פורום אוצר החכמה

מזה זמן רב אני נתקל בתופעה מעניינת: טעויות דפוס שנוצרו במכוון מסיבות טכניות.

לפעמים טעות דפוס אחת מובילה לטעות נוספת באותה שורה, בצורה שמעלה חשד שהזעצער קיבל את כל אותיות השורה ממישהו שניקר עבורו בקופסת האותיות, ובמצב כזה טעות "כתיב" של הזעצער גררה בהכרח בעקבותיה טעות נוספת בהמשך השורה (שימוש שגוי באות המיותרת שבידיו) אם לא הובילה לגילוי הטעות ותיקונה.

אם זכרוני אינו בוגד בי נתקלתי כמה פעמים בעבר - ואולי יבואו החברים ויציעו דוגמאות שנתקלו בהן - במקרים שבהם הוחלפו אותיות דומות כמו ב ו-כ, ד ו-ר וכיוצא בהן, באופן שנראה שנוצר מחסור באחת האותיות בבית הדפוס ולכן הרשו המדפיסים לעצמם להכניס במכוון שגיאה במילים שבהן מתוך ההקשר יבין הקורא מה הייתה הכוונה. אם מישהו יכתוב - למשל - הבוחעד הזעצעד, זה יציק בעין אבל יובן לבטח.

והנה דוגמה שמצאתי כעת לכבוד פרשת השבוע (פרשת תצוה):



פתת תתת התי"ת

תקוקים על השמות

שתפתת את האבנים

למה תזר ואמר

זרת רותב ורתבו זרת

שבת שלום.

נ"ב, א. בעמודים האחרים בספר המצב הרבה יותר טוב באופן יחסי. ב. כל הסבר אחר יתקבל בברכה.

וזאת שכחתי, הוא כותב: אותיות אהתע"ר אינן מקבלות דגש...

כזה עוד לא שמעתי.

אבל הנה משהו שגם שייך לטעויות מכוונות ומטעות של סדר, מתקופה הרבה יותר קדומה.

מדפיסי שערי דורא הבדילו בין הפנים לבין ההגהות, לעיתים ע"י שהגהות באו בתוך חלון אבל לרוב ההבדל הוא בגודל האות.
א"מ שיח', עמד ע"כ שבדפוס קראקא, בכמה מקומות הציגו המדפיסים את הפנים באות זעירא, ככל הנראה כדי להתגבר על בעית מיקום, וכך מהרש"ל שהשתמש במהדורת קראקא טעה בכ"מ כשסבר על קטעים מסוימים שהם הגהות אף שהם שייכים לגוף הספר.
הנה מש"כ בגליון יריעות/מכונות שלמה שבמהדורתו:

חכ"א המתמצא בענייני סדר לתולדותיו כתב לי לאמור:

ההסבר לתופעה שהדגים הרב הישיש פשוטה בתכלית. נקוט האי כללא בידך. הסדר (דל"ת חטופה), כשהוא מפרק את האות מהלוח כדי להחזירה למקומה, הוא עושה זאת בביקורת, כלומר מביט באות שבידו ומניח אותה במקומה המיועד לה, אבל כשהוא לוקח את האות מהקופסה שלה כדי לשבצה בלוח, אינו מביט באות שבידו, די לו שהיא נלקחה ממקומה שלה. וכיון שכך, מצוי מאד שהסדר יפרק אות שהיא מתחלפת בחברתה, כגון חי"ת ותי"ו (וכמו בתמונה שהעלה הרב קלונימוס) ויניח את התי"ו במקום של החי"ת. כאשר יבוא הסדר לסדר לוח לספר חדש, ונחוץ לו אותיות חי"ת, הוא לוקח בלא ביקורת מהקופסה של החי"ת, נתכון לעלות חי"ת ועלה בידו תי"ו. וכן ע"ז הדרך.

(ואם כדברי הרב קלונימוס, היה צ"ל שתופעה כזו תתרחש בסוף הספר או בסוף גליון דוקא ודו"ק...)

איש_ספר כתב:חכ"א המתמצא בענייני סדר לתולדותיו כתב לי לאמור:

ההסבר לתופעה שהדגים הרב הישיש פשוטה בתכלית. נקוט האי כללא בידך. הסדר (דל"ת חטופה), כשהוא מפרק את האות מהלוח כדי להחזירה למקומה, הוא עושה זאת בביקורת, כלומר מביט באות שבידו ומניח אותה במקומה המיועד לה, אבל כשהוא לוקח את האות מהקופסה שלה כדי לשבצה בלוח, אינו מביט באות שבידו, די לו שהיא נלקחה ממקומה שלה. וכיון שכך, מצוי מאד שהסדר יפרק אות שהיא מתחלפת בחברתה, כגון חי"ת ותי"ו (וכמו בתמונה שהעלה הרב קלונימוס) ויניח את התי"ו במקום של החי"ת. כאשר יבוא הסדר לסדר לוח לספר חדש, ונחוץ לו אותיות חי"ת, הוא לוקח בלא ביקורת מהקופסה של החי"ת, נתכון לעלות חי"ת ועלה בידו תי"ו. וכן ע"ז הדרך.

(ואם כדברי הרב קלונימוס, היה צ"ל שתופעה כזו תתרחש בסוף הספר או בסוף גליון דוקא ודו"ק...)

יישר.
מה שלא הבנתי בדבריו הוא מתי כל זה מתפספס: אם כשהוא מפרק את האות הוא עושה זאת בביקורת, נמצא שכל האותיות יושבות במקום המתאים, ולכן צודק כשמוציא בלי ביקורת ושום נזק לא יקרה. כדי שנקבל דף כמו שהראיתי בטעות צריך לקרות שמישהו פירק בלי ביקורת...

הערה אחרת - לפי דבריו היה צריך הדבר להתרחש בצורה דומה בכל הגליון ולא בצורה מרוכזת בעמוד אחד. או בתחילת הספר לפני שתפסו שישנה בעיה. ההסבר הנ"ל מתקבל על הדעת בהנחה שאין מגיה, או שבמקרה המגיה פספס את כל העמוד הזה, שזה באמת הסבר הגיוני.

כשהוא מפרק הוא עושה זאת בביקורת, ואז באותיות דומות הוא עשוי לטעות ולהניח את החי"ת בתי"ו ואת התי"ו בחי"ת, אם הוא עשה כך, לא תהיה לו הזדמנות נוספת לתקן, כי כשהוא יחזור לסדר את האותיות הוא יעשה זאת בלא ביקורת.

איש_ספר כתב:כשהוא מפרק הוא עושה זאת בביקורת, ואז באותיות דומות הוא עשוי לטעות ולהניח את החי"ת בתי"ו ואת התי"ו בחי"ת, אם הוא עשה כך, לא תהיה לו הזדמנות נוספת לתקן, כי כשהוא יחזור לסדר את האותיות הוא יעשה זאת בלא ביקורת.

אני מנסה לחשוב על הסיטואציה, הוא מלקט את כל אותיות ח, ואז יש לו ביד 12 ח, למשל. כעת, באיזה שלב מתרחשת הטעות? הוא יכול בטעות להפיל את הכל לריבוע של ז או ט, כמובן, אבל מה פתאום שיניח את זה ב-ת? הוא שכח מה יש לו ביד ואז הסתכל מקופיא והיה נראה לו שאלו תווי"ן?

בכל מקרה, אם בשלב המיון לקופסת האותיות עשויות להתרחש טעויות, אז הפרקטיקה של לקחת מהקופסה בלי לבדוק היא לא רעיון חכם.

אני איתך...
הוא מסיר את החי"ת מביט בה, בעיניו המגורענות או קצרות הרואי הוא סובר שהיא תי"ו ומניחה בקופסת התי"ו.
אם בכל פעם שהוא צריך להוציא אות מהקופסא הוא יהיה מוכרח גם להביט אם היא היא או אחרת, לא יעלה בידו להדפיס כלום.
אגב מה שהוא כתב זו לא השערה, אמנם היום כבר לא מדפיסים באותיות עופרת להדפסת ספרים אבל עדין משתמשים באותיות להטבעות קצרות וכו', וכך בדיוק הם סדרן של דברים ותולדות הטעותים.

אני יכול לשער שאם הוא צודק, סטטיסטית היינו אמורים למצוא בעמוד הזה גם חיתין שנעשו תוין וגם להיפך ולא טעות עקיבה חד-כיוונית?

כי מה שקרה כאן היה - אם נלך אתו - שבגליון הקודם חלק מהתווין זוהו בטעות כח' והושלכו לתיבת החי"ת, ו"כיון ששנה בחי"ת נעשית לו כהתי"ו". אבל הוא לא השליך כלל ח לתיבת הת', ותנח התיבה ולא נפלו בה מבני חי"ת.

המובאה היא מהספר דברי נגידים וורשה תרנ"ג
[הערה קטנה לכל מביאי המציאות בפורום. אנא במטותא מייניכו ציינו את שם הספר אותו אתם מציגים לפנינו כדי שיוכלו המשתתפים לעיין בעצמם בספר ותרבה הדעת]

על טעויות ממין זה כתב הרב י"ש שפיגל בספרו עמודים בתולדות... הגהות ומגיהים עמ' 247 עי"ש. אמנם ממש כדבר הזה לא מצאתי שם.
הדבר הדומה אולי זה דחיקת ד"ה בתוספות וכו' מעמ' לעמ' מתוך הנחה שהקורא יבין כי מקומם קנוי להם אלא שהשעה דחקתם.

לגוף המקרה שהוזכר דעתי הייתה לשער כעין מש"כ ר' קלונימוס והיינו שחסרו לו לפי שעה כמה חתי"ן מקופסת החי"ת ולרוע המזל היה זה דווקא בקטע טעון בחתי"ן ולכן נאלץ להשתמש גם בתי"ו הדומה לה ביותר. אמנם אי"ז אלא השערה (המתבססת ע"כ שכמה חתי"ן כן נדפסו שם כראוי למשל 'באות שאחריה').

לגבי הדוגמא מהשערי דורא. בעוניי לא הבנתי (ואולי לא דקדקתי מספיק) אותם מדפיסים שהקטינו את הגופן לצורכם, כיצד הודיעו לקורא שאי"ז הגהה? איך לדעתם לא ייפול הלומד בשגגתו של המהרש"ל?

קלונימוס הזקן כתב:....
אם זכרוני אינו בוגד בי נתקלתי כמה פעמים בעבר - ואולי יבואו החברים ויציעו דוגמאות שנתקלו בהן - במקרים שבהם הוחלפו אותיות דומות כמו ב ו-כ, ד ו-ר וכיוצא בהן, באופן שנראה שנוצר מחסור באחת האותיות בבית הדפוס ולכן הרשו המדפיסים לעצמם להכניס במכוון שגיאה במילים שבהן מתוך ההקשר יבין הקורא מה הייתה הכוונה. אם מישהו יכתוב - למשל - הבוחעד הזעצעד, זה יציק בעין אבל יובן לבטח.
.....

בגמרא דפוס ונציה יצא לי כמה פעמים ובמיוחד ב' וכ' אבל כל פעם אפשר להתעקש שזה כן האות הנכונה. דוגמא שעכשיו ראיתי שבת קטו, א במילה בכל בפעם הראשונה רואים שזה כ' אולם בפעם השניה זה כבר ב'. ואפשר לראות בתמונה המצורפת עוד דוגמאות.

והנה עוד דוגמה:

למדפיס הזה היו אותיות ת רבות, הוא השתמש בהם במקום ח ובמקום מ, בכל מקום שבו ההקשר תיקן לבד את הטעות במוחות המעיינים וההוגים:

שו' 1: להיות למתיה לרבבות עם
שו' 4: שנפשו תשכון בגנזי תרותים
שו' 5: זוכה ומלתדה לעו"הב
שו' 6: דבריו תיים בפי תלמידיו
שו' 7: אתי שפיר כל המאתר שם
שו' 9: תנקבין אותו ככברה

הקטע הבא, מאותו עמוד, בטור השני, משעשע יותר כי הוא עוסק בתיקון שיבושי הדפוס שהוקפד עליו במהדורה זו:

שו' 1: ורמז מתה שכתבתי תצאתי
שו' 4: שהוא לותד
שו' 5: זוכה לתדש בלמודו
שו' 6: והנה מה שמת ורחב לבבי כי הנני שלית
שו 10: ע"י אאתו"ר ז"ל