עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה. (בת"ה סימן רס"ט מתוס' פרק מרובה).
ומקור הדברים בדברי התוס' על דברי הגמ' בב"ק (פ, א):
רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן, וז"ל, לבי ישוע הבן - פ"ה פדיון הבן, וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה. ור"ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה.
ובתרומת הדשן (סי' רסט) הביאו הדברים בשם רבינו חננאל [ולא ר"ת. ואכן כך מופיע גם בתוס' רבינו פרץ, וכן הוא בדפוס ראשון – שונצינו ובכתבי היד, ראה ילקוט שינו"ס מהדורת פרנקל] בזה"ל,
והיה רוצ"ל דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם.
בדגול מרבבה יו"ד סי' קעח ובחי' חת"ס ב"ק שם תמהו שאם אמנם ענין הסעודה הוא כהודאה על הלידה ועל כך שהוולד נושע ונמלט ממעי אמו, למה נהגו כן בזכר דווקא ולא בנקבה.
ונראה פשר דבר בהקדם לשון ספר הערוך (ערך שבע) בשם רבינו חננאל, וז"ל,
ישוע הבן, פירוש יום לדת הבן, כדכתיב והמליטה זכר, ישוע ומילוט אחד הוא, והיה מנהגם ליכנס לכבד אבי הבן בבשורת בן זכר, זה פירש ר"ח ז"ל.
ובדבריו למדנו שיש כאן הדגשה על ה"בשורה", והדבר צ"ב, מה יש לכבד אבי הבן בבשורה, אטו אינו יודע על לידת בנו הזכר.
והנה כתיב בירמיהו (כ, טו) אָר֣וּר הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר בִּשַּׂ֤ר אֶת־אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר יֻֽלַּד־לְךָ֖ בֵּ֣ן זָכָ֑ר שַׂמֵּ֖חַ שִׂמֳּחָֽהוּ.
וביאר האלשיך שם, וז"ל,
ארור האיש אשר בישר את אבי, כדי לאמר הודאה לה' על הבשורה שיולד לו בן זכר, ומה היא ההודאה הלא הוא ענין שמח שמחהו, שהוא ברכת הטוב והמטיב על ברכת היולדת, ועל שמחתו שהוא הטוב לדידה ומיטיב לדידיה, וזהו שמח שמחהו שמח לה ושמחהו לבעל.
ביאור הענין ע"פ המבואר בדברי הגמ' בברכות (נט, ב):
וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב, והתניא, אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב, התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה, דניחא לה בזכר.
ומעתה נראה שזה פשר המנהג ליכנס לכבד בבשורת לידת בן זכר שכן על בשורה כזאת שהיא בבחינת 'טוב ומטיב' לו ולאחריני מברך הטוב והמטיב, והיא שמחה שלמה הראויה להודאה, ואילו על בת נקבה אינו מברך הטוב והמטיב.
ומעתה מובן שה'בשורה' היא המגדירה את השמחה וההודאה, ששמחה כזאת שהיא מחייבת ברכת הטוב והמטיב בשמיעת הבשורה היא שמחה שלמה, ועל שמחה כזאת נקבעה הסעודה.
ויש לומר שלכן היה המנהג ליכנס בבית היולדת דייקא, וכמו שמובא ברמ"א בהל' סוכה (סי' תרמ סעיף ו) "וכן הסעודה שאוכלין אצל היולדת" [ועי' בערוך השולחן שם סעיף טו: וגם סעודת מצוה הוי רק הברית מילה ולא סעודה שאצל היולדות ואנחנו אין יודעין מסעודה זו כלל. אולם בספר יוסף אומץ (סי' תתרכד) ביאר: ואפשר דהיינו סעודת זכר ששותין אצל היולדת בליל שבת שלפני המילה], שבאים להדגיש את ה"שמח לה ושמחהו לבעל".
-----