צודק הרב 'הוגה ומעיין', שמשמעות דברי רה"ג, שלא התנגד לצורת תרגום מסויימת דוקא (כפירוש הראשונים בקידושין מט.), אלא לדעתו עצם הרעיון שמתרגמים את התורה בתור 'תרגום' ולא בתור 'פירוש' היא הבעיה.
כלומר, אם הוא בתור פירוש, המפרש אומר, זהו הפסוק, ונראה לי לפרש כך וכך.
אבל תרגום, משמעותו שהוא מצטט את דברי התורה עצמם, ואומר 'כך כתוב בתורה', וזה אי אפשר, אלא בתרגום שמקובל בידינו מן הנביאים.
וכיוון לזה מעצמו המהר"ל (תפארת ישראל פרק סה):
ובפרק האיש מקדש (קידושין מט א) על מנת שאני קרייני, כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת, הרי זו מקודשת. רבי יהודה אומר, עד שיקרא ויתרגם. יתרגם מדעתו, והתניא רבי יהודה אומר, המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי. והמוסיף עליו, הרי זה מחרף ומגדף. אלא מאי תרגום, תרגום דידן, עד כאן. ויראה פירושו, המתרגם פסוק [כצורתו], שאין מכוין רק לבאר המלות בתרגום, הרי זה בדאי. מפני שהוא משקר, שאין התרגום כך, שהתרגום צריך קבלה, שלפעמים מוסיף מלה אחת, הכל לפי הקבלה. ומפני זה כאשר הוא מתרגם פסוק כצורתו מדעתו, לומר כי זהו תרגום המקרא, הרי זה בדאי, כי התרגום של הכתוב הוא צריך תוספת. ולפיכך כאשר מתרגם הפסוק כצורתו, הרי הוא אומר כי זהו תרגום שלו, הוא בדאי, כי אין זה תרגום הכתוב. והמוסיף עליו מדעתו, הרי זה מחרף ומגדף. מפני שאומר שיש להוסיף בתורה, לכך הרי זה מחרף ומגדף, שאומר שצריך התורה תיקון, והיא בעצמה חסירה. ודומה למלך שציוה על שלוחו 'תאמר לפלוני שיעשה כך וכך'. אם אומר לו דבר אחר וענין אחר לגמרי, הרי לא פגם בכבוד המלך, רק הוא משקר, שענין זה לא ציוה המלך. ואם אומר לו דבר המלך, רק שהוסיף על ציווי שלו, הרי זה מבזה המלך. שאומר שהוא לא יפה ציוה לעשות, רק צריך להוסיף על דבריו. וכך המתרגם פסוק כצורתו מדעתו, ואינו קבלה, אין זה נקרא כלל בשם תרגום. וכיון שאין זה נקרא כלל בשם תרגום, הרי הוא בדאי, שאין זה תרגום הכתוב. והמוסיף עליו, שהיה רוצה לתקן דבר זה, הוא מחרף ומגדף, מפני שרוצה לתקן דברי השם יתברך שנתנו מסיני.
ואף כי רש"י ז"ל והתוספות בשם (ר"ת) [ר"ח] ז"ל פירשו פירוש אחר בזה, אך לישנא דברייתא שאמרה 'המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי' לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ופירוש התוספות. דלפי פירוש רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא היה שייך מה שאמר 'המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי' בכל פסוק, רק במקצת פסוקים, כמו (שמות כג, ב) "לא תענה על ריב", אם מתרגם 'לא תסהיד על דינא'. ומלשון הברייתא משמע בכל פסוק קאמר. ולפיכך נראה דאיירי כל שמתרגם פסוק כצורתו, ואינו תרגום דידן, שהוא הלכה למשה מסיני, הרי זה בדאי. וגם הסוגיא מוכח כך. דמקשה, 'ויתרגם מדעתו, והתני רבי יהודה המתרגם פסוק כצורתו וכו''. ולפירוש רש"י והתוספות, הוה מצי לאוקמי דלא הוי בהנך פסוקים דהוא בדאי. ולכך צריך לומר כל תרגום שהוא מתרגם מדעתו לאו תרגום הוא, והוא בדאי. כי התרגום ענין בפני עצמו. כי התורה כתבה הענין כאשר בא לנביא נבואה, ואילו התרגום הוא לפרש הדבור לבני אדם. ואם מתרגם הפסוק כצורתו, הרי זה בדאי, כמו שאמרנו למעלה, כי אין זה תרגום הכתוב. ואם מוסיף, הרי הוא מחרף ומגדף. רק צריך שיהיה התרגום כפי מה שקבלנו אותו, ודבר זה נקרא 'תרגום'.
ואם תאמר, ומה בכך אם יתרגם הפסוק כצורתו, יהיה כמו שכתוב התורה בלשון תרגום, וכי בשביל זה יהיה בדאי. דבר זה אין קשיא כלל, כי רצה לומר שהוא מפרש לרבים הכתוב כצורתו, וזה בדאי, שהרי אין לתרגם הכתוב לרבים כך. ולפי זה נראה אותם שהעתיקו ה' חומשי תורה ללשון אשכנז, הם בכלל המתרגם פסוק כצורתו, והרי זה בדאי. אך אין נראה כך מפרק קמא דמגילה (ח ב), דאמרינן שם שהספרים נכתבים בכל לשון, וכן בפרק כל כתבי (שבת קטו ב). לכך צריך לומר הא דאמר הכא 'המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי וכו'', היינו כאשר מתרגם אותו לרבים, כדמשמע 'המתרגם פסוק כצורתו'. אבל אין מכוין להעתיק הכתוב ללשון אחר. אבל אם מכוין להעתיק הכתוב ללשון אחר, הרי ספרים נכתבים בכל לשון. ומה שאמר (קידושין מט א) 'והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף וכו'', אינו דומה אל מה שאנו דורשין כמה דברים על הכתוב, שדבר זה לא נקרא שמתרגם הפשט, רק 'דרשה' נקרא. אבל מי שמתרגם הפסוק לרבים, על זה אמרו אם מתרגם אותו כצורתו, הרי זה בדאי. ואם מוסיף עליו, הרי זה מחרף ומגדף, וזה מבואר.
אלא שהמהר"ל כתב שהבעיה היא כשמתרגם
בציבור דוקא, ומשמעות רה"ג שעצם התרגום הוא הבעיה.