מה שהעליתי הערב בס"ד בכל הענין, ולענ"ד יש כאן מהלך נפלא ממש, וכבר שמחו בו כמה נבוני דבר.
כוונת פסוק ראשון של שמע
"בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה'"[א] כתב הרמב"ם ריש הל' קריאת שמע (פ"א ה"ד):
הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.
ובכס"מ כתב שמקור דברי הרמב"ם הינם דברי הגמ' בפסחים (נו, א): דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ברם נתקשה הכס"מ וז"ל, ומ"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו',
וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו, והוא ז"ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך, דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה, וז"ש רבינו כענין שאמר משה שמרע"ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא, וזהו בעצמו ענין יעקב, כנ"ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם.
ונראה ליישב קושיית הכס"מ באופן אחר בס"ד, ובהקדם כמה הקדמות.
ב' כוונות ב'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד'; דברי הגר"ח בביאור דברי רבינו יונה; דחיית מהלך זה מן ההלכה[ב] הנה בביאור התיבות "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", נתבאר בדברי רש"י בפרשת ואתחנן (ו, ד) "ה' אלהינו ה' אחד - ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
והעירו דלכאורה זו היתה צריכה להיות הכוונה באמירת קריאת שמע, אכן לא כן מצינו בדברי הגמ' בברכות (יג, ב): רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא. אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.
וכך הובא להלכה בדברי השו"ע (סי' סא סעיף ו) צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ... ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם.
וצ"ב טובא, שלא נזכרה כלל הכוונה המבוארת בדברי רש"י בפשט דברי הכתוב, ותחת זאת מייתו כוונה אחרת מדברי הגמ'.
ובחי' הגרי"ז (ענינים סי' א) הובא מכתבי תלמידים כהאי לישנא: הגר"ח אמר דכונת השמות בפסוק א' דק"ש לא מדין כונת ק"ש הוא אלא מכונת השמות שבכל מקום, וכוונה המעכבת בפסוק א' הוא פירוש המילות, דהיינו פי' הענין, וכעין פירש"י בחומש (דברים ו') ה' שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות ע"ז, הוא עתיד להיות ה' אחד עי"ש, ועי' ג"כ ברבנו יונה בספר היראה (אות סד - סה) דכ' וז"ל, ויאריך בד' עד שיחשוב בלבבו שבורא עולם הוא מלך למעלה ולמטה בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ממזרח וממערב צפון ודרום ותהום רבה ורמ"ח אברים שבו, ואם לא יוכל לכוון כ"כ, יכוון ה' שהוא עתה אלקינו, עתיד להיות אחד, ע"כ, והכוונה הראשונה הוא מהגמ' ברכות שם, והשניה היא מהספרי, ע"ש.
והנה בלשון רבינו יונה נראה שהפירוש המובא ברש"י הוא פירוש התיבות שבפסוק, ואילו הכוונה המופיעה בדברי הגמ' שמאריך בד' וכו', זו היא הרחבה של אותה הכוונה, והוסיף הגרי"ז בשם הגר"ח שהכוונה המעכבת היינו פירוש זה שהוא פירוש ענין הפסוק ולא כוונת מצות ק"ש, ומה"ט מעכב בק"ש גם כוונת השמות שבק"ש.
אולם לכאורה קשה להבין תירוץ זה, שהרי סו"ס בדברי השו"ע אין זכר לכוונה זו[1], ולעומת זאת נפסק להדיא לכוין את הכוונה המבוארת בגמ' בברכות!, וכיצד ניתן להפוך היוצרות ולומר שהכוונה המעכבת היא הכוונה הנזכרת בדברי רש"י.
דברי הגמ' בפסחים על אמירת בשכמל"ו; בשכמל"ו זוהי הכוונה העמוקה והגבוהה שב'שמע ישראל' הנזכרת בדברי רש"י פר' ואתחנן
[ג] ואשר נראה בס"ד[2] בהקדם המשך דברי הגמ' בפסחים שם: באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
וכבר האריכו בזה הרבה, מה כאן המשא ומתן אם לומר בשכמל"ו או לא לומר, ואם באמת יעקב אבינו אמרו למה לא אמרו משה רבינו, ומהי גדר הפשרה הזו לומר אותה בחשאי.
ואשר יראה בזה, דבפשוטן של דברים ודאי הכוונה הנזכרת בדברי השו"ע שמקורה בדברי הגמ' בברכות היא הכוונה הבסיסית של קריאת שמע, שתוכן המקרא הוא קבלת עול מלכות שמים, והפירוש הפשוט שזה מכוין על שעת האמירה או שעת הקריאה שבאותה שעה ד' אלקינו ד' אחד, והקב"ה הוא יחיד בעולמו ומושל בכל רוחות השמים.
ואילו הכוונה הנזכרת בדברי רש"י בפרשת ואתחנן היא כוונה עמוקה יותר, שלא זו בלבד שמאמין באמונת יחוד ד' שבמצב הנוכחי בתוך כל ההסתר הקב"ה מנהיג יחידי את כל העולם ואין עוד מלבדו, אלא לעתיד לבוא יהיה ד' אחד גם בהנהגה הנגלית לעין כל, כמו דכתיב "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".
ולפי"ז נראה לבאר דברי הגמ' בפסחים, דהנה יעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את סודות הקץ, ובשביל לגלות סודות אלו היה צריך שבניו שבטי י'ה יהיו בדרגה של קץ, והיינו בהכרה של "ביום ההוא יהיה ד' אחד", וזוהי הכוונה של רש"י בפרשת ואתחנן "ה' שהוא אלהינו עתה הוא עתיד להיות ה' אחד" אולם השבטים לא ענו כן אלא את הכוונה הפשוטה המבוארת בשו"ע, וכדברי הספרי שהובאו בכס"מ שאמרו שאין בלבנו מחלוקת על המקום[3].
ברם אותה הכוונה העמוקה של רש"י בפרשת ואתחנן הרי היא כלולה וגנוזה באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והיינו שלעתיד לבוא יתברך ויתגלה לכל כבוד מלכותו שהוא עכשיו בהסתר, וזהו מה שנאמר "באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והיינו שאחר שלא שמע כוונה זאת מן השבטים, כלל כוונה זו באמירת בשכמל"ו.
ומעתה מבוארים היטב דברי הגמ' בפסחים הנ"ל על אמירת בשכמל"ו, דיעקב אבינו אמרו ומשה רבינו לא אמרו, דאמנם נראה כי משה רבינו לא הוצרך לאמרו, שהרי כל תוכן אמירת בשכמל"ו כבר כלולה ובלולה באמירת שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד, ובודאי כאשר אמר משה משנה תורה וכתב את דברי השירה הזאת, עמדו ישראל במדרגה יותר גבוהה של גילוי יחוד ד' בבחינה של לעתיד לבוא, ד' שהוא אלקינו עתה הוא עתיד להיות ה' אחד, ואף כוונה זו נכללת בפשוטו של מקרא ב'משנה תורה'.
ומ"מ כיון שיעקב אבינו אמר בשכמל"ו, אף אנו אומרים כן בלחישה מיד לאחר פסוק ראשון של שמע, ובזה אנו משלימים את כוונת פסוק ראשון.
ומה מאוד מתוקה בפינו הפשרה דעבדינן לומר בשכמל"ו, כי בעצם יש כאן מעין חזרה על האמירה של שמע ישראל וכוונתה העמוקה הגנוזה בה, וכאמור, דמה"ט משה רבינו לא אמרה, ומ"מ אנו אומרים אותה בלחישה כיון שיעקב אבינו אמרה, והיינו משום שאין זו הכוונה הבסיסית של שמע ישראל, ונמצא איפוא שאמירת קריאת שמע היא כעין השלמת הכוונה לקריאת שמע.
ומעתה יתכן עוד, שמה שכתב הרמב"ם על יעקב אבינו ש"בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם", הכוונה היא לאו דווקא בכך שאמר להם שמא פסול יש בכם, אלא באמירתו "בשכמל"ו", שבזה כמו העלה אותם מדרגה בענין יחוד השם, ודוק.
השלמת דברים בדברי הפוסקים לפי כל האמור[ד] והנה בצל"ח בפסחים שם כתב "יש לדקדק ואטו שבח אחד יש לנו שאנו אומרים מה שלא אמרו משה, וכמה פיוטים שאנו אומרים שחברו הפייטנים ולא יהיה יעקב אבינו כאחד מהפייטנים שניחוש מלומר השבח ששיבח סבא קדישא ישראל סבא עבור שלא אמרו משה. לכן נלע"ד שעיקר הקפידא שנפסיק באמצע דברי משה בשבח שלא אמר הוא, כמו בשכמל"ו שאנו מפסיקין בו בין שמע לואהבת, בזה יש קפידא שלא אמרו משה, יעו"ש[4].
ואמנם כן הוא משמעות לשון הרמב"ם הנז' בתחילת דברינו "הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה".
ולפי הנתבאר מובן שהאמירה בלחש היא דווקא מחמת ההפסק בין פסוק ראשון להמשך הפרשה, ולא מצד שאין האמירה מן הפרשה, אלא מצד שיש כאן כביכול אמירה מיותרת שאינה צריכה, כי תוכנה כבר כלול בפסוק ראשון, וכמש"נ.
והנה מצינו בדברי המגן אברהם (סימן סא ס"ק יא) על דברי השולחן ערוך (סעיף יג): אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו בחשאי, וז"ל, צ"ל ברוך שם כו' - ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור, וכ"מ רס"י ס"ו.
והיינו שהמג"א מוכיח מהשוואת איסור ההפסקה באמצע בשכמל"ו שדינו כפסוק ראשון של שמע, שאף לגבי דין חזרה דינו כפסוק ראשון שאם לא אמרו צריך לחזור. ועי' בביאור הלכה (סעיף יג ד"ה אחר) שהשיב בארוכה על דברי המג"א וכתב בתו"ד בזה"ל, ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן, יעו"ש.
ועי' עוד במג"א (סי' סג ס"ק ה) שנקט שגם בשכמל"ו לענין "עיקר הכוונה", ו"שאם קרא ולא כוון לבו לא יצא י"ח וחוזר וקורא". ואפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה.
ולפי האמור מובן היטב דאמנם אמירת בשכמל"ו יסודה הוא השלמת הכוונה דפסוק ראשון, וס"ל להמג"א שאף כוונה ואמירה זו מעכבא כפס' ראשון.
=======
[1] ואף שבב"י העתיק בקצרה את לשון הסמ"ק (מצוה ב) בביאור 'שמע ישראל' ומצות יחוד ד' שפתח ברמזים של האותיות ח' וד' שכתב השו"ע, וכתב: ולעתיד לבא יאמינו כל העולם שהוא אחד כדכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. פי' שיאמינו הכל שהוא אחד ושמו אחד. ועי' עוד בערוך השולחן כאן. [ראה מאמר הגרי"ח סופר שליט"א, קובץ מוריה גליון תטז-תיז, ניסן תשע"ז עמ' שמה.
[2] ראשיתם של הדברים למדתי מן המבואר בספר "פתחי אברהם" עה"ת פר' ויחי מאמר מב עמ' קנג בשם בן המחבר, הגרש"ב אויערבאך זצ"ל, ומשם בארה, ונוספו נדבכים בסיעתא דשמיא.
[3] ולכן לא גילה יעקב אבינו את הקץ, כיון שלא היו במדרגה זו, כעולה מדברי בעל הטורים על אתר (מט, א): ויקרא יעקב אל בניו. שביקש לגלות להם הקץ ונסתם ממנו (ב"ר צו א). אמר יעקב שמא יש בכם חטא. אמרו לו תדקדק בשמותנו ולא תמצא בהם אותיות חט. ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ (עיין ירושלמי יומא ס"פ ז' בבלי שם עג ב).
[4] והוסיף: ומזה הטעם למדתי זכות על קצת קהלות הנוהגים כשמתענים בערב ר"ח אחר תפלת יום כיפור קטן אומרים שמע ישראל וגו' בשכמל"ו הכל בקול רם, וקצת קראו עליהם תגר, ואני אמרתי כיון שאין אומרים רק פסוק ראשון אין קפידא שאין כאן הפסק באמצע דברי משה. שוב מצאתי במהרש"א בחידושי אגדות שכתב ג"כ שעיקר הקפידא משום הפסק באמצע דברי משה.
ועי' בחכמת שלמה (למהרש"ק) שהביא דבריו והרבה להקשות עליהם והכריע שלא כדבריו.