פורום אוצר החכמה

כיום מקובל (עכ"פ, למיטב ידיעתי) להשתמש בשורש 'נשם' בהוראה להכנסת האויר פנימה, כמו: 'תנשום עמוק', והכוונה: תנשום עמוק פנימה.
אבל נראה שבלשון הקודש משמש שורש זה גם בהוראה להוצאת האויר החוצה.
כך משמע מאיוב לז י.
ואני זקוק למקורות נוספים.

תודה רבה!

חכם באשי כתב:כיום מקובל (עכ"פ, למיטב ידיעתי) להשתמש בשורש 'נשם' בהוראה להכנסת האויר פנימה, כמו: 'תנשום עמוק', והכוונה: תנשום עמוק פנימה.
אבל נראה שבלשון הקודש משמש שורש זה גם בהוראה להוצאת האויר החוצה.
כך משמע מאיוב לז י.
ואני זקוק למקורות נוספים.
תודה רבה!

יתכן, ואין לי ידיעה בנושאים אלו, אך יתכן שהוא מלשון נשמו דרכיכם, מלון שממה, והיינו ריק, ולנשום היינו לרוקן את האויר. וצ"ע. ואל נא יתקפו אותי המדקדקים כי אין לי יד ורגל וודאי שלא לשון בנושאים אלו.

יתכן שאפשר להביא ראי' לדבריך משבעתא דגשם להקליר המיוסד עה"פ "אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו (איוב י"ז, י"א)
ובברכה השניה יסד:
"יַטְרִיחַ לְפַלֵּג מִפֶּלֶג גֶּשֶׁם. לְמוֹגֵג פְּנֵי נֶשִׁי בְּצָחוֹת לֶשֶׁם. מַיִם לְאַדְּרָךְ כִּנִּיתָ בְּרֶשֶׁם. לְהַרְגִיעַ בְּרַעֲפָם לִנְפוּחֵי נֶשֶׁם. לְהַחֲיוֹת מַזְכִּירִים גְּבוּרוֹת הַגָּשֶׁם"

ועי' בכת"י קויפמן 400 (מצורף) שפי' הכוונה לבני אדם עש"ה "ויפח באפיו נשמת חיים", וכעין זה פי' המפרש בכת"י מחזור נירנברג
(ועי' בהדרת קודש שמביא כמה פירושים)

עשוי לנחת כתב:יתכן, ואין לי ידיעה בנושאים אלו, אך יתכן שהוא מלשון נשמו דרכיכם, מלון שממה, והיינו ריק, ולנשום היינו לרוקן את האויר. וצ"ע. ואל נא יתקפו אותי המדקדקים כי אין לי יד ורגל וודאי שלא לשון בנושאים אלו.

שממה זה שורש עם שתי מ' (ש.מ.מ.) ואילו נשימה (מלשון נ.ש.מ. ש)בנויה עם מ' אחת.

מלבי"ם ישעיה מב טו,חלק באור הענין: "כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ".


רבנו בחיי, במדבר ו כז:
"ואמרינן ריח ניחוח, ואין ריח אלא באף ואין נשימה שהיא הרוח אלא באף, ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב (ויקרא ט, כב) וירד ומתרגמינן ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ומתקרב על ידי קרבן, והיינו דאקרי קרבן, עד כאן".

חפשתי מעט ואציג מדגם לעיון.


רד"ק ישעיה ל לג:
"בוערה – דולקה, ופי' נשמת ה' ההבל היוצא מהפה שיקרא נשימה".

שפתי כהן שמות כ ג:
"שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, שחייב אדם לשבח להקב"ה על כל נשימה ונשימה, שאם צמקה הריאה ואינו יכול להוציא נשימתו מיד הוא מת".

מצודות ציון שמואל ב כב טז:
"מנשמת - מלשון נשימה ונשיבת הפה"

שבטיישראל כתב:יתכן שאפשר להביא ראי' לדבריך משבעתא דגשם להקליר המיוסד עה"פ "אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו (איוב י"ז, י"א)
ובברכה השניה יסד:
"יַטְרִיחַ לְפַלֵּג מִפֶּלֶג גֶּשֶׁם. לְמוֹגֵג פְּנֵי נֶשִׁי בְּצָחוֹת לֶשֶׁם. מַיִם לְאַדְּרָךְ כִּנִּיתָ בְּרֶשֶׁם. לְהַרְגִיעַ בְּרַעֲפָם לִנְפוּחֵי נֶשֶׁם. לְהַחֲיוֹת מַזְכִּירִים גְּבוּרוֹת הַגָּשֶׁם"

אתה מדבר על שורש נפ"ח ואני מבקש מידע על שורש נש"מ!

זקן, תודה
המלבי"ם מאוחר מידי עבורי. שאר המקורות - בסדר גמור. ועדיין איני מבין את שייכותו של רבינו בחיי לכאן.

.

בגמ' מבואר הפוך
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב

אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ועשרת - צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא - כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו

ופשוט שמותר להוציא אוויר מפיו תוך כדי אמירת עשרת בני המן שכן הדיבור מהותו הוא הוצאת אוויר
ועל כרחך נשימה אחת היינו כלפי פנים

ואני תמיד חשבתי שנשימה ונשמה הם משורש אחד. וא"כ, אין לחלק בין נשימת האויר כלפי פנים לנשיפתו כלפי חוץ, ששניהם מכונים בשם כללי דנשימה. כלומר, הפעולה המחזורית של הכנסה/הוצאה נקראת נשימה. נשיפה הוא בכח כלפי חוץ, כמו כן הפחה. ויש גם פועל לבאופן חלש ושכחתיו.

אדג,
חסידי אשכנז אכן כותבים, שה'נשימה' נקראת כן ע"ש ה'נשמה', כי היא המכניסה ומוציאה את רוח החיים.
עי' לדוגמא בספר 'חכמת הנפש' לרוקח, בתחילתו.

חכם באשי כתב:אדג,
חסידי אשכנז אכן כותבים, שה'נשימה' נקראת כן ע"ש ה'נשמה', כי היא המכניסה ומוציאה את רוח החיים.
עי' לדוגמא בספר 'חכמת הנפש' לרוקח, בתחילתו.

ההדגשה, כך מקוה אני, ברורה.

היא שיחתי. כיצד יסביר מר דברי הגמרא (חולין כו ע"ב ) "ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת"? שנושם פעם אחת באמצע התקיעה, או שמא בנשיפה והוצאת רוח אחת עושה התקיעה?

לדעתי, שני הביאורים אמיתיים וכל מקום לפי עניינו.