עשוי לנחת כתב:ואגב, אם כבר "דעתי", הייתי שמח לשמוע רבנים שהיו בעד
בעניין יחסו השלילי של הגרח"ע לרעיון של הקמת מוסד במתכונת ישיבת רי"א בארץ ישראל ראה אגרתו לראי"ה קוק (מאסף - לזכר הגרח"ע, תל אביב תש"א, עמ' רנח; נדפס גם בקובץ אגרות האחיעזר, אגרות לראיה ועוד). כן סירב הרמ"פ להצעה ללמד בישיבת רי"א ובתורה ודעת, מפני 'שאין דעתו נוחה משותפות בישיבות המנוהלות על ידי בעלי בתים. עם זאת היו לו יחסים קרובים עם ראשי שתי הישיבות' (אגרות משה ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 23). וגם ר"י קמינצקי סירב ללמד שם, מחשש שמא בניו ירצו ללמוד גם הם שם (במחיצת רבינו, ירושלים תשס"ד, עמ' קב).
כל זה לא משנה את העובדה הפשוטה, שכבר ציין עליה לעיל הרב הנקין הי"ד, שרבנים חשובים לימדו אותם שנים בישיבה שם. ר"ש שקופ העביר בה שיעורים שנה שלימה (ומאוד נהנה, ספר הגאון רבי אליעזר גורדון, תל אביב תשכ"ח, עמ' קצא). שלא לדבר על העילוי ממייצ'יט שכיהן שם כר"מ בתרפ"ג-תרפ"ח, וכן ר"מ שצקס אב"ד לומזה בשנים תש"א-תשי"ט, וכמובן ר"מ סולובייציק (בועד היובל שלה נמנים גם רבנים מרכזיים בניו יורק, הפרדס, שנה י חוברת ב, עמ' 4). רבנים רבים ופחות מוכרים, מא"י ומאירופה, לימדו שם וקשה לפרטם. כן רבנים שעברו בניו יורק (דוגמת משלחת הרבנים הרב קוק, הרב כהנא-שפירא והרב עפשטיין, רמ"ד פלוצקי, ר"מ שפירא, ר"א קוטלר ועוד) העבירו בה שיעורים.
אמנם ברור שמלכתחילה דעתו של הרב רבל, שנכנס להנהלה שם בתרע"ה, הייתה להפוך את הישיבה לישיבה-אוניברסיטה, בכמה וכמה ממדים, והדבר אכן עלה בידו במשך הזמן (רשימת יותר ממאה וחמישים תלמידיה שנסמכו לרבנות עד שנת תרצ"ד, בהפרדס, ניסן תרצ"ד, עמ' 14). לדעתי קשה לשפוט את האירועים ממקומנו הנוח, מאה שנים אחריהם. העזובה בארה"ב הייתה איומה, והיה חשוב להציל מה שאפשר להציל, וחלק מזה היה גם לכונן ישיבה-אוניברסיטה אליה ישלחו הורים את בניהם. כמובן, דרך חייו של הרב ד"ר רבל, שהיה אגב חבר המזרחי בארה"ב (מיסודו גם הוקם בית המדרש למורים בישיבת רי"א), הייתה שותפות תורה ומדע, אבל אז האנשים שומרי תורה ומצוות לא היו חתוכים זה מזה בשל השקפות שונות כפי שזה היום. ואם לא הסכימו עם הדרך הכללית, תמיד אפשר היה לנסות להקים ישיבה מסורתית יותר בניו-יורק, אלא שזה כנראה לא היה ישים (להקים בא"י - באמת לזה לא היה כל צורך, ולכן מתנגד הגרח"ע; תשובת הרב קוק, אגב, הייתה 'כמדומני שאין יסוד לשמועה זו', דעת כהן, רלו). ואותם הדברים אמורים לענ"ד גם ביחס לישיבת תורה ודעת. אז מה הטעם לצאת בהתנגדות באין אלטרנטיבה באותן שנים?
אגב, נדרשתי לכל זה מתוך מתוך עיוני בכרך הרביעי מפנקסי הראי"ה שיצ"ל בחודש האחרון בהוצאת מכון הרצי"ה. בסופו קבעו העורכים נספחות עם כמה אגרות. אחת מהן היא תשובת הראי"ה לאגרתו של רי"א (לא הוער שם שכבר נדפסה בעבר בספר כוכבי אור, עמ' 270-271; וכן לא העירו על אגרת נוספת לרי"א הרצוג, שגם היא נדפסה בספר הנ"ל), שהציע לראשון שיתופי פעולה בין שתי הישיבות, מרכז הרב ורי"א (נדפס באגרות לראיה, רטו). הרב רבל היה בקשרים טובים עם הראי"ה, עוד מימי תנועת ירושלים בתרע"ט (דגל ירושלים). על מסכת הקשרים הזו, בהרחבה רבה, ראו מאמרו של נ' אופיר, 'הצעת שיתוף פעולה בין ישיבות מרכז הרב ור' יצחק אלחנן', טללי אורות טו, תשס"ט, עמ' 185-204 (
https://orot.ac.il/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D ... 7%A0%D7%9F).
בכלל על ישיבת רי"א אפשר לראות בפרק ארוך אצל שורין, בין יהודי ארצות הברית, ירושלים תשמ"א; וכן Gilbert Klaperman, The Story of ,Yeshiva University, The First Jewish University in America, London 1969