא פרנסה.


אם כבר אוסיף את זה מתוך הבאר שנה ז' [עמ' ק"ג]:

ואת זה מצאתי עכשיו במשמרת השלום [שכנא] ח"ב יים וברכה או"ר האם מישהו מכיר זאת:

בשו"ע יו"ד שלו, א כתוב:

ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים

ועל כך כתב הברכי יוסף:

ד. שאל"כ ה"ז שופך דמים וכו'. והגם דעתה עונינו ענו בנו, ונפישי רופאי אליל נראו בעליל, ורבים חללים הפילו, מ"מ החולה חייב לבקש היותר מומחה, ואם לאו חובל בעצמו. ואעיקרא הרמב"ן בספר תורת האדם (עמ' מב) אההיא דהנחנקין קשיא ליה, דהבקי ברפואה לא יתעסק, דילמא טעי. והחולה יחוש שמא יטעו, ונמצא שהמית עצמו. ותריץ יתיב כיון שנתנה רשות לרופא, אם מתנהג כשורה, אין לו לחוש, דלביה אנסיה. ע"ש באורך. וא"כ האידנא דשכיחי דלא בקיאי כלל, והן הן המזיקין ופרוונקא דמותא, כאשר משו'ל ומשו'ל הרמ"ז זלה"ה, החולה יחוס על גופו ונפשו לדקדק היטב לדרוש ולתור אס'א דקאי ביני חילפי ורפא ירפא.

ומנהג ישראל תורה היא.

רק אזכיר, שניתן גם לדון משום שרפואה בלא טיפול הינו נס מחוץ לטבע יותר מהסתדרות בחיים ממעט כסף \ הרבה כסף ממעט עבודה.

ואוסיף, שאילו משום ונשמרתם, הר"ז משום שמושג שמירה מהותה הינה מפני הצד שסיכויו קלוש, כמו לגבי משמרת תרומותי ועוד וכ"ה בתקנ"ח שמשום משמרת חוקותי, וח"ו מלומר שאפשרות החזרה בתשובה הינה סיבה להפחית ההחמרה על החטא, אחטא ואשוב?.

מתפלא אני על חכמי הפורום שלא העלו את הטענה ההשקפתית בנושא - פרנסה הדבר גורם בביטול תורה - ולכן החיוב הוא ללמוד ולבטוח בה' - משא"כ ברפואה לא שיך זה -

מתפלא אנוכי עליך תחכמוני, כי על אף שפליאתך אינה מופנה אלא לחכמים שבינינו, אפ"ה לא נמנעתי מלהשיב עליה.
וכי מה ענין ביטול תורה לכאן, הלא השאלה היתה מבחינת ההשתדלות המותרת, דבעוד שבפרנסה ההשתדלות המותרת (שכלפיה בפשטות אין איסור ביטול תורה) ראויה היא במיעוטה הרי שברפואה ההיתר נראה כנרחב יותר.
ואל תשיבני מהמצב כיום בו למדים רבים בלא עשיית השתדלות בפרנסה, דפשוט דהוא משום עת לעשות לה' לקיים תורתינו הקדושה וכבר האריכו גדולי ישראל בדורות האחרונים בזה.

לא הבנתי דבריך, - ביטול תורה לא הכוונה איסור ביטול תורה - אלא מציאות של ביטול תורה - וע"כ בפרנסה הדבר גורם בביטול תורה יום יומי שעה שעה [גם אלה שיוצאים לעבוד בע"כ כביכול לא תראה אותם עם אוזניות באוטובוס של שיעורי תורה, וד"ל], משא"כ ברפואה זה ענין זמני שזה ל"ש כמובן.[דהא בין כה א"א ללמוד בד"כ - ואדרבה אם ישתדל בעניני רפואה יקל עליו הלימוד]

לא הבנתי וכי בשופטני עסקינן? הלא אדם היוצא לפרנסה ובשל כך מורה התר לעצמו שלא ללמוד ולנצל כל רגע, לא עליו אנו דנים. דהוא ודאי עובר איסור. הדיון הוא על השתדלות ראויה ומותרת, (בבחינת הרצוי ולא המצוי או כלשונך 'וד"ל') שאין בה לא איסור ולא מציאות, דאדם הפועל לפרנסתו בזמן שהוא באמת נצרך לפעולתו אין בו כלל איסור. ואם כוונתך לענין זה שבמציאות אמנם לא יענש, אך למעשה הרי חסרה לו שעת לימוד, הלא אין זה מענינינו, דלכאורה אם ע"י השתדלות זו יזכה לפרנסה משמים, וישוב הדעת בצידה. אזי לא שנא מהשתדלות לרפואה שע"י שיתרפא יוכל לשוב לתלמודו.

כבוד הרב מבי מדרשא, לקראת הסוף החלת לדבר לענין, דאכן הבעי' בהספד לימוד, אבל פירכתך איננה מובנת כלל ועיקר!, ובמבחינתי הענין הסתים.