פורום אוצר החכמה

בפרשתנו מובא "ארור משיג גבול רעהו", וכתב בשו"ת מהרש"ל סי' פט בשם הרוקח שגם המקפח פרנסתו של חבירו כלול בזה, ועיי"ש מה שכתב מהרש"ל לבארו.

אולי מישהו יודע היכן נמצאים דברי הרוקח על זה?

ודרך אגב אעיר מה שעלה פעם במחשבתי, מדוע מעמד הברכה והקללה היה דוקא בהר גריזים ובהר עיבל (והיו נצרכים לנס של הליכת 60 מיל לכל כיוון, ביום הכניסה לארץ), ואולי בגלל שהמשותף בארורים הוא שהם על דברים שבסתר (ראה ראב"ע, וכן כל המפרשים בכיוון זה), ומתאים להגיע לנחלת יוסף (וסמוך ל"שכם אחד על אחיך", וסמוך לקברו), שנקרא יוסף הצדיק על שעמד בנסיון שבסתר, ודוקא שם לעשות את המעמד. ודוק.

שורה שלישית והערה שנז.

גאולה בקרוב כתב:ודרך אגב אעיר מה שעלה פעם במחשבתי, מדוע מעמד הברכה והקללה היה דוקא בהר גריזים ובהר עיבל (והיו נצרכים לנס של הליכת 60 מיל לכל כיוון, ביום הכניסה לארץ), ואולי בגלל שהמשותף בארורים הוא שהם על דברים שבסתר (ראה ראב"ע, וכן כל המפרשים בכיוון זה), ומתאים להגיע לנחלת יוסף (וסמוך ל"שכם אחד על אחיך", וסמוך לקברו), שנקרא יוסף הצדיק על שעמד בנסיון שבסתר, ודוקא שם לעשות את המעמד. ודוק.

האמת, שהיציאה לגלות מצרים החלה ביציאה משכם, שכבשה יעקב מיד האמורי, וביום מכירת יוסף - בהיות בני יעקב רועים את הצאן בשכם נחלתם - פסקה חיתת האלקים שנפלה על סביבות הערים וקמו עליהם החיוים להלחם עמם, מחמת זה יצאו בני יעקב משכם ועברו לרעות בדותן, ובאותו היום התחילה גלות מצרים. כדאיתא בתרגום יונתן בראשית לז יז.
ראוי להתבונן שבאותו היום התחילה גלות מצרים בשני רבדים, ע"י הורדת יוסף למצרים שזהו תחילת ירידת בנ"י מהארץ (עי' ת"י שם פסוק יד), וע"י כיבוש נחלת יוסף שזהו תחילת נישול בני ישראל מאחיזתם בארץ אבותם (כמוש"נ בת"י פסוק לז).

נקודת מבט נוספת: באותו היום שבו גלה יוסף מארצו, נכבשה שכם מבני ישראל, מפני שהיא נחלת יוסף ומשגלה הוא נכבשה אף היא.

מה מאוד מתאים שהשיבה לארץ תחל גם היא בשכם, מקום יציאתם הראשון, ושם יקבלו על עצמם את הקללות והברכות.

מוקדש לר' עמיחי, צופה פני שכם תובב"א.

בעיתון היינט התפרסם בשם ר' משה (בהגר"ח) סולווויציק כי אמר על אגודת הרבנים דפולין, שכתבו על מי שיבוא להשיג גבול הרב מראדום שהוא בכלל ארור משיג גבול רעהו, שדבריהם דברי עם ארצות, כי הארורים באו על איסורים שקדמו להם וממילא ארור משיג וגו' קאי על לא תשיג גבול רעך בנחלתך שהוא רק בנחלה בקרקע באר"י.
על דברים אלו הגיב ר' מאיר דן פלאצקי 'בקונטרס עיתונאי' בצורה חריפה ביותר ! בהרצאת מקורות רבים וגם בירר את גדר הארורים אם יש בהם תוספת על האיסורים או לא. ובלשונות קשים על הגר"מ.
כמדומה שקונטרס עיתונאי אין באוצר, ולא בדקתי עם נדפסו הדברים בלקט שהוציא רד"א מנדלבוים.
באם לא ימצא באוצר אסרוק מצילום שיש תח"י.

יישר כח ליאיר על הציטוט, אבל בכל זאת נראה לי שמהרש"ל התכוון לדבר יותר מפורש, שהרי בקטע שמובא כאן ניתן לומר שהוא רק ביטוי מושאל, כנפוץ בלשון רבותינו הראשונים לקרוא לקיפוח פרנסה השגת גבול, ולא מפורש שממש עובר בארור.
נחפש עוד.

ולאברהם, ייש"כ על הדברים בענין שכם.
מהלך נוסף: עם ישראל קיבל את העריבות אחד על רעהו במעמד זה (סנהדרין פרק ששי: משעברו את הירדן, ושם ברש"י שהכוונה להר גריזים והר עיבל), ומתאים שיהיה זאת באותו מקום שבו פגעו לראשונה בעריבות: מכירת יוסף בשכם. [אמנם בפסוקים כתוב בדותן, אבל חז"ל יחסו זאת בכמה מקומות לשכם, ואכמ"ל).

http://www.otzar.org/aspcrops/153522126-7705653819.asp
http://www.otzar.org/aspcrops/153522151-6715223515.asp
[לא נ "ל שיש יותר מפורש].

ראה כאן בספר בגדי יו"ט עמוד 20 בארוכה נצטט רק את הרוקח ועוד.

נדמה לי שגם תשובת רב שרירא גאון (מובאת בקיצור באשכול, אלבק, לח,ב) קשורה לעניין:

ונשאל רב שרירא ז"ל על בני אדם שרוצין למכור מקומותיהם בבית הכנסת. ואמר, להא מלתא [לית] דוגמא בגמרא, אי חד בנייה ואקדשיה לשמים היכי מצי חד מזבין, וכי מזבנינן בית הכנסת לזבוני בהו מיני קדושה, והאי בעיא לאו לאפקועיה לקדושה, אלא למיתב לוקח או מאן דניחא ליה בההוא דוכתא, ולא דמיא לאקניתא, וליכא זביני דלוקנינהו לוקח, וכל שכן דינא דבר מצרא, וכל שכן פריעת חוב מההיא דוכתא. וליכא בהא אלא תנאי ראשונים דההוא מדינתא דחייבין למיקם בהון, וכתיב לא תשיג גבול רעך, ותני עלה העוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. ותניא נמי מנין למוכר קבר אבותיו שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תשיג גבול, יכול אפילו נקבר <אדם> בו, ת"ל בנחלתך אשר תנחל, להודיעך שאם נקבר מת באותו קבר רשאי למוכרו, ואעפ"כ כשימות אותו האיש קוברין אותו שם אף על פי שאינו חפץ כדאמרי' באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו משום פגם משפחה. כל זה בקרקע שהוא קנין גמור לבעליו, אבל בכי האי גונא קדש הוא וזביני לית ביה, אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם במאן דרגיל <דיתיב> בדוכתא, ובעי חבריה למיתב ביה, יהיב ליה מדעם וקאי ויתיב אידך כמנהג, ואי לא הוי מנהג והשתא קא מבעי לזבוני, ו[בני] בי כנשתא ממחו בידיה, לית ליה רשותא לזבוני, ולא למיתב בדוכתיה למאן דלא ניחא להו להנך, דהא קברו שהוא קנינו אית להו לבני משפחה למחות, וכל שכן צבור בבית הכנסת שהוא קדש:

לכאורה כוונתו ללמוד מהעניין של "לא תשיג" לכך שאסור לפגוע בזכויות הזולת גם אם אלו אינן ממוניות.