אנסה לסכם הדברים:
תחילה הביא הגמ', ברכות ח ע"ב:
תניא אמר רבן גמליאל, בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, צנועין באכילתן צנועין בבית הכסא צנועין בתשמיש המטה, כתיב אני צויתי למקודשי, תני רב יוסף אלו פרסיים שמקודשין לגיהנם.
וכתב דאולי הפסוק מובא בגמ' לראיה לר"ג, ור"ג דורש אותו לשבח, ומקודשי הוא מלשון קדושה, וע"ז חלק ר"י ודורש אותו לגנאי.
וצ"ע איך היה שייך מחלוקת כ"כ ביניהם.
והעלה השערה שאולי ר"ג התנא בא"י קאי, ראה הפרסיים מרחוק וראה בהם דברים טובים,
משא"כ רב יוסף אשר דר ביניהם.
ואי"ז המקום היחיד שרב יוסף חלק על השבח של הפרסיים, כי בברייתא הנ"ל משבח הפרסיים על צניעותם בתשמיש, ולעומת זה, (כתובות מח.):
תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.
ואולי דבריו בא להדיא לאפוקי מהברייתא הנ"ל.
עוד ציור, (קידושין עב.):
וארו חיויא אחרי תיניינא דמיא לדוב, תני רב יוסף אילו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב,
ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
והביא שחכם נוצרי אחד הביא פירוש יהודי להפסוק, שהדוב הוא פרסיים, ומאי דכתיב 'וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת', הכוונה שהפרסיים לא הרע לישראל כלל, וא"כ גם כאן י"ל שהדרש היה לשבח, והפך אותה רב יוסף לגנאי.
וכן בר"ה ג:
אמר ר' אבהו כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל. מתקיף לה רב יוסף...
מכל הנ"ל נראה ברור שרב יוסף היה לו דעה שלילית מאד על הפרסיים באופן שכל דבר הנאמר עליהם לשבח, דרש לגנאי.
עכ"ד השייך לעניננו, ואין אחריות הדברים עלי.
והאמת אגיד כי לא ראיתי בכל זה שום
הסבר, אך עכ"ז אמרתי לא אשיב פניך ריקם.