פורום אוצר החכמה

כתב המ"ב בסי' רסח ס"ק כב שאם הקהל אומרים ברכת מעין שבע, צריך אח"כ הש"ץ לחזור ולומר ממגן אבות וכו' בקול רם (ולא ציין מקורו בשעה"צ, וכנראה שהוא סברא דיליה).
וטעמו כנראה, שברכת מעין שבע היא כעין חזרת הש"ץ, ולכן צריך שיאמר בקול רם.
והנה עיני הרואות שיש מנהגים חלוקים בכך, ויש שצי"ם שממשיכים בברכה ואינם חוזרים על מה שהציבור אמר בקול רם.
וראיתי בספר המצויין אשי ישראל (פרק לו הערה פד) שהביא דברי קצות השלחן שאין הש"ץ צריך לחזור אלא אומר עם הציבור בנחת, ואח"כ ממשיך בקול רם.
ואינו תח"י לראות טעמו, אבל מסתמא בגלל שטעם התקנה היא בשביל אלו שמאחרים תפילתם, וממילא אינו כחזרת הש"ץ ממש.

אודה אם יודעים מקורות נוספים לשאלה זו, איך המנהג הנפוץ, והטעמים לכך.

מנהג בתי כנסת פרושים ותיקים (לא המתחדשים) שרק החזן אומר מגן אבות והקהל שותק. וכן נהוג בכמה בתי כנסיות בבני ברק. אך ממעשה ידוע של ר' יהושע ליב דיסקין, שהיו פניו משתנים בשעה שהיה אומר "לפניו נעבוד ביראה ופחד", משמע גם הקהל היה אומר זאת.

במקהלות החסידים (וכן נהוג אצל הליטאים ובישיבות בחו"ל) שהש"ץ אומר הברכה עד "קונה שמים וארץ" והקהל אומר "מגן אבות" ואח"כ הש"ץ חוזר על "מגן אבות" וממשיך בברכה

נטורי קרתא כתב:מנהג בתי כנסת פרושים ותיקים (לא המתחדשים) שרק החזן אומר מגן אבות והקהל שותק. וכן נהוג בכמה בתי כנסיות בבני ברק. .

המנהג ע"פ דעת הגר"א כמבואר בביאורו על השו"ע וכן המנהג אף בישיבת חברון