רבטוב כתב:באתי להעתיק את דברי הרמ''ק בספה''ק תומר דבורה בלשה''ק וכל הפירושים מיותרים .וזל''ק ברק ראשון במידה השנים עשר .בא''ד וכך יהי' האדם.אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר
כנגדם או יחרפם וכיוצא..אלא ירחם עליהם ויאמר '''סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב . אם הם אינם כשרים .אבותיהם כשרים והגונים . והמבזה הבנים מבזה האבות. אין רצוני
שיתבזו אבותיהם על ידי ''' ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כוחו . ע''כ לשון קדשו
הרמ"ק אינו עוסק כאן בדיני מעלין ואין מורידין וכו' ועד כמה צריך לשנוא הרשעים, ויש להביא סברות אחרות שאם ישמע איך שאדם אחר מחרף אביו ואימו של השומע, בודאי לא ישתוק וכו'.
ואם אמרו כל העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם הקב"ה, ה"נ נימא הכי במי שאוהב את הרשעים.
ודייקא בלשונו "אף אם
יפגע בהם, לא יתאכזר כנגדם ולא יחרפם" - אם צריך לפגוע מצוה לפגוע.
הרמ"ק עוסק בהתדבקות במידותיו של הקב"ה כדי שידמה לקונהו ומבחינה זו למרות שצריך לשנוא את הרשעים השנאה אינה צריכה להיות אישית וכשם שהקב"ה שונא את הרשעים רק בעבור עוונותיהם אבל 'עד יום מותו תחכה לו' , כן צריך להיות אדם הרוצה להתדבק במידותיו של הקב"ה.
וכן בתומר דבורה שער א' פרק ב' העוסק במידת הענוה:
"ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו, ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפלו הרשעים, יאהב אותם בלבו ויאמר " מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום" וכו' (המשך הקטע כמדומה על שאר בני אדם ולא על רשעים)
גם כאן דקדק בלשונו וכתב "יאהב אותם
בלבו" והיינו רק כלפי עצמו לבד ולא שיראה פנים שוחקות וכו'.
ואדם השלם במידותיו מחלק בין שנאת הרשעים שהיא דין לבין השחתת מידת הענוה שמתנשא לחשוב שהוא יותר טוב מהרשע ודבר זה הוא למכשול מהתדבק במידותיו ית'.
כיום שרובא דאינשי נבוכים בעניין זה וקשה למצוא מי שיוכל לאחוז בשתי המידות יחד, היינו גם לשנוא את הרשעים כדין וגם לרחם עליהם ולרצות בטובתם במה שאינו נוגע לרשעתם, מי יאמר לנו איך להתנהג.
ובזה מצינו כמה הנהגות, ועכ"פ להביא ראי' מהרמ"ק הוא
רק באדם גדול שיאחוז בשני המידות כאחת כאמור.
(וכמדומה שבמקום ספק קודם נקיים את מה שודאי לנו שמצוה לשנוא את הרשעים ואח"כ נבוא לבירור אם שייך לקיים שניהם)