פורום אוצר החכמה

נסתפקתי האם מועילה מחילה על לשון הרע, כלומר ראובן אומר אני מתיר לכל אחד לדבר עלי לשון הרע, האם מועילה מחילה זו.

ואף את"ל דלא מועילה מחילה וניתנת רשות, האם עכ"פ בזה שנתן רשות והתיר לדבר עליו לשון הרע זה מקליש האיסור של דיבור לשון הרע עליו או האיסור עומד בעינו ממש.

שוב מצאתי בעזהי"ת במנחת חינוך [מצוה מח אות ג]: ונראה לענ"ד, דזה שחייבה התורה במכה אביו ואמו או בחבירו, היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו ,או חבירו אומרים לו שיכם או שיקללם, אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה, עיין בבא קמא פרק החובל צ"ג ע"א ור"מ פ"ה מחובל ומזיק הי"א, לענין ממון אם נותן לו רשות, עי"ש.

ולענין חיוב מלקות או מיתה נראה לענ"ד פשוט דאינו עובר ואינו חייב. וכן נראה מלשון הר"מ פכ"ו מסנהדרין ה"ו, שכתב, אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב, עכ"ל, ועי"ש בכסף משנה. משמע דוקא אם כבר קילל כיון שכבר עבר עבירה לשמים אין המחילה מועלת, אבל כשנותן מתחילה רשות לקלל אין כאן עבירה כלל, וכן כאן גבי מכה, ושם יש קצת עבירה דמוציא שם שמים לבטלה, ויבואר לקמן אי"ה פרשת קדושים [מצוה רל"א אות ד'], אבל גבי מכה אין כאן עבירה כלל, לא בחבירו ולא באב ואם. ומה דמבואר כאן בש"ס דאיבעיא לענין להקיז דם, היינו שלא מרצון אביו, ומ"מ מסקינן דפטור, כיון דהיא לרפואה, וכן הנהו אמוראי דלא שבקו לבניהם ליטול להם קוץ, היינו דלמא יעשו חבלה שלא לצורך בשוגג שלא מרצון אביו, אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאינו חייב כלל, וכן בחבירו, ואינו עובר כלל, ואע"פ שלא מצאתי זה מפורש מ"מ הסברא נותנת כן, כן נראה לענ"ד ברור" ע"כ.

ומינה דון לנדון דידן ודו"ק. ועיין טורי אבן מגילה דף כ"ז א' והגהות אות ב' במנ"ח מהדורת מכון ירושלים

מה אומרים החכמים?

יש פתגם שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו.

אם כי לכאורה זה בבחינת 'מדת חסידות', ולא 'הלכה' פסוקה, כמובן.

הארכתי בענין זה בקונטרס שכתבתי לפני כמה שנים, ולפי שאינו תח"י במחשב, הנני רק מעתיק מ"מ ממש"כ שם, ותן לחכם וכו'.

יש לדון בזה מכמה סוגיות.

כתובות כג: אני וחברתי טמאה, נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה. וע' מכות ג' א'. חפץ חיים איסורי לשה"ר פ"ז ה"ו, ובאמ"ח שם ודו"ק.


יבמות סד ב' ושו"ת תורה לשמה סי' תט.

שו"ת לח"ח ח"א סי' כד, ה"ר מרש"י ערכין טז. דשריא. [כד הוינא טליא, ראיתי בעלון שהובא בו דברי הרב מאיר מאזוז שאמר שהח"ח פסק שאסור לספר לשה"ר ע"ע. עכ"ד. ושאלתי את הגאון המחבר שו"ת לח"ח הנ"ל (זצ"ל) אם יש כזאת בח"ח, ומיד אמר לי שאין כזה דבר בח"ח, יש רק סיפורים, וע' להלן].

ובשו"ת לח"ח הנ"ל הביא דברי הגריח"ס שליט"א בענין זה. ודן בראיה מהירוש'. ויל"פ בזה דש"ה דאשרי נשוי פשע וכו'. [ולכאו' אמאי בעי קרא תיפו"ל מצד לשה"ר ע"ע, וי"ל]. וכד הוינא טליא שאלתי ע"ז להגריח"ס שליט"א, וא"ל המעשה עם הח"ח (דלקמיה), ודברי שו"ת לח"ח הנ"ל.

ישנו מעשה על הח"ח שלמד ממנו הח"ח שאסור לספר לשה"ר ע"ע, ראה ספר מאיר עיני ישראל ח"א עמוד 154-155. קל יהודה פרשת מצורע. תנועת המוסר ח"ד עמוד צ.

שו"ת אדרת תפארת ח"ד סי' סד, שאלת רב (להגרח"ק) פרק ז עמוד מה.

באמ"ח כלל א אות טו, ומ"ש בדבריו בשו"ת לח"ח הנ"ל, ועיין.


עוד יש ע"ז אריכות קצת בשו"ת עטרת פז. וקנה לך חבר סי' קמד. מכתב מאליהו ח"א עמוד צד. משנה הלכות חי"ז סי' קעא. ועוד ועוד ועוד, אולי אעלה בהמשך עוד.

שם כבר דנתי מדברי המנ"ח הנ"ל, וע"ע משנ"ה הנ"ל, תשוה"נ ח"ב סי' תמג, [ריב"ש סי' תפד, שד"ח מע' א כלל מ, אדרת תפארת ח"ד סי' ס], ויש לדון באיסור מזיק עצמו אי הוי מדאו'. ואכ"מ.

ב"מ נ"ט סע"ב מום שבך וכו', ושו"ר שהגרח"ק השיב דכ"ז לחומרא בעלמא, וצ"ע,

בונה ירושלים כתב:נסתפקתי האם מועילה מחילה על לשון הרע, כלומר ראובן אומר אני מתיר לכל אחד לדבר עלי לשון הרע, האם מועילה מחילה זו.

ואף את"ל דלא מועילה מחילה וניתנת רשות, האם עכ"פ בזה שנתן רשות והתיר לדבר עליו לשון הרע זה מקליש האיסור של דיבור לשון הרע עליו או האיסור עומד בעינו ממש.

שוב מצאתי בעזהי"ת במנחת חינוך [מצוה מח אות ג]: ונראה לענ"ד, דזה שחייבה התורה במכה אביו ואמו או בחבירו, היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו ,או חבירו אומרים לו שיכם או שיקללם, אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה, עיין בבא קמא פרק החובל צ"ג ע"א ור"מ פ"ה מחובל ומזיק הי"א, לענין ממון אם נותן לו רשות, עי"ש.

ולענין חיוב מלקות או מיתה נראה לענ"ד פשוט דאינו עובר ואינו חייב. וכן נראה מלשון הר"מ פכ"ו מסנהדרין ה"ו, שכתב, אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב, עכ"ל, ועי"ש בכסף משנה. משמע דוקא אם כבר קילל כיון שכבר עבר עבירה לשמים אין המחילה מועלת, אבל כשנותן מתחילה רשות לקלל אין כאן עבירה כלל, וכן כאן גבי מכה, ושם יש קצת עבירה דמוציא שם שמים לבטלה, ויבואר לקמן אי"ה פרשת קדושים [מצוה רל"א אות ד'], אבל גבי מכה אין כאן עבירה כלל, לא בחבירו ולא באב ואם. ומה דמבואר כאן בש"ס דאיבעיא לענין להקיז דם, היינו שלא מרצון אביו, ומ"מ מסקינן דפטור, כיון דהיא לרפואה, וכן הנהו אמוראי דלא שבקו לבניהם ליטול להם קוץ, היינו דלמא יעשו חבלה שלא לצורך בשוגג שלא מרצון אביו, אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאינו חייב כלל, וכן בחבירו, ואינו עובר כלל, ואע"פ שלא מצאתי זה מפורש מ"מ הסברא נותנת כן, כן נראה לענ"ד ברור" ע"כ.

ומינה דון לנדון דידן ודו"ק. ועיין טורי אבן מגילה דף כ"ז א' והגהות אות ב' במנ"ח מהדורת מכון ירושלים

מה אומרים החכמים?

ראה עוד מה שכתב הרב זוין ז"ל בספרו לאור ההלכה שם הביא דברי המנ"ח והאריך להקשות ראה שם

דרומי כתב:יש פתגם שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו.

אם כי לכאורה זה בבחינת 'מדת חסידות', ולא 'הלכה' פסוקה, כמובן.

ואולי הוא אפילו שטות גמורה

נראה שלעולם לא אבין מניין לוקחים לעצמם אנשים מסויימים לפטור סוגיה שכבר הילכו בה רבים בראיות לכאן ולכאן (כפי שכבר צויינו לעיל המ"מ לירושלמי תענית וכו') ב"שטות גמורה".

מ"מ מדאתיא לידן ראיתי לציין לדבר חדש שראיתי לאחרונה בס' 'מסורת משה' ח"א, שכ' שפסק הגר"מפ לאסור לה"ר על חבירו אף בנותן לו רשות, משום שאף על עצמו אסור. ע"כ.

תביא ראיה אחת לאיסור מדין לשה"ר [איפה הירושלמי?]