פורום אוצר החכמה

האם קיימת במשנה ד' שפועלת כמו כינוי השייכות בארמית?
כמו בביטוי ספרא דדיינא.

לפום ריהטא מצאתי ד' רק במשמע "אשר", לא "אשר ל-".
ואין לא ראינו ראיה.

מענין לענין באותו ענין, ויכול לעזור גם לענינך אם המצא תמצא
יש רשימה של הארמית במשנה? אולי ב'אוצר לשון המשנה'?

להתחלה:
שקלים פ"ה - דכר (גם יוונית בפ"ג: אלפא ביטא גמא)
תענית פ"ב - במגלת תענית דלא למספד וכו'
מגילה פ"ד - האומר ומזרעך לא תתן וכו'
כתובות חצי פ"ד - נוסח הכתובה
נדרים פ"א - לא דכי. כאימרא
[סוף סוטה (י"א שהיא ברייתא) - שרו חכימיא וכו', חוצפא יסגא]
גיטין פ"ט - נוסח הגט
ב"מ פ"ט - אם אביר ולא אעבוד וכו'
ב"ב פ"ד - עומקא ורומא
שם פ"י - נוסח שטרות
עדויות פ"ח - העיד ר' יוסי וכו'
אבות - מאמרי הלל בפרק א' וב' [נגד שמא וכו' (ודישתמש בתגא - מובא גם בפ"ד), על דאטפת], ובפ"ה מאמרי בן בג בג ובן הא הא
כלים פט"ו מ"ו - ומשקי בית מטבחיא

ובוודאי יש עוד

נ.ב. בד"כ העתקתי לשון המשנה ממכון ממרא, ולא הבאתי מלים שנכנסו כבר כשם עצם בלשון המהלכת כגון דייתיקי (בלי ליכנס אם הוא קיצור לשון דא תהי וכו')

ייש"כ.
רק להעיר שכינוי השייכות היא אמנם לא במשמע של "אשר", אך גם לא במשמע של "אשר ל-", אלא יותר במשמע של "של" (ספרא דדינא, סופרו של הדיין).

אולי יש מידע על השאלות הנ"ל בספרו של בר אשר "תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם".

"אשר ל-" (בלשון הקודש שברוב כתבי הקודש) היינו "של-" היינו "של"

סליחות כתב:אולי יש מידע על השאלות הנ"ל בספרו של בר אשר "תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם".

לא. במאמר המצורף עמ' 19 [= מחקרים בלשון חכמים כרך א עמ' 20] והלאה יש התייחסות קצרה להשפעת הארמית במשנה. גם א בנדוד בספרו לשון מקרא ולשון חכמים כרך א פרק יז דן בדבר בקצרה.
יש עבודתו של יצחק גלוסקא, השפעת הארמית על לשון המשנה (בר אילן תשמח), וספרו העברית והארמית במגע בתקופת התנאים - מבט סוציולינגוויסטי (תא אביב תשנט).
וראה גם מאמר זה (י"ל לפני חדשים ספורים).

סליחות כתב:ייש"כ.
רק להעיר שכינוי השייכות היא אמנם לא במשמע של "אשר", אך גם לא במשמע של "אשר ל-", אלא יותר במשמע של "של" (ספרא דדינא, סופרו של הדיין).

אולי יש מידע על השאלות הנ"ל בספרו של בר אשר "תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם".

''די'' בארמית בא הן במקום ''אשר'' וקיצורו השימוש ''ש'', הן במקום ''של'' (צירוף של ''ש'' והשימוש ''ל'' קיצור מ'אל' )
דכתיב- שנאמר
דאמר- שאמר
וכו'

במשנה לא נמצא כי זה לא קיים בלה''ק (לפני תקופת מפרשי התלמוד)

האם הכוונה לומר שהמשמעות של "של" באה מהמשמעות של "אשר"? אם כן, האם זה מסברא? כי סברתי שאין קשר בין הדברים ואולי אני טועה.
להבנתי, יש כמה תפקידים לאות ד' בארמית, ואחת מהן היא כינוי השייכות. ואין קשר בין ד' של דאמר (זיקה) לד' של דדיינא (שייכות). ומסברא הד' של דאמר מגיע מגיע מ"די" והד' של דדיינא מגיע מ"דל". בכל אופן בספרא דדיינא הוא כינוי השייכות, ולא אשר ולא אשר ל- גם אם אפשר על ידם להסביר את אופן התפתחות המשמעות (וקשה לקבל את זה כנ"ל, אלא ע"י תימוכין).

במסתרים כתב:"אשר ל-" (בלשון הקודש שברוב כתבי הקודש) היינו "של-" היינו "של"

במחילה ממר, לא הבנתי את הקישור בין זיקה לכינוי שייכות במקרה זה. לכאורה 'אשר' ו'של' זה שני דברים שונים לחלוטין.

יאיר אתמר כתב:

סליחות כתב:אולי יש מידע על השאלות הנ"ל בספרו של בר אשר "תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם".

לא. במאמר המצורף עמ' 19 [= מחקרים בלשון חכמים כרך א עמ' 20] והלאה יש התייחסות קצרה להשפעת הארמית במשנה. גם א בנדוד בספרו לשון מקרא ולשון חכמים כרך א פרק יז דן בדבר בקצרה.
יש עבודתו של יצחק גלוסקא, השפעת הארמית על לשון המשנה (בר אילן תשמח), וספרו העברית והארמית במגע בתקופת התנאים - מבט סוציולינגוויסטי (תא אביב תשנט).
וראה גם מאמר זה (י"ל לפני חדשים ספורים).

barasher03 - לשון חכמים דברי מבוא.pdf

יישר כוח!
רק להעיר שבמקורות הנ"ל אין תשובה לשאלה הנ"ל.
אמנם בעדויות פ"ח מ"ד מובא קצת ארמית אך לכאורה נראה שאין שם כינויי שייכות שעליו אני שואל.
"העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן ועל משקה בית מטבחייא דאינון דכיין ודיקרב במיתא מסתאב וקרו ליה יוסי שריא"

סליחות כתב:.

שאלת על לשון המשנה.
באמת (אם זה עוזר לך) נמצא כבר "די" בדניאל בלשון של, כגון "רב טבחיא די מלכא" ועוד.


(לדבריך אלי אקוה לענות יותר מאוחר.)

ראיה יפה מאוד. טעיתי בסברא.
ועדיין ברור שיש שתי משמעויות שונות ל"די" (של, ואשר). עד עכשיו מצאתי במשנה במשמעות של זיקה בלבד ולא במשמעות של כינוי השייכות.

על משמעויותיה של די/ד ראה דקדוקו של רי"ן אפשטיין עמ' 27, לשון מקרא ול"ח של בנדוד עמ' 128 והע' ר"י אספיס לת"א שבמק"ג המבואר עוז והדר בר' כג ט.

כתב הרא"ש:

דתהוייין דתצבייין תלתא יודי"ן מאי טעמא דמשמע דתיהויין דתיצביין (גיטין פה:).

ובתיקון הגט שכתב ה"ר יוסף טוב עלם היו כותבין בחמשה יודי"ן יו"ד אחר הדלת ויו"ד אחר התי"ו והוי די תיבה בפני עצמו כמו אשר דמתגרמי' די.
ומיהו דיתבא על נהר פלוני אין רגילין לכתוב תרי יודי"ן למהוי די תיבה בפני עצמה כמו אשר יושבת, אלא דיתבא חדא תיבה היא כמו היושבת דמתרגמינן דיתבא והוי דל"ת במקום ה"א,
אבל דיתיצביין אין הדל"ת במקום ה"א אלא במקום אשר.

ונראה לי דבמקום שנהגו לכתוב דתיצביין אין קפידא דאם אין הדל"ת במקום אשר תהיה במקום שי"ן כמו שתהיה שתרצי.

ולא ברורה לי כוונתו. האם באמת יש הבדל בין 'היושבת' לבין 'אשר יושבת'? לכאורה האות ה' במילה 'היושבת' היא במקום 'אשר', והיינו הך (עיין אב"ע ויקרא י, יט, ורד"ק במכלול מג: שיש ה' במקום 'אשר').

ואולי אין כוונת הרא"ש שיש הבדל בין 'היושבת' לבין 'אשר יושבת', אלא דן רק על צורת כתיבת המילה, ש'די' היא מילה בפני עצמה, ו-ד' לבדה מצטרפת למילה עצמה,

ועל זה כתב שבמילה 'דיתבא' אפשר לכתוב גם בצורה מצטרפת, כיון שיש צורה כזו 'היושבת', שבאה בצורה מצטרפת, אבל במילה 'דיתיצביין' כיון שאין ה' הידיעה בדרך כלל על לשון עתיד ('התרצי'), אי אפשר לכתוב בצורה מצטרפת, וכמו שא"א להוסיף ה', כך א"א להוסיף ד' בארמית, אלא רק 'די' שהוא תמורת מילה נפרדת - 'אשר'.

ועל זה כתב הרא"ש לבסוף שגם בצורת עתיד אפשר לכתוב בצורה מצטרפת, ותהיה האות ד' במקום ש' (שהיא תמורת 'אשר'), ולא במקום ה'.

לדעת הרא"ש (והתוס') /די/ מקביל ל'אשר', והצורה המקוצרת /ד-/ אל 'ה-' או 'ש-'. הם אינם מתחשבים ב'ש-' (הרא"ש בסו"ד אכן מקשה מכח זה), ולכן, לשימוש הייחודי ל'אשר' בתחילת משפט עיקרי לפני צורת עתיד (ראה קימרון, לשוננו מו עמ' 27), ראוי שיבוא המילית /די/, אבל ל 'ה-' המשמש כתחליפה של כינוי היחס 'ש-', הצורה המקוצרת /ד-/ ראויה. הם כנראה סבורים שהצורה 'היושבת' עדיפה מן 'אשר יושבת' (אולי משום נדירותה של אשר בלשון חכמים).

מדבריהם עולה שהבחנה זו הייתה קיימת בלשון התרגום שהיה לפניהם, ואכן כן הוא בכת"י עתיקים (למשל, ולמדונה 1). אבל במדוייקים מופיע תמיד /ד-/; כיום מקובל שצורות אלו הן דיאלקטיות, ושבארמית התרגומית, כמו ברוב ככול הניבים בני תקופתה והמאוחרים לה, החליפה /ד'/ את /די/ כליל. (לשון השטרות הוא ניב אחר, קדום.)

מעילה כ:
וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר הן ואוכליהן לאו בר איניש
משונה למצוא ארמית בברייתא.
אולי "ואוכליהן לאו בר איניש" הוספת התלמוד הוא?

יש גם במקומות מסויימים ארמית במשנה.
והעניין הוא שאף שהמשנה חוברה בלשה"ק והגמרא בארמית מכל מקום המימרות נאמרו בלשון שבה אֲמָרָם אוֹמְרָם, ולכן בגמרא המימרות בדר"כ בלשון הקודש אבל המשא ומתן הוא בארמית, ובמשנה גם המשא ומתן (במקומות המועטים שהוא קיים) הוא בלשה"ק, אבל חלק מהפתגמים הם בארמית.

אנציקלופדיה מאורות אביע"ה| כללי המשנה | עמ' 245:

פעמים שהגמרא מביאה ברייתא ומפסיקה אותה באמצע כדי לפרש אותה, ואח"כ חוזרת ללשון הברייתא(עי' כתובות דף י' ע"א).
וכאשר תמצא בברייתא מלים בארמית, תדע בבירור שזו הוספה של חכמי הגמרא לבאר, כי לשון התנאים במשנה ובברייתא היא בלשון הקודש(מדברי מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א).

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יא עמוד ב

דתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות אמר לו טול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ולאחנא בני גלילאה תתאה שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני דרומא שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מעומרי שיבליא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין וזמנא דאביבא לא מטא ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין

אך יש שחילקו, שבשפת העם דברו בארמית, ולכן נכתבו האגרות בארמית, ואף הציווי ליוחנן הסופר היה בארמית.

יש פתגמים שנשתמרו בארמית, ראה במבוא הגדול למילון ב"י עמ' 201 והלאה ועוד.

נוריאל עזרא כתב:וכאשר תמצא בברייתא מלים בארמית, תדע בבירור שזו הוספה של חכמי הגמרא לבאר, כי לשון התנאים במשנה ובברייתא היא בלשון הקודש(מדברי מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א).

מה אעשה שאינני יודע מי הוא "ראש הישיבה" ומה סמכותו.

מחילה שלא ביארתי. חשבתי שכתבתי. וייש"כ לרב לבי במערב.

נוריאל עזרא כתב:אנציקלופדיה מאורות אביע"ה| כללי המשנה | עמ' 245:

פעמים שהגמרא מביאה ברייתא ומפסיקה אותה באמצע כדי לפרש אותה, ואח"כ חוזרת ללשון הברייתא(עי' כתובות דף י' ע"א).
וכאשר תמצא בברייתא מלים בארמית, תדע בבירור שזו הוספה של חכמי הגמרא לבאר, כי לשון התנאים במשנה ובברייתא היא בלשון הקודש(מדברי מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א).

מסתמא הוא מדבר על הרוב.
ואין למדין מן הכללות.

בהחלט וייש"כ.
אך עדיין יש בדברי כדי התייחסות לדברי ההודעה הפותחת:

י. אברהם כתב:מעילה כ:
וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר הן ואוכליהן לאו בר איניש
1) משונה למצוא ארמית בברייתא.
2) אולי "ואוכליהן לאו בר איניש" הוספת התלמוד הוא?

1) אין זה כ"כ משונה.
2) אולי באמת כדבריו. שכן מצינו.

2 - זה לא הסגנון הרגיל של הגמרא, שמכניסה שקלא וטריא בתוך הברייתות, ולא תוספות כאלו.

עזריאל ברגר כתב:2 - זה לא הסגנון הרגיל של הגמרא, שמכניסה שקלא וטריא בתוך הברייתות, ולא תוספות כאלו.

אבל מנגד זו לא השפה הרגילה במשניות ואפשר שהוא מהטעם הנזכר.

שוב: חסרות משניות בארמית?! אפילו בענינים הלכתיים, כמו בעדויות פרק ח' משנה ד:

העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על איל קמצא, דכן. ועל משקה בית מטבחיא, [ דאינון ] דכיין. ודיקרב במיתא, מסתאב. וקרו לה יוסי שריא.

עזריאל ברגר כתב:שוב: חסרות משניות בארמית?! אפילו בענינים הלכתיים, כמו בעדויות פרק ח' משנה ד:

העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על איל קמצא, דכן. ועל משקה בית מטבחיא, [ דאינון ] דכיין. ודיקרב במיתא, מסתאב. וקרו לה יוסי שריא.

לא אמרתי שחסרות, אך ברור שהשפה השלטת במשניות היא לשון הקודש.(עכ"פ עם שינויים קלים של לשון חכמים) ארמית לא.
בכל אופן לא אני כתבתי כן, אלא הרב מאזוז שליט"א(שאני מסתמך על דבריו) שידוע כבקיא גדול בעניינים כאלו והוא אמר(גם אם על דרך כלל) שאם נראה מילות ארמיות במשנה זו תוספת של הגמרא.
והריני כמראה מקום לשואל בפתיחת האשכול. לכיוון שמחזק השערתו.

אמרינן בתלמוד, בבבא מציעא דף קיד' ב'.
'תנו רבנן, ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכיב, מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר'.
ונחלקו המפרשים, האם התיבות, 'הא עשיר שכיב', הם חלק מהברייתא, או שזה דיוק של הגמרא.
התוס' בכתובות (קה' ב' ד"ה אפילו), [צויין במסורת הש"ס, ובגהש"ס בב"מ שם], כתבו, 'ורשב"ם פי' דהאי קל וחומר לטפשים אינו מן הברייתא אלא מדתניא חכמים וצדיקים משמע שרוצה לומר ק"ו לטפשים ולכך מתמה וכי הם בני דינא ומשני הכי קאמר ולא נידוק כמו שאמר והכי נמי אמרינן בהמקבל בסופו (ב"מ דף קיד:) ת"ר אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ומשמע הא עשיר שכב ומשני הכי קאמר'.
דהיינו, שהברייתא הביאה רק את הפסוק, ומזה שלא הוסיפה עליו כלום, משמע, שבאה הברייתא לומר, שנדייק מהפסוק משהו, ועל דיוק זה, יש את קושיית הגמ'.
וכתב המהרש"א שם, (על התוס'), 'ומיהו יש לגמגם בראייתם, דהתם אתי שפיר, דהא עשיר שכב מלשון הברייתא הוא גם לפי המסקנא הא עשיר שכב ועבוטו אצלך כדאיתא שם'.
וכן משמע מרש"י בב"מ שם, ע"ע.
אך מהרש"ל, (בב"מ קטו' א'), כתב, 'נ"ב הכי פי', התוס' סוברים, הא דמתיב רב יוסף לא יחבול ריחיים ורכב הא דברים אחרים יחבול, וכן לא תחבול בגד אלמנה הא אחרים תחבול, כולהו ברייתא נינהו וכה"ג נמי מסקינן לעיל, ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכב'.
ולפי הנ"ל, מצינו עוד ברייתא שלשונם בארמית, לדעת רש"י ומהרש"א ולדעת המרש"ל מצינו כמה ברייתות כאלה, ונראה שכן מבאר את דברי התוס' בב"מ שם.
וברייתות אלו, אינם לשונות של שטרות ואגרות, או מימרות הרגילות בפי האנשים, אלא דרך לימוד רגיל.
אבל להתוס' בכתובות, אין ראיה מכאן כלל, שיש ברייתות בארמית, ויתכן שלשיטתם דוקא בלשון הדיוט, יש ברייתות בארמית, ולא בדרך לימוד.