דעת זקנים מבעה"ת ליקוט מאוחר???

[חוקר]

בקובץ בית אהרן וישראל קכב עמ' קעא בתוך המאמר 'תלמיד טועה ומטעה' מאת ר"ב דבלצקי, נסוב הדיון על קטע מפיוט של הקליר 'יען אשר נוקש בעשר'. שיש המבארים אותו לפי דברי הר"ח המובאים ברמב"ן בביאור חטא מי מריבה שהחטא היה כי אמר 'נוציא' ולא 'יוציא' ב-י' כלפי הקב"ה וזה נוקש בעשר בגימ' י'. פירוש זה מופיע ב'פענח רזא' בסוגריים וכידוע המופיע שם בסוגריים נכתב על ידי ר"י כץ חתן המהר"ל, וכן בדעת זקנים. וכותב הר"ב דבילצקי:

העורך של קובץ תורת בעלי התוספות 'דעת זקנים' אשר אחד ממקורותיו היה 'פענח רזא', לא הבחין שהסוגרים אינם אלא מן המעתיק רבי יצחק כץ ולפיכך העתיק את הפירוש על חטאו של משה באמירת 'נוציא', השמיט את הסוגר על פירוש הפיוט ואת הלשון 'וכן פרשתי אני כוונת הפיטן' המוכיח מתוכו על תקופתו המאוחרת שינה ללשון ראשונים 'וכן ייסד הפייט'.

לעצם הענין הספציפי הזה,כבר הוכח שאין זה נכון, כפי שחזר בו הר"ב דבילצקי בגליון הבא (בלי קשר לדעת זקנים אלא חזר בו מהאשמה כאילו מאן דהו שלא ידע שזה פירוש מאוחר יחסו לר"י החסיד) כי הדברים מופיעים בכת"י ריה"ח השנוי במחלוקת (וחבל שלא ציין שאם כך גם הד"ז לא העתיקו בהכרח מהג' הר"י כץ). נוסיף שהפירוש מופיע גם בפי' ר"ח פלטיאל תלמיד מהר"ם מרוטנבורג.

אולם מאי דפשיטא ליה להרב"ד שהחיבור הוא ליקוט מאוחר (אחרי שנת שס"ז אז נדפס ה'פענח רזא' שלדבריו הוא אחד ממקורות הד"ז), בפרט שלדעתו שם הוא גם מנסה להתחזות כחיבור קדום כלומר זיוף. תמוה לי מאד מדוע ומנין לומר כך?? היש הוכחות לענין?

אני אמנם נזכר כעת שראיתי פעם באיזה מקום בתו"ש להרמ"מ כשר שהבין שיש בד"ז מהגהות מהר"י כץ, אך כמדומה שאינו טוען שכל החיבור מאוחר, גם אם כן ערבך ערבא צריך, מנין ומדוע לומר כך??? גם עצם הענין שהבין שיש בו מהג' הר"י כץ צריך מקור.

[חכם באשי]

1. באיזה גליון מ'בית אהרן וישראל' נדפס מאמרו של ר"ב דבליצקי?
2. פירוש ר' יהודה החסיד, מהדורת לנגה, אינו שנוי במחלוקת. ברור שר' יהודה החסיד חיברו! כל אחד המשווה ספר זה לשאר חיבוריו של ריה"ח ולבית מדרשו נוכח.
3. בספר הזכרון לר' משה ליפשיץ, באחד המאמרים האחרונים שבו, נדפס מאמר מקיף (יחסית) על הביאור 'יען אשר נוקש בעשר'. האם מאמר זה היה לנגד עיניך ולנגד רב"ד?
4. מעולם לא שמענו ש'דעת זקנים' הוא ליקוט מאוחר!

[חוקר]

חכם באשי
כתבתי מיד בתחילה גליון קכב זה בעמ' קעא (שלא)
גם אני לא שמעתי עד היום (מלבד איזה מילין בתו"ש כפי שכתבתי) לכן שאלתי.

[יאיר]

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?28842&&page=169

[חוקר]

המשך לחכם באשי
ספר הזכרון לרמ"ל היה פעם תחת ידי לא זוכר אם קראתי הנ"ל
הנידון בקטע המאמר הנ"ל הוא לא שורה זו בפייט, אלא מקור הפירוש הספציפי הזה, קדמון או חדש.
ריה"ח עה"ת לדעת הגר"מ פיינשטין זצוק"ל חלו בו ידיים והדברים עתיקים.
ויהיה חבל מאד אם האשכול יוסט לענין ריה"ח עה"ת שכבר יש כאן אשכול אחד לפחות עליו.

[חוקר]

אני אמנם נזכר כעת שראיתי פעם באיזה מקום בתו"ש להרמ"מ כשר שהבין שיש בד"ז מהגהות מהר"י כץ, אך כמדומה שאינו טוען שכל החיבור מאוחר, גם אם כן ערבך ערבא צריך, מנין ומדוע לומר כך??? גם עצם הענין שהבין שיש בו מהג' הר"י כץ צריך מקור.

רק אוסיף, שאם כי אינני זוכר לא את המקום ולא את הענין בו מובאים הדברים הנ"ל בתו"ש, זכור לי שכאשר קראתי אותם, לא התרשמתי שיש שם הוכחה ודאית כלשהי לכך שישנם בד"ז מהג' הר"י כץ.

[חכם באשי]

חוקר,
ספר הזכרון ל"מ ליפשיץ מצוי באוצרינו המופלא!
ידעתי דעתו של רמ"פ, אך כבר נחלק עליו ר"מ הקטן (קליין). ומכיון שנחלקו בעלי ההלכה ניתנה אפשרות ההכרעה לאדם המכיר את הענין. ודוק.

[חוקר]

ידעתי דעתו של רמ"פ, אך כבר נחלק עליו ר"מ הקטן (קליין). ומכיון שנחלקו בעלי ההלכה ניתנה אפשרות ההכרעה לאדם המכיר את הענין. ודוק.

ביקשתי לא לסטות לענין ההוא כי הוא כבר נידוש כאן, בכל זאת אענה: עם כל הכבוד לך, הכרעתך עדיין לא הופכת את הענין ללא שנוי במחלוקת.
עכ"פ לענייננו, מה שכן נראה, שהספר חסר בכמה מקומות, וזה פשר מה שלפעמים שולח למה שכתב במקום אחר וליתא שם. כמו כן ניתן לראות בקטעים רבים שהביא מלשון המדרש שחסר בהעתקה ונגרמת חוסר הבנה. ונודע מה שיש בסוף אחד הקטעים בחומש בראשית (כח, כב) 2 מילים לא מובנות "דברניות הן", וכתב בתו"ש שזה שיריים מקטע נוסף שהיה שם מהמדרש בענין רחל, ויש לו מקבילה ב'הדר זקנים' שם הקטע קיים.
אם מישהו בכל זאת ימצא שם מישהו, שנראה שהשתרבבה הגהה מאוחרת, הייתי מציע לו לבדוק אם זה לא שיריים מהגהות "עפר יעקב" שנכנסו בד' ראשון בין קטעי הספר.
מישהו יודע לציין היכן התו"ש שכותב שהשתרבבו לשם הגהות ממהר"י כץ?

[חכם באשי]

עבורי - אין הדבר שנוי במחלוקת.

[חוקר]

חכמנו
שים לב כמה הרבה כתבת ורק שורה אחת נוגעת לענין הנידון, וגם היא מיותרת, כי טענת שמעולם לא שמעת והרי זה מה שאני טענתי בהודעת הפתיחה שלא ידוע כך ומנין לומר כך.

[איש_ספר]

הכותב בבית אהרן וישראל הלך אחרי דבריו של הרב פרידמן (?) בספר הזכרון לר"מ ליפשיץ שכבר נזכר כאן. ויש לעיין שם.
[טענת הזיוף הבדויה, יוחסה ע"י הרב פרידמן לרב לנגה (שלדבריו שינה את הלשון) ולא למו"ל של דעת זקנים שהואשם בשגגה בלבד כשלא עמד על כך שהסוגרים אינם חלק מן הספר].

והאמת שהדבר נשאר פלאי מאד מאד, ואפרט:
א. הרי אין ספק שהסוגריים בתוך פענח רזא הם מר' יצחק כץ חתן המהר"ל. ולכן הסוגריים בתוך הפענח רזא שבו כתוב ובזה פירשתי אני את הפיוט יען אשר נוקש וכו', הם של ר' יצחק כץ! כמו כל הסוגריים. ובזה אין שום ספק.
ב. התברר (לפי עדותו של הרב פלס הנזכרת בקובץ הבא) שגם בכתב היד המיוחס לריה"ח, מופיע אותו פירוש בשינוי לשון, 'וע"ז יסד הפייט יען אשר נוקש בעשר וכו'.

איך יתכן ששני נביאים הנתבאו בסגנון אחד בפירוש חריף כזה? (ואין המדובר בכמה כותבים מאותו בית מדרש שכולם חוזרים על אותה שמועה).
האם ר' יצחק כ"ץ גנב ח"ו? ואם היה גנב ח"ו, מהיכן יכל לגנוב? הרי ריה"ח עה"ת ור"ח פלטיאל לא נדפסו עדיין. האם נאשימו בכך שנטל חתיכה מהפענח רזא והסגירו בסוגר? [שזה יותר חמור מאי אמירת דבר בשם אומרו]. והדבר מפליא מאד! ואולי הפתרון הוא שהמדפיסים בטעות שמו סוגר על החלק הזה של פירוש הפיוט, ולעולם הכל מריה"ח ותו לא מידי.
---------
לגבי הדע"ז, בניגוד לפענח רזא שידעים מי ערכו וקבצו, כמדומה שדע"ז אין יודעים מי הוא, מי היה הסופר - המלקט ובאיזה זמן קובצו הקטעים יחדיו. אך כל עוד שאין פקפוק על מקורותיו, מה בכך שלוקט בזמן מאוחר או מקודם.
האם עיינת בהקדמה של המו"ל רבי... נוניס ואיס (אאל"ט) אולי הוא כותב משהו על מקור כתב היד.

[חוקר]

האם ר' יצחק כ"ץ גנב ח"ו? ואם היה גנב ח"ו, מהיכן יכל לגנוב? הרי ריה"ח עה"ת ור"ח פלטיאל לא נדפסו עדיין. האם נאשימו בכך שנטל חתיכה מהפענח רזא והסגירו בסוגר? [שזה יותר חמור מאי אמירת דבר בשם אומרו]. והדבר מפליא מאד! ואולי הפתרון הוא שהמדפיסים בטעות שמו סוגר על החלק הזה של פירוש הפיוט, ולעולם הכל מריה"ח ותו לא מידי.

כבר לפני שנים רבות היה נראה לי שיש בלבול רב בסימני הסוגריים בספר הנ"ל, אינני יודע להצביע כעת על מקום מדויק. אולי זה מה שהטעה את הרמש"כ לחשוב שיש בדע"ז הערות מר"י כץ (כי ראה מקבילות בין דברים שבסוגריים לבין הדע"ז), אך כל עוד אינני מוצא היכן דברי הרמש"כ בתו"ש, אינני יכול לשפוט.

לגבי הדע"ז, בניגוד לפענח רזא שידעים מי ערכו וקבצו, כמדומה שדע"ז אין יודעים מי הוא, מי היה הסופר - המלקט ובאיזה זמן קובצו הקטעים יחדיו. אך כל עוד שאין פקפוק על מקורותיו, מה בכך שלוקט בזמן מאוחר או מקודם.
האם עיינת בהקדמה של המו"ל רבי... נוניס ואיס (אאל"ט) אולי הוא כותב משהו על מקור כתב היד.

המו"ל של דעת זקנים ומנחת יהודה (הידוע כיום בשם ריב"א עה"ת ואינו הריב"א שבתוס' והדברים עתיקים) וכותב ההערות בשם "עפר יעקב" הוא רבי יעקב נוניס ואיס, בנו של המחבר שיח יצחק על יומא וחגיגה, היה לו כנראה אוסף כת"י קדמונים, כי בנוסף לב' החבורים הנ"ל, הוא מצטט בחיבורו "חדות יעקב" עהש"ס הנד' בסוף חיבורו של אביו לחגיגה בשם גליון תוס' כ"י, והעתיק ממנו דברי הגליון הנ"ל, רעק"א בגליון הש"ס ברכות ב:.
עכ"פ בהקדמתו רק כותב שיש ת"י ב' החיבורים הנ"ל בכ"י, וכיון שהכת"י של מנחת יהודה כולל הקדמה בה שם העורך והתאריך, הוא מוסר את הפרטים הנ"ל בהקדמה, אך הכ"י של הדעת זקנים נותר אנונימי כי אין בו פרטים מזהים, בכל מקרה הוא וכל המסכימים (כולל הרחיד"א) מתיחסים לזה כחיבור של רבותינו בעלי התוס'.

[איש_ספר]

חוקר. גם אם הדע"ז הוא ליקוט שנעשה בדורות אחרונים, מתוך כת"י קדמונים, הרי שהוא מתורת רבותינו בעה"ת. ומה ענין זה לזה.
אני שמח שהבנת את הפליאה העצומה שיש בשוויון הקטעים: הסוגריים שבפענח רזא והכת"י של לנגה. זה ממש חידה שטעונה פתרון.

[חוקר]

האם ידועה מקבילה לקטע הבא, בספרים שנדפסו עד תקמ"ג?
כמדומה שלא, ומכאן שאין זה ליקוט מאוחר

ואך את דמכם וגו' - אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת"ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין:

[תוך כדי דיבור]

בלי לומר דבר על גוף הדיון - הקטע הזה נדפס גם נדפס הרבה לפני תקמ"ג, באורחות חיים ריש דין אהבת ה' ויראתו, וכבר צוטט על ידי הבית יוסף בבדק הבית ליו"ד סי' קנ"ז (בשני המקומות - עם שינויי לשון למיניהם).

[הוגה]

האם ידוע חדש בעניין חיבור זה "דעת זקנים מבעלי התוספות" מי הוא המחבר?
אני מחפש למצוא מי הוא הכותב של הדברים דלהלן (דעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרק ז פסוק יב פרשת עקב):

והיה עקב תשמעו, פירש רש"י מצות שאדם דש בעקביו, כלומר מצות קלות. וכו'. ומיהו יש תמהין, וכי יש מצות שאדם דש בעקביו. י"ל כגון שלוח הקן, דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך, ודרשינן פרט למזומן, נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי, מצות ציצית, שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד, אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד:

מעניין כאן ביותר מי הוא הכותב וממי שמע, מפני שכנראה הנ"ל הוא המקור להלכה הנאמרה בשלחן ערוך הלכות ציצית (סי' כא סעיף ד): "יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרר ציציותיו". (בב"י שם בשם אגור סי' יא, שם כתב כן בשם הגהות מרדכי קטן הל' ציצית, ושם כתב כן בשם: "מצאתי", ואפשר שהוא דעת זקנים הנ"ל).

[הוגה]

חיפוש בספר "דעת זקנים מבעלי התוספות" תיבת שמעתי, מביא תוצאות אלו:

(בראשית לז טו) "...מפי מורי אבי ז"ל, וכיוצא בדבר שמעתי מר' בנימין גוז"ל מפרש..."
(בראשית לח ה) "ומפי מורי ז"ל שמעתי"
(בראשית מ יד) "שמעתי מפי מורי אבי זלה"ה"
(בראשית מא י) "שמעתי מפי הרב יהודה הכהן"
(בראשית מח א) "ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם"
(שמות ג ג) "ומפי מורי ז"ל שמעתי"
(שמות ו ג) "ומפי ה"ר בנימין שמעתי דה"פ"
(שמות ו יב) "ושמעתי מהר"י מלישבונ"ה שהיה מפרש"
(שמות ז כו, ושם טז) "ושמעתי מהרב יצחק ז"ל"
(שמות יז טז) "ומשם הר"א ז"ל שמעתי"
(שמות יט יג) "שמעתי מפי רבי יצחק".

מעניין שמכאן ואילך לא מביא אלא "שמעתי" סתם, בלי ציון שם האומר. [ואולי זה אומר שמכאן חיבור/ליקוט/עריכה אחרת?] (שמות כב כו, במדבר טו לט, שם לב א, שם לג נב, דברים ז יב, שם יז כ, שם כו יז) למעט דברים (ל ב) "והטעם שמעתי מרמ"ל".

המו"ל של דעת זקנים ומנחת יהודה (הידוע כיום בשם ריב"א עה"ת ואינו הריב"א שבתוס' והדברים עתיקים) וכותב ההערות בשם "עפר יעקב" הוא רבי יעקב נוניס ואיס, בנו של המחבר שיח יצחק על יומא וחגיגה, היה לו כנראה אוסף כת"י קדמונים, כי בנוסף לב' החבורים הנ"ל, הוא מצטט בחיבורו "חדות יעקב" עהש"ס הנד' בסוף חיבורו של אביו לחגיגה בשם גליון תוס' כ"י, והעתיק ממנו דברי הגליון הנ"ל, רעק"א בגליון הש"ס ברכות ב:.
עכ"פ בהקדמתו רק כותב שיש ת"י ב' החיבורים הנ"ל בכ"י, וכיון שהכת"י של מנחת יהודה כולל הקדמה בה שם העורך והתאריך, הוא מוסר את הפרטים הנ"ל בהקדמה, אך הכ"י של הדעת זקנים נותר אנונימי כי אין בו פרטים מזהים, בכל מקרה הוא וכל המסכימים (כולל הרחיד"א) מתיחסים לזה כחיבור של רבותינו בעלי התוס'.

הספר נדפס בשם "דעת זקנים" בליוורנו תקמ"ג ע"י ר' יעקב נוניס ואיס הנ"ל ונכתב בשער: "מרבותינו בעלי התוספות ז"ל על ביאור התורה, ושקלא וטריא על פירוש רש"י כדרך שעשו בש"ס, אשר היה עד הנה בכ"י בקובץ ישן נושן". בכתיב נמצא כותר "דעת זקנים מבעלי התוספות" בכתב יד אוקספורד בודלי 283, מאה י"ז כתיבה מזרחית, על בראשית שמות (43 דף). בשלב זה הכת"י עדיין לא זמין לקריאה.

[הוגה]

האם ידועה מקבילה לקטע הבא, בספרים שנדפסו עד תקמ"ג?
כמדומה שלא, ומכאן שאין זה ליקוט מאוחר

[דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית ט ה] ואך את דמכם וגו' - אזהרה לחונק עצמו, ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל אך, פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון, ת"ל אך, כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון, שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן, יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל אך, אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך, פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה. מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב, אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר, ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין:

בלי לומר דבר על גוף הדיון - הקטע הזה נדפס גם נדפס הרבה לפני תקמ"ג, באורחות חיים ריש דין אהבת ה' ויראתו, וכבר צוטט על ידי הבית יוסף בבדק הבית ליו"ד סי' קנ"ז (בשני המקומות - עם שינויי לשון למיניהם).

כל הקטע הנ"ל מקביל בין ספר 'דעת זקנים' לבין ספר 'ארחות חיים' תיבה בתיבה, מלבד שינוי כמה תיבות. (והתיבות באמצע "מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן" נמצאות רק בדעת זקנים ואינן נמצאות בארחות חיים).
יתכן שמקור הדברים - של ארחות חיים ודעת זקנים - מתוספות או גליון תוספות למסכת עבודה זרה, כמובא בחידושי הריטב"א ע"ז (דף יח ע"א) בשם "כתוב גליוני התוספות שהיה אומר ר"ת",

חדושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יח עמוד א
הא דאמרינן בהגדה דר' חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש (ב"ר ל"ד י"ד) כתיב (בראשית ט' ה') אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי' כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי, ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה. (א"ה, עי' דעת זקנים מבעלי התוספות בפסוק הנ"ל).

סתם תוספות אצל הריטב"א יתכן שזה תוספות רבינו פרץ (כמ"ש שו"ת הריטב"א סי' קסט: וכן מצאתי אני בכמה תוספות ובפרט בתוספות הנקראות על שם רבי' פרץ ז"ל). ובאמת כן הוא להדיא בספר מרדכי קטן למסכת ע"ז שם (רמז תתי) בשם "כתב רבינו פרץ". (והיו הדברים מועתקים לפניו באורך על גיליון ספר המרדכי שהיה לפניו כמ"ש בסוף):

<כח> [דף יח ע"א] יטלנה מי שנתנה ואל יחבול בעצמו. כתב רבי' פרץ, מיהו היכא שמייסרין אותו, וירא שמא לא יעמוד בניסיון, מותר. עיין במרדכי בגי' והאריך בראיות:

כן הוא בכת"י המובחרים של ספר מרדכי קטן. בחלק מכתבי היד של מרדכי קטן במקום "רבינו פרץ" כתוב "רבינו יוסף" ונראה שזה ט"ס. כנראה נוסח כזה של ספר מ"ק היה לפני רבי אברהם זכות בעל ספר יוחסין (מאמר ראשון) שהאריך בענין זה וכתב בתוך דבריו:

והמרדכי כתב בספ"ק דע"ז על ענין ר' חנינא בן תרדיון, כתב רבי' יוסף, מיהו היכא שמיסרין אותו, וירא שלא יוכל לעמוד בנסיון, מותר.

לפנינו ב'מרדכי' הרגיל בסוף פ"ק דע"ז לא נמצא ענין זה כלל, כי אם ב'מרדכי קטן' הנ"ל בשם רבינו פרץ (או 'רבינו יוסף' בט"ס). אפשר שמדבריו בתוספותיו למסכת ע"ז שם, שם נפתח הפתח לשיטה זו המובאת בריטב"א, ארחות חיים, מ"ק ודעת זקנים.