שימו לבכם לדבר המפליא כדלהלן:
במשנה ברכות טז,ב אמרו על ר"ג שרחץ בלילה ראשון שמתה אשתו, אע"פ שאבל אסור ברחיצה משום שאסטניס היה.
וכתבו שם תוספות:
אסטניס אני. ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג.
וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי, אפי' תוך שבעה.
וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב.
וכן משמע נמי במס' יומא (ד' עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע"ג דסיכה כשתיה ביוה"כ. וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו':
וכך הוא בכל המקבילות: תוהרא"ש, תוס' ר"י שירליאון
עכשיו ראו נא דברי האגודה
פסקו רב אלפס ור"י כרבן גמליאל. וכן לחוף ראשו תוך שבעה אי קשי ליה ערבובא דרישא.
וכן התיר רבינו שמואל ליולדת לרחוץ תוך שבעה ובתשעה באב. כדאיתא בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא רחיצת של תענוג אבל רחיצה דרפואה מותר.
וכן מותר להקיז כדאמרינן ביומא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
מה ענין הקזה לכאן?
ומאי ס"ד לאסור הקזה?
ואיך משמע ביומא שמותר?
והאם לאור העבודה שבכל המקורות הקדומים מדובר על רחיצה וסיכה, לא יותר סביר לומר שיש כאן ט"ס וצ"ל: וכן מותר לסוך?
וכבר כתבנו בפעם הקודמת, כי התוספות הם המקור היסודי ביותר של ספר אגודה.
ובכן, למרות כל התמיהות הנ"ל, מהרש"ל בביאורו על הטור העתיק ד' האגודה: מותר לאבל להקיז דם, ומשם לדרישה וט"ז ועוד אחרונים.
אבל זה עוד לא הכל.
ההמשך עוד יותר משונה