פורום אוצר החכמה

מקובל בזמנינו לקרוא לרווק 'בחור', ולנשוי בכינוי 'אברך', מתי התחילו להשתמש במשמעויות אלה?
מצד פשטות המילים הרי שייך שיהיה בחור ועדיין נשוי, ואברך ולא נשוי.

כתב דוד המלך ע"ה: בחורים וגם בתולות. וכן הוא הרבה בספרי הנביאים, שבחורים הם המקביל של בתולות. "דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות" ועוד.

אמנם בדורות ובמקומות מסויימים קראו כך לצעירים, לאו דווקא לא נשואים.

גם בתנ"ך בא "בחור" על הרוב במשמעות של רווק שלא נשא אשה בהשוואה לבתולה, כמו "בחורים וגם בתולות", וכן כתב המלבי"ם בביאור המילות ירמיהו טו, ח.

לאחר ששלחתי הודעתי הבחנתי בהודעה שמעלי

בתוס' סוף קידושין פב. כתבו דרווק הוא מי שלא נשא אישה מעולם והביאו ראיה מהא דבחורים כשול יכשלו תרגומו רווקים.

מאידך, בסוכה כ"ו ע"ב 'הילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה... אמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן', ופרש"י שם 'הילדים - בחורים'.
הרי שגם הנשוי נקרא ילד ובחור.

כמו"כ ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות סוכות אות ד: "אמר מהר"י סג"ל עיקר המצוה לישן אשתו עמו בסוכה, וכן אמר שהוא נהג כן בימי בחורותיו".