באשכול סמוך (רווחים בין תיבה לתיבה - מתי הומצאו?, יחיעם מלח הארץ) הועלתה השאלה על קדמות השימוש במרווח בין תיבות בלה"ק ובכלל, הובאה לידיעתי סדרת כתבות בנושא זה של סימני עזר בכתב ובדפוס, שהמרווח הוא רק חלק מהם אם כי עיקרי וחשוב. הסדרה נרשמה ע"י החוקר התורני המצויין והמופלג הרה"ג ר' יעקב לויפר שליט"א, ולבקשתי – בסיוע א' מחשובי הרבנים דפה ניאות לשתפנו במאמריו אלו שפורסמו בתוספת התורנית של המודיע לפני שבועות מספר. ותשו"ח לו.
כפי שניווכח להלן, המאמרים מפיקים מזן אל זן ומלאים ידיעות ושאר טובין משופרא דשופרא, יאכלו ענווים וישבעו.
על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
נערך לאחרונה על ידי קלונימוס הזקן ב ה' נובמבר 24, 2011 6:22 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס
ובעבר הפנו אותי לספר זה, אשר יש בו גם מאמר של רבינו יואל קטן על כל סימני פיסוק וניקוד.
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=48860&pgnum=1
ועיין גם viewtopic.php?f=7&t=5702&hilit=%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F+%3B
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=48860&pgnum=1
ועיין גם viewtopic.php?f=7&t=5702&hilit=%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F+%3B
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס
פרק א'
נדפס ערב שב"ק פ' נח, ל' תשרי תשע"ב
סימני עזר בכתב ובדפוס
במאמר זה נדון, לא אודות המלה והאות הכתובה, אלא על כל סימני העזר שמסביב, המסייעים להבנת הנקרא. לחלק מסימני העזר אנו רגילים כל כך, עד שאיננו שמים לב אליהם כלל. אבל רוב רובם היו חידושים שהתחדשו בזמן מסויים, והצליחו להכות שורש ולהישאר לדורות. בשונה מסימני עזר אחרים שנשכחו עם הזמן, וכאלו שמשמעותם השתנתה.
במאמר נסקור את תולדותיהם של הסימנים שנתקבלו לתוך ספרות הקודש והספרות התורנית
רווחים
מהו בעצם סימן העזר הבסיסי וְהָרוֹוֵחַ ביותר? ללא ספק זהו הרווח בין תיבה לתיבה. בלי רווחים נעשית הקריאה קשה ביותר והופכת לפיענוח חידה.
כמו במשפט דלהלן "אבאלאאבאבאבאבאבאבבבאב". האם זה לחש לגירוש מזיקים? ובכן, לא! אם נציב את הרווחים במקומות הנכונים יתקבל המשפט הזה:
אַבָּא, לֹא אָבֹא בְּא' בְּאָב, אָבֹא בְּב' בְּאָב. די הגיוני. אמנם העוקץ במשפט זה נובע גם מכתיבת מילים באותיות זהות ובכתיב חסר,
אבל ברור שקשה מאוד לקרוא אפילו משפט קצר למדי בלי הרווחים.
למרות שהרווח בין מלה למלה נראה דבר כל כך בסיסי, הרי שלא תמיד היו כך פני הדברים. יש כתובות עתיקות שאין בהם רווחים בין המילים,
ומשימת הפענוח שלהם קשה גם בגלל העובדה שלא תמיד אפשר לדעת איזו אות שייכת לאיזו מלה. בכתב השומרוני העתיק משמשת נקודה להפרדה
בין תיבה לתיבה, והרווחים אינם אומרים כלום! יכולים להיות שם רווחים, אפילו גדולים למדי, אבל האות שלפני הרווח והאות שאחריו שייכות לאותה מלה,
משום שהרווח אינו בא להפריד שם בין תיבה לתיבה. זהו המצב גם בכתובת השילוח המפורסמת שהתגלתה בנקבת השילוח: ההבדל בין המילים שם נעשה על ידי נקודה בין תיבה לתיבה.
פיסקאות
צורה נוספת בשימוש ברווח היא הפיסקאות, אותו הפסק רחב יותר שקיים בספר תורה בין פרשה לפרשה. אם ההפסק הוא באמצע השורה – הרי זו פרשה
סתומה, ואם הוא בסוף השורה, וגורם לפתיחת שורה חדשה – הרי זו פרשה פתוחה. אף זו מהלכות ספר תורה, ומטרתן היא כמו שכתוב ברש"י בתחילת
ויקרא (ומקורו בתורת כהנים שם) "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין". כלומר: הפסקות אלו היו גם בדיבורו
של ה' אל משה, כדי ליתן רווח בין ענין לענין. וזולת מה שהיו בעל פה, היה הציווי להנציחן בכתב. היכן שהפסיק ה' למשה בין ענין לענין - באה הפסקה, דהיינו הפסק
פרשה, בכתב התורה.
זו נקודה מעניינת ביותר, שכן יש גם הפסק בין פסוק לפסוק, ואף זה ניתן למשה מסיני, כדברי הגמרא (תענית כז: ועוד) "כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן
לא פסקינן ליה". ומכל מקום פיסוק זה של הפסוקים לא ניתן ליכתב, אבל הפסקן של הפרשיות זו מזו ניתן להכתב בתוך התורה עצמה.
דרך זו של הפסק בין קטע לקטע על ידי פיסקאות נהגה בעבר גם – להבדיל בין קודש לקודש – בכתיבה והדפסה של ספרות תורנית. במדרש תנחומא שנדפס
בקושטא ר"פ יש עשרות הפסקי 'פרשה סתומה' בכל עמוד, המפסיקים בין קטע לקטע. כך גם נהגו בדפוס שונצינו למסכת בבא בתרא להבדיל בין דיבור תוספות
אחד למשנהו, על ידי הפסק 'פרשה סתומה'.
מנהג נוסף שהיה רווח, היה הדפסת המלה הראשונה מהקטע באותיות גדולות. ענין זה אפשר שלא היה בדווקא כדי ליצור הפסק, כי גם בתחילת מסכת הופיעה
המלה באותיות גדולות, הן בגמרא הן ברש"י והן בתוספות, וכן בשאר ספרים. אבל ברור שהיה לזה גם אפקט של הפסק בין הקטע החדש ובין הקטע הקודם.
הפסק 'פרשה סתומה' אינו נהוג כיום על פי רוב. אבל תחילת קטע חדש היא דבר שאנו משתמשים בו ללא הרף בדיוק בגלל אותה סיבה שמתוארת ברש"י – ליתן
רווח להתבונן, כי רצף ארוך מכביד על הקורא. לכן, ככל שהכתיבה מיועדת להיות קלה יותר, יתרבה הקיטוע לקטעים קטנים יותר ויותר. לא הרי ספר שעוסק בעיוני
סוגיות כספר המכיל רעיונות ופנינים על פרשת השבוע, ולא הרי ספר כעיתון שהכתיבה בו קלה עוד יותר, ולא כל אלו כספרי ילדים קטנים המקוטעים יותר ויותר עד
כדי שורה או שתים לכל קטע.
מנהג נוסף נפוץ מאוד, היה במקרה שהמילים בשורה האחרונה בקטע לא מילאו את רוחב השורה. או אז נהגו למקם אותם באמצע הקטע כדי שיסתיים בצורה
סימטרית, ולא להתחיל מצד ימין ולסיים באמצע השורה כפי שאנו נוהגים כיום. נוהג זה הוא עתיק ונמצא לרוב בכתבי יד. ובסוף ספר או עמוד יש לפעמים אפילו
שורות שלמות ההולכות ומתקצרות בצורה מדורגת, ויוצרות משולש העומד על ראשו.
כיום אין המנהג הזה שכיח כל כך, מעט נוהגים בו בספרים המודפסים בשני טורים. לעומת זאת נוהגים על פי רוב להזיח תחילת קטע חדש מעט שמאלה, כשיעור
תיבה קטנה, ליופי הכתיבה.
כתיבה בטורים
פעם היו נוהגים להדפיס עמודים גדולים מלאים באותיות קטנות וצפופות, כפועל יוצא מכך נהגו להדפיס את העמוד בשני טורים, כדי שהשורות לא תהיינה ארוכות מדי, והקורא יצטרך להתאמץ בסוף כל שורה ולחפש את תחילת השורה הבאה. הדבר יכול להיות קשה ומטריד למדי, כפי שאפשר לראות בספרי 'בעל המאור' ו'מלחמות' שהודפסו בדפוס וילנא מתחת הרי"ף, וכך גם במהר"ם לובלין שהודפס מתחת המהרש"א. שם הודפסו שורות ארוכות לאורך כל העמוד.
צורה זו של הדפסה נתפסה ככתיבה תורנית, ולכן בדרך כלל כל מחבר ספר תורני מקפיד להדפיס את ספרו בשני טורים, למרות שכיום בגודל העמוד וגודל האותיות אין שום צורך טכני בכך.
ואם הזכרנו ענין זה, מן הענין לציין את הדבר שהוא כנראה הסיבה ההיסטורית לכך שהשפות הלועזיות כתובות משמאל לימין, בעוד שהעברית [והערבית, ועוד] כתובה מימין לשמאל.
בשחר ימי הכתיבה היוונית היו כותבים גם את היוונית מימין לשמאל. אלא שאותה בעיה של שורות ארוכות הפריעה לקורא היווני, ומטעם אחר: הכתובות היו בדרך כלל על קירות, באותיות ענק. הקורא היה הולך שמאלה מרחק גדול למדי כדי לסיים את השורה, ואז היה צריך לרוץ חזרה לתחילת הקיר ולקרוא את השורה הבאה.
לפיכך הונהגה שיטה שנקראה 'בוסטרופידון' [הליכת השור. ביוונית: בוס – שור, סטרופה - לִפְנוֹת]. בשיטה זו נכתבה השורה הראשונה מימין לשמאל, כרגיל. אבל השורה השניה נכתבה משמאל לימין – בהיפוך סדר התיבות וגם בשינוי כיוון האותיות (כתב ראי)! השיטה נקראה 'הליכת השור' על שם הליכת השור כשהוא חורש את תלמי השדה תלם אחד ממזרח למערב, ומשנהו ממערב למזרח, וחוזר חלילה.
לא רק היוונית אלא עוד שפות עתיקות נכתבו בשיטה זו, וכך גם הלטינית יורשתה של היוונית.
הפתרון הזה כנראה לא היה פתרון מוצלח, וצורת הכתיבה הזאת הלכה ופחתה עד שנעלמה. אלא שהכיוון שנקבע בסופו של דבר היה משמאל לימין. וכך קיבלנו את הכתב האירופי הנכתב משמאל לימין.
נקודות
הנקודה היא סימן העזר רב השימוש ביותר, ומשמעויותיה וצירופיה נתחלפו במשך השנים. השימוש השכיח ביותר שאנו רגילים בו כיום הוא נקודה בסוף משפט, ונקודתיים לפני ציטוט. אולם לא זה היה השימוש הראשון – והמיקום הראשון – של הנקודה.
כבר בספר התורה אנו מוצאים שימוש לנקודות – מעל האותיות. יש כידוע כמה מילים בתורה שמעליהם מופיעות נקודות, נקודה מעל כל אות. כגון במילים 'והנגלות לנו ולבנינו' שבפרשת ניצבים, וכך בעשרה מקומות.
שימוש זה של הנקודות מעל האות היה מהווה מלפנים סימן מחיקה! ורואים אותו פעמים רבות בכתבי יד עתיקים ואפילו חדשים יחסית. כיום מותחים קו על האות או התיבה שרוצים למחוק אותה, אבל פעם היו מסמנים נקודות מעל האותיות כדי לציין שצריך למוחקן. עדות לכך אפשר לראות בספר חסידים (סי' תתפ"ז) הכותב: אם היה סופר כותב והגיע לכתוב אלקים וכתב אלקיך, לא ינקד על ך' כאילו אין ך' מן התיבה, אלא יניח כל התיבה כך ויקדשה ויכתוב אלקים". כלומר, אסור לכתוב נקודה על גבי הכ"ף הסופית כדי לציין מחיקה, כיון שכבר כתב שֵׁם ואסור למוחקו. הרי לנו שנקודה מעל האות – מציינת מחיקה, ובדורו של בעל ספר חסידים עדיין נהגו כך הסופרים.
דעה שונה מובאת בהלכות ספר תורה של רבי יהודה הנשיא אלברצלוני (גנזי מצרים, עמ' 27) "והיכא דטעה הסופר וכתב שם במקום שאין צריך לו, או אפילו אות אחת מן השם, אסיר ליה לממחק יתיה. דתניא בבריתא דספרים: ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל, מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם. והיכי עביד? מנקד עליו נקודות מלמעלה דתניא: הכותב אזכרה פַּעֲמַיִם מנקד את הראשון, הנקודות שאמרו - מלמעלן ולא מלמטן". אותו הרעיון: אסור למחוק את השם, לפיכך מציינים עליו נקודות מלמעלה לאות שהתיבה הזאת נכתבה בטעות. למרות שמדובר בשם, ודלא כדעת ספר חסידים שהבאנו, הסובר שעצם כתיבת הנקודה נחשבת מחיקה. על כל פנים: משני המקורות האלו אנו למדים שנקודה מעל האות היא סימן מחיקה. ונחלקו ביניהם רק אם 'מחיקה' כזו שאינה משחיתה את צורת האות, מותרת בשם ה'.
מה אם כן משמעות עשרת המקומות הנקודים בספר התורה, וכי שייך לומר שהם סימני מחיקה? האמת שמשמעות זאת עולה לכאורה מפשוטה של הברייתא המובאת באבות דרבי נתן (פרק ל"ד, ד. נוסחא ב' פרק ל"ז): "עשרה נקודות בתורה... ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כָּתַבְתָּה? אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבתה אותה, הריני מסלק נקודותיהן מעליהן". לפי פשוטם של דברים משמע שלפני עזרא הסופר עמדו שתי נוסחאות, ולא רצה להכריע כאחת מהן, לפיכך כתבן אלא שהוסיף נקודות לסימן מחיקה מעליהן. כדי שאם יתברר שלא היה צריך לכותבן – הרי 'כבר נקדתי עליהם'.
אמנם אותה ברייתא עצמה מביאה לפני כן דרשות שונות הנדרשות באותם מקומות שמופיעות בהן נקודות, מה שלא מתאים אם כל המקומות האלו הם רק מקומות מסופקים. כמו כן, בחלק מהמקומות לא שייך ההסבר של שני נוסחאות. כמו למשל במקרה של 'וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו' (בראשית יח, יט), שהאותיות 'איו' בתוך המלה 'אליו' מלוות בנקודות מעליהן. וכי שייך לומר כאן שהיה לפני עזרא הסופר נוסח שכתוב בו את האות ל' בלבד? הרי אין לזה שום משמעות. כך גם בנקודות המפורסמות ביותר על 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' (דברים כח, כט) שהתיבות 'לנו ולבנינו' נקודות, וכך גם העי"ן של 'עד', והרי אין שום משמעות לאות ד' לבדה. כיצד שייך לומר שעזרא הסתפק בזה?
מסתבר אפוא שאין לפרש את דברי הברייתא דאבות דר"נ כפשוטם [וצ"ב איך לפרשם בדיוק], אלא יש כאן שימוש בנקודות המורות על מחיקה – כדי לרמוז על קריאה נוספת בלי המילים או האותיות הנקודות. וכמו שכותב רש"י (מנחות פז: ד"ה מנקודו) "שאותו נקוד שעליו אתי למעט, דכל נקודה אתי למעוטי". ואכן רוב ככל הדרשות והביאורים המופיעים בדברי חז"ל על אותן נקודות, בנויות על העיקרון שהנקודה באה למעט, כאילו יש לקרוא את המשפט בלי אותן מילים או אותיות שהנקודה עליהן, ומכך ללמוד ענינים שונים. לפי זה כמובן שאין לשאול כיצד יש נקודות המשאירות אות אחת מתוך מלה, שכן אין הכוונה שהמלה לא תופיע, אלא שיש איזה רמז ומשמעות שעלינו ללמוד מאותה אות שצוינה בנפרד מחברותיה על ידי כך שאין עליה נקודה.
לסיכום: כתיבת נקודה מעל האות היא סימן מחיקה – כשלא רצו לגרור את המלה ולהסירה לגמרי, כפי שאנו רואים מהלכות ספר תורה של ר"י אלברצלוני ומספר חסידים. ואותם מקומות שבספר תורה הנקודים כך, משתמשים בסימן המחיקה כדי לרמוז על קריאה נוספת זולת הקריאה הרגילה. אין כאן סימן על מחיקה, אלא שימוש בסימן מחיקה כדי לרמוז דבר נוסף. דוגמא נוספת של רמז כזה יש בלשון הכתוב (שופטים יח, ל) "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה" שהנו"ן של 'מנשה' תלויה, היינו כתובה מעל השורה. ועיין רש"י שם שבאמת היה בן משה, אלא שנכתב 'מנשה' מפני כבודו של משה, שלא להזכיר במפורש שנכדו היה כהן לפסל מיכה. הוי אומר: הנו"ן נכתבה תלויה מעל השורה כדי לרמז שיש קריאה נוספת בלעדיה.
הבנה זו תאיר לנו אור חדש בדרשת חז"ל המובאת במסכת בבא בתרא (עט.) "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח – עד שתבוא אש שאינה צריכה ניפוח", ברור ש'אינה צריכה ניפוח' לקוח מהמלה 'נֹפַח'. אבל היכן רמוז ענין של אש בפסוק זה? מסתבר שהדרשה בנויה על כך שבמלה אֲשֶׁר [עד מידבא] יש נקודה על הרי"ש, מה שמרמז שיש לקרוא 'אש' בלי האות רי"ש. דהיינו 'עד נפח אש'. כלומר: עד אש הניפחת מעצמה.
ובזה נבין גם כן את העובדה שכל תיבותיו של פסוק זה נדרשות שם חוץ מהמלה 'אשר', וזאת למה? אלא שהדרשה של 'ונשים עד נפח' בנויה על קריאת המילים כאילו כתוב 'ונשים עד נופח אש'.
[מעניין לציין גם כן כי בספר התורה השומרוני אכן אין הרי"ש נמצאת, וכתוב 'עד הנפח אש'. זה מראה שדרשה זו קדומה מאוד וכנראה חדרה גם אליהם, וכדרכם בעוד מקומות – הם הכניסו את השינוי לתוך הכתוב, כדברי רבי אלעזר ב"ר יוסי (סוטה לג:) לסופרי כותים: 'זייפתם תורתכם'].
נקודה ונקודתיים
מהנקודות שעל האותיות, נעבור לנקודה ונקודתיים שבסוף המשפט. למעשה הנקודתיים הם הסימן העתיק ביותר, והוא שימש לציין סוף פסוק במקרא. דבר זה כבר מופיע בספר 'הלכות קצובות' המיוחס לרב יהודאי גאון (מהדורת מרגליות, הלכות ספר תורה, הלכה ט): "ולא יעשה שנים ניקודים בסייום פסוקין, ואם עשה אותם יגרור אותם וכשר". הכוונה כאן שאסור לסמן אותם נקודתים בספר התורה עצמו. אבל רואים שזה היה הנוהג לציין סוף פסוק. כך מופיע גם בראבי"ה למסכת מנחות (סי' אלף קמט, תיקון ספר תורה): "ולא יעשה שני נקודים בסוף פסוק".
הר"ן (נדרים לז: ד"ה ושום שכל) כותב: "אלו הפסוקים – נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק". וכן כותב רבי אברהם מן ההר בפירושו שם: "הפסוקים – שמפסיקין בין פסוק לפסוק בשתי טיפות דיו", וכן בשיטמ"ק שם בשם הרי"ץ: "וְשׂוֹם שֶׂכֶל - אלו הפסוקים – שתי טיפות של דיו המפסיקים בין פסוק לפסוק". וכן בספר הכריתות לר"ש מקינון (חלק ה, לשון למודים, שער א, סימן יא): "...אע"ג דאיכא שתי נקודות שהן סוף פסוק".
רואים אנו מכאן שהיה זה נוהג שכיח לציין נקודתיים בסוף פסוק, כפי שאכן נוהג עד ימינו בחומשים המודפסים, עד כדי שהוצרכו ר' יהודאי גאון והראבי"ה להזהיר שלא יעשו כאן בספר התורה עצמו [יש לציין שלא הוצרכו להזהיר למשל שלא יכתבו טעמים בתוך ספר התורה, אלא דווקא נקודות אלו]. ואכן ברוב כתבי היד העתיקים של התורה, הנקראים 'מצחפים', שאינם ספר תורה כשר, מופיע סימן הנקודתיים בסוף פסוק.
סימן הנקודתיים שימש לא רק בפסוקי תורה, אלא גם בכתבים שונים. במיוחד בכתבי יד של רש"י הבנויים מטבעם קטעים קטעים המוסבים על פסוקים או על ציטוטים מן הגמרא, ומטבע הדברים יש צורך להבדיל בין דיבור לדיבור. לכן במיוחד בכתבי יד של רש"י אנו מוצאים את סימן הנקודתיים הזה ששימש להבדיל בין קטע לקטע.
ומעניין במיוחד לציין שהיו כתבי יד, ואפילו דפוסים, שנהגו לסמן את שתי הנקודות שוכבות, זו לצד זו. ולא זו מעל זו כנהוג כיום. כך למשל במסכתות תלמוד שהודפסו בספרד שלפני הגירוש, ובעוד כתבי יד שונים. גם המיקום של אותן נקודתיים אינו בתחתית השורה, ליד רגלי האות, כנהוג היום עם נקודה אחת. אלא באמצע השורה או אפילו בגובהה.
בדפוס ספרדי מלפני הגירוש (רנ"ב) הודפסו נקודתיים עומדות בגמרא, ואילו ההבדל בין דיבור לדיבור ברש"י נעשה על ידי נקודתיים שוכבות. היפך הדבר בדפוס שונצינו, הדפוס הראשון של התלמוד באיטליה. במסכתות ברכות וביצה שנדפסו על ידם בראשונה: סוף קטע בגמרא מסומן בנקודתיים שוכבות, וכן סוף דיבור בתוספות. אך סוף דיבור ברש"י מסומן בנקודתיים עומדות. כמו כן, הנקודתיים השוכבות ניצבות בגובה השורה ולא בתחתיתה. כך גם הנקודה הבודדת שם הבאה בסוף משפט, היא נמצאת בגובה השורה. אך צורת סימון זאת פסקה אחרי שתי המסכתות הנ"ל, ומאז ואילך הם סימנו גם בגמרא נקודתיים עומדות, את סימון הנקודה הבודדת הפסיקו לגמרי הן בגמרא והן בסוף ציטוט הדיבור המתחיל של רש"י [דבר שהתחדש רק לאחר 160 שנה במהדורת אמסטרדם השניה], ובכלל מיעטו ביותר בסימני עזר. כנראה החליטו שהמלאכה כבדה עליהם.
את התבנית הזאת העתיקו בכל הדפוסים הבאים אחריהם ללא שינוי, עד דפוס וילנא שבימינו ועד בכלל: סוף קטע מסומן בנקודתיים, ומעבר לזה אין שום סימון בגמרא בצורה עקבית [רק נקודות בודדות פה ושם, באופן ספורדי]. רק הנקודה הבודדת לאחר ציטוט דיבור המתחיל של רש"י חזרה וניעורה בדפוס אמסטרדם כפי שכתבנו, והיא הודפסה באמצע גובה השורה, לא בתחתיתה ולא בגובהה, כך גם בדפוס וילנא, הנקודה נמצאת באמצע גובה השורה [המהדורות החדשות בימינו הורידו את הנקודה לתחתית השורה, כנראה מטעמי נוחות ההדפסה].
מדוע הציבו המדפיסים דווקא נקודתיים בסוף קטע ולא נקודה אחת? התשובה המתבקשת היא שכגודל ההפסקה כך מספר הנקודות: הפסקה קטנה, נקודה אחת. הפסקה גדולה יותר – שתי נקודות. כך באמת קורה למשל במסכתות ברכות וביצה שבדפוס שונצינו הנ"ל: סוף קטע מצויין בשתי נקודות, וסוף משפט [או סוף הציטוט של דברי הגמרא ברש"י] מצויין בנקודה אחת. אבל מבחינה היסטורית שתי הנקודות קדמו לנקודה האחת, שהרי כפי שכתבנו – את סופי הפסוקים היו נוהגים לציין בכתבי יד של התורה בנקודתיים, ואילו הנקודה לא שימשה שם לכלום. וסימון זה עתיק הרבה יותר מהדפוסים [יתכן שבכתבי היד נמנעו מלציין נקודה בודדת שעלולה להתפרש כיו"ד].
לא כל המדפיסים נהגו כך, במסכת קידושין של דפוס קושטא (שנת ע"ר) אין שימוש בנקודתיים כלל אלא יש נקודה בסוף כל דיבור של רש"י או תוספות. אך מכיון שדפוסי ונציה השתמשו בנקודתיים – הלכו כל המדפיסים בעקבותיהם, כשם שהלכו בעקבותיהם בשאר הדברים [דפוס קושטא קדם לדפוס ונציה למעלה מעשור].
סידורים
בסידורים עתיקים שולט סימן הנקודתיים הן בסוף קטע והן בסוף משפט, והנקודה כמעט לא מופיעה שם אם לא בדרך אקראי, או בפיוטים הבנויים על מקצב, והפיסוק מתבקש שם מאוד, שם משמשת הנקודה בתפקיד של פסיק. כלומר, אין כלל הבדל ויזואלי בין תפקיד הפסיק לתפקיד נקודה.
פה ושם היו סידורים שהשתמשו גם בנקודה בודדת לאורך כל הסידור. היו אלו בעיקר סידורים מושקעים כגון סידור כמנהג בני רומא שהודפס בשונצין בשנת רמ"ו. בסידור רבי שבתי סופר שנכתב בכתב ידו (בערך בשנת שע"ז), ולאחר מכן, כגון בסידור 'עמודי שמים' של היעב"ץ שהודפס בשנת תק"ה, כבר תופסת הנקודה מקום של כבוד.
כאמור בכל הסידורים האלו משמשת הנקודה באותו תפקיד שמשמש כיום הַפְּסִיק, דהיינו אתנחתא באמצע משפט, ובסוף המשפט משמשות כמובן הנקודתיים. מכל מקום, ספרים אלו היו חריגים, ועל פי רוב עדיין השתמשו המדפיסים רק בסימן הנקודתיים. למעשה עד היום עדיין שולטת בסידורים בעיקר מגמת הנקודתיים.
פתרון מעניין מצאו מדפיסי מחזור כמנהג בני רומא (בולוניא, שנת ש"א) הם השתמשו בנקודתיים גדולות לסימון סוף ענין, ואילו נקודתיים קטנות שתפסו רק מחצית עובי השורה, משמשות בתפקיד סוף משפט.
כמו כן מעניינת העובדה שכמעט תמיד מיקומה של הנקודה הוא באמצע גובה השורה או בגובהה ממש, ולא בתחתית השורה כפי שמקובל כיום. [גם הנקודתיים המוקטנות של דפוס בולוניא נמצאות בחצי העליון של גובה השורה].
סימוני עמוד א' ועמוד ב'
מיספור דפי התלמוד, כרוב הספרים העתיקים, ציין רק את מספר הדף, למרות שהיו לו שני צדדים: עמוד א' ועמוד ב'. האחרונים שכתבו את ספריהם לאחר הדפסת התלמוד הורגלו די במהרה לציין גם את מספר העמוד, ולפעמים – כשהיה מדובר בשני טורים בכל עמוד, אפשר גם למצוא ציונים כגון עמוד ג' ועמוד ד', כשהכוונה למספר הטורים בדף. הטור הראשון בעמוד השני הוא עמוד ג', והבא אחריו הוא עמוד ד'.
רבי יהושע בועז היה הראשון שהתחיל לציין מראי מקומות בתלמוד. הוא עשה זאת בדפוס יושטיניאן (שנת ש"ו), וגם במסכת קידושין דפוס סביוניטה שהוציא (שי"ג). אולם ציונים אלו לא כללו את מספר העמוד, כנראה מתוך הנחה שהלומד יכול להתאמץ ולמצוא את דרכו בתוך דף בודד. המדפיסים שבאו אחרי יושטיניאן והעתיקו את הרעיון, לא שינו את התבנית.
בדפוס באסיליאה היא באזל (שנת של"ח) שיכללו את הרעיון וציינו את האות ב' במקרה שהיה מדובר בעמוד השני. הלומד היה אפוא צריך לדעת שמספר הדף בלי תוספת הוא עמוד א', ואם לשמאלו כתובה האות ב', הכוונה לעמוד ב'.
בדפוס דיהרנפורט (למעשה היה זה חידוש של ר"י פיק ברלין כפי שכתב בהקדמתו לספר 'יש סדר למשנה' שהוציא בשנת תקל"ו. ראה פרק ב') בשנת תק"ס המציאו את השימוש ברעיון הנקודות לציון העמוד. נקודה אחת ליד האות פירושה עמוד א', ושתי נקודות ליד האות פירושן עמוד ב'. הדפוסים הבאים מיהרו לאמץ את החידוש הזה, שחסך מקום בשולי הגליון. והרעיון חדר אף לספרי אחרונים רבים, ומקובל עד היום בכתיבה תורנית.
שימוש נוסף לנקודתיים
כיום עיקר השימוש המקובל לנקודתיים הוא במשפט פתיחה המזמין אחריו משפט נוסף. כגון "פלוני אומר: יש לעשות כך וכך". מעמדן של הנקודתיים נשתנה אפוא מן הקצה אל הקצה, במקום להיות סימון של סוף קטע – הן הפכו להיות סימון שדרגתו אפילו פחותה מנקודה. על תפקיד סוף הקטע של הנקודתיים ויתרו בכתיבה המקובלת כיום, משום שממילא מתחילים קטע חדש, ויש אפוא כעין 'הפסק פרשה' הממלא את מקומם של הנקודתיים.
אחד המקומות שתפקידי הנקודתיים מבולבלים בו ביותר הוא בסידורי התפילה: יש סידורים שבהם הנקודתיים משמשות בשלושת התפקידים בו זמנית. בעיקר הן משמשות בסוף קטע, אך פעמים רבות גם בסוף פסוק או משפט. ולפעמים הן מופיעות בסוף משפט פתיחה, בתפקיד המודרני שלהן. מצב לא מוצלח בהחלט.
בסיכום, לנקודתיים יש ארבעה שימושים שנוצרו לאורך ההיסטוריה, וכולם משמשים עד היום בכתיבה התורנית: סוף קטע, סוף משפט [כגון סוף פסוק בחומשים], סימון של עמוד ב', ולפני משפט פתיחה.
פסיק
בניקוד הנהוג בימינו עבר סימן הנקודתיים לשימוש שהוזכר בקטע הקודם, ואת מקומו תפסה הנקודה. את מקומה של הנקודה [אתנחתא באמצע משפט] תפס הפסיק, אותו קו אלכסוני שאנו רגילים אליו מאוד. הראשון שמצאתיו משתמש בסימן הפסיק הוא ר' וואלף היידנהיים בסידורו משנת תק"ס, שבהקדמותיו הוא נוהג בפיסוק הקיים כיום, פסיק באמצע משפט ונקודה בסופו. וכך הוא גם נוהג במשניות שמודפסות באמצע התפילה כגון 'במה מדליקין' וכדומה. אבל בשאר הטקסט של סידור התפילות הוא נוהג כמו בשאר הסידורים: נקודה באמצע גובה השורה בתפקיד של פסיק, ונקודתיים בסוף משפט או בסוף קטע. באופן כללי המדפיסים בדרך כלל חוששים לשנות ומעדיפים להנציח את המצב הקיים ולא להשתמש בפסיק, אבל בסידורים רבים כבר חדר הפסיק פנימה.
היו זמנים שהפסיק נחשב כסימון מודרני המאפיין ספרות משכילית, ובספרי היראים נמנעו ממנו. דוגמא בולטת אפשר לראות במהדורה המקורית של ספר 'קובץ הערות' להגר"א ווסרמן. הנקודות מופיעות שם בתוך פסיקים [סוף קטע מסומן כרגיל בנקודתיים], וריבוי הנקודות-פסיקים האלו כל כך גדול, שלפעמים יש קטעים שקשה ולא נוח לקרוא אותם (יותר מצוי ועד לזרא בס' אפיקי ים. הג"ה קלונימוס הזקן יצ"ו).
כמובן שמצב זה לא היה נוח, שכן לא היה הבדל בין סוף משפט ובין אתנחתא באמצע משפט. מסתבר שדבר זה הכניס לבסוף את הפסיק לשימוש גם בספרות התורנית.
גרשיים וראשי תיבות
תחילת דרכם של ראשי התיבות נעוצה בנוהג לסמן נקודה מעל כל אות. כמספר האותיות כך מספר הנקודות, כך לדוגמא ארז"ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] נכתב א'ר'ז'ל'; אעפ"כ [אף על פי כן] – נכתב א'ע'פ'כ. כך בכל כתבי היד הקיימים, ואף בדפוסים העתיקים. חתימתו המפורסמת של הרמב"ם היא: משה ברבי מימון ז'צ'ל'
כמו כן, מילים שנכתבו בקיצור צויינו על ידי נקודה מעל האות האחרונה כדי שהקורא יבין שיש המשך למלה. הרעיון זהה בשני המקרים, כשמלה אינה כתובה בשלימותה אלא מיוצגת על ידי אות, מציינים נקודה מעל האות כדי שהקורא יבין שאות זו אינה אות גרידא אלא מייצגת מלה. מן הסתם בא סימן זה לעולם כשהפסיקו להשתמש בנקודות מעל האות לציון מחיקה. שאם לא כן, היה הדבר יוצר בלבול.
הסימן המקובל כיום לראשי תיבות, מה שנהוג לקרוא 'גרשיים' [על שם צורתו הזהה לטעם 'גרשיים'] שימש למשהו אחר לגמרי: כשרצו לכתוב הערה צדדית בתוך טקסט – סימנו כל מלה בסימן גרשיים כדי להבליט לעיני הקורא שהמילים האלו אינם חלק מן הטקסט, שלא יקרא אותן בטעות ברצף. סימן הסוגריים עדיין לא היה קיים, והוא נכנס בשלב הרבה מאוחר יותר (עיין להלן) לפיכך זו היתה הדרך לציין לקורא שהמלה או המשפט שלפניו אינם חלק מהטקסט הרציף.
אפשר לראות עד היום הערות כאלו, כמו למשל בפירוש רבינו חננאל למסכת ב"ק (דף יז:) שם מופיעות באמצע הפירוש המילים אחר"י שפת"חנו ד"רך למבי"נים נחזו"ר לפר"ש שמו"עתנו, כשכל מלה מצויינת בגרשיים. או בפירוש רש"י למסכת שבועות (מב.) הכותב שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן. גם סימני הסוגיות הכתובים לפעמים בדפי הגמרא, כתובים על פי רוב בסימן הגרשיים כדי שישימו לב שהם הוספה ואינם חלק מן הטקסט, דוגמת הסימן מעשי"ם, צדק"ה, קרב"ן, כה"ן, תעני"ת, מנע"ל, ברז"ל המופיע במסכת ברכות (לב.). או זיל"א להני"א מחלי"ף איק"א ויעק"ב (עירובין סג.), וכהנה רבות (בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רכט בסופה יש הרבה ציטוטי פסוקים, וכל מילה מהפסוק המצוטט כתובה בגרשיים. אמנם אין לפני אלא את מהדורת ברלין תרמ"ז, אבל מסתבר שלא המהדיר ציין מדעתו את המילים באופן מוזר כזה). במקרה של הסימנים היו מקומות שמחקו בהם המדפיסים את סימן הגרשיים, מן הסתם קרה זה בשלב מאוחר שבו כבר לא הבינו את פשר הגרשיים האלו.
כבר הזכרנו בעבר שמהאי טעמא מסומנת המלה 'בְּלַעַז' שבדברי רש"י בגרשיים. אין כאן שום ראשי תיבות, אלא סימן המדגיש את העובדה שהמלה אינה חלק מן הטקסט הרציף, אלא הערה. מאותה סיבה בדיוק כתובה מילת הלעז עצמה תמיד בגרשיים.
וכאן קרה דבר מעניין: באיזה שהוא שלב, אינני יודע מתי בדיוק, התאחד סימן ראשי התיבות עם סימן הגרשיים. במקום לכתוב נקודה מעל כל אות, התחילו לכתוב שתי נקודות מעל המלה ותו לא, ואז כנראה התאחדו שני הסימנים. אפשר לראות בדפוסים עתיקים מגמות מעורבות באותו ספר: לפעמים יש כבר את הגרש שאנו מכירים, ולפעמים נקודה, והדבר מתחלף מעמוד לעמוד. כמו כן, לפעמים אפילו קיצור של מלה מסומן בגרשיים כמו במסכתות התלמוד של דפוס נחמיאש (קושטא רס"ט). דבר שהיה מבלבל מאוד, שכן לא היה שייך לדעת אם האותיות 'אל' עם גרשיים מעליהן הן קיצור של 'אלא', או ראשי תיבות של 'אמר ליה'. וכבר הראינו פעם [במאמר 'דפוס של טעויות'] דוגמאות של שיבושים שנוצרו כתוצאה מבלבול זה.
בסופו של תהליך נתפסו כל אותן הדגשות כסימן של ראשי תיבות, ואנו חשים באי נוחות כשאנו רואים את 'ראשי התיבות' האלו מסרבלים משפטים כגון 'שכחתי לפרש השמועה' שברש"י.
גם תיבת 'בלע"ז' שברש"י המודפסת על פי רוב בגרשיים, נתפסה כראשי תיבות. וממילא התעוררה השאלה מה פשר ראשי התיבות האלו. דורשי רשומות סברו כי היא נוטריקון של 'לשון עם זרה', או 'בלשון עם זר', ומאן דהו אפילו הציע, ספק בצחוק ספק ברצינות: 'לשון עבודה זרה'.
האמת היא שלא מיניה ולא מקצתיה. המלה הזאת נמצאת כבר בלשון המקרא, כבפסוק "בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהלים קיד א) ופירש"י "עַם שפת לשון אחר שאינו לשון הקודש". ובמשנה (מגילה יז א) שנינו: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז". ראיה פשוטה לכך היא הביטוי "בלשון לעז" המופיע פעמים רבות בפירוש רש"י (בראשית א יא; ג כד; כו יד; ועוד יותר מעשרה מקומות), או הביטוי 'ב"ל' המופיע ברשב"ם על התורה, שדווקא הוא ראשי תיבות - של 'בלשון לעז'. והרי אם 'בלע"ז' הוא ראשי תיבות של 'לשון עם זרה', מה פירוש 'בלשון לשון עם זרה'?
ודו"ק
זו מן הסתם הסיבה שמילת 'ודו"ק' כתובה בגרשיים תדיר. אין כאן שום נוטריקון אלא הדגשת המלה 'וְדוּק', כלומר: עיין הדק היטב.
אך לאחר שנשתכח תפקידם המקורי של הגרשיים נתפסה המלה 'ודוק' כראשי תיבות וטרחו לפענח את משמעותה. מכאן צמח הנוטריקון השנון שהצמידו למלה זו, באידיש: "וֶען דוּ וִילְסְט - קֶענְסְטוּ" [לכשתרצה, תבין]. (תודתי נתונה לה"ר שלמה לאבל הי"ו על הערה מועילה זו).
ועוד
שימוש נוסף ונדיר לגרשיים מופיע בספרים כגון הדפוס הראשון של אותיות דרבי עקיבא, וכן ספר 'מאיר עיני חכמים' שנדפס בשדה לבן (כינוי יהודי לשם העיירה הרוסית בִּיַאלֶע טְשֶׁערְקוֹב). כשרצה המחבר להדגיש אות אחת בתוך מלה הוא סימן גרשיים מעל המלה. אותו המדפיס השתמש בהקדמתו גם בסימון של סגול הפוך (כמו הטעם סגול שבטעמי המקרא) מעל אותיות שרצה להדגיש, ובהקדמתו הוא מודיע שהוא מתעתד להשתמש בו בכל הספר: "לכן ימצא המעיין שרשמתי על כמה תיבות נקודת סגול להשכיל המעיין שימצא סגולת וחביבות וחיות התיבה הרשומה, ממה שהכתיבה מְגַשֵּׁם המחשבה". אלא שלבסוף נמלך בדעתו מחמת איזו סיבה והחליף את הסגול בכוכביות.
זכורני שראיתי סימנים כאלו בעוד מקומות אלא שאינני זוכר בדיוק מה היתה מטרתם שם.
מרכאות
הזכרנו קודם לכן את סימן הגרשיים שנקרא על שם הטעם גרשיים בגלל צורתו הזהה. לסימן זה יש עוד חבר שכיום – בדפוס – הוא זהה לו בצורתו לגמרי, הלא הוא המרכאות הבאות משני צידי מלה או משפט, ומשתמשים בהם להדגשה או כשרוצים לצטט משפט כגון פסוק או אימרה או סתם כינוי. יש הנוהגים במרכאות כפולות ויש במרכא בודדת. גם שמו של סימן זה לקוח מהטעם המקראי הזהה לו בצורתו.
כמו כן יש המשתמשים בסימן זה כשרוצים לציין שהמלה אינה באה כאן במשמעותה הרגילה. דוגמא נפוצה היא שמות של ספרים, משפטים כגון "עיין בפנים יפות" "נמצא בבית יוסף" "כתב בשפת אמת" יכולים להתפרש לשני פנים, ולכן מדגישים את שמות הספרים במרכאות כדי שיבינו שהכוונה כאן לשם ספר.
כך גם כשרוצים לכתוב משהו בציניות, כשהכותב מתכוון ללגלג. כגון: פלוני 'הצדיק', דובר 'אמת', וכדומה. גם כאן באות המרכאות לומר שאל לו לקורא להבין את המלה במשמעותה התמימה, ויש כאן כוונה אחרת. שימוש זה חדר גם ללשון הדיבור, וכשאנו רוצים לציין סגנון זה בלשון הדיבור אנו אומרים 'במרכאות' או 'במרכאות כפולות, ומכופלות'.
מדוע נקרא שמם בישראל מרכאות ולא גרשיים? מסתבר שגם כאן היה תהליך של נדידה בגובה השורה. הסימן המקורי נכתב דווקא בתחתית השורה כמו הטעם מרכא שהוא נקרא על שמו. דוגמא לזה אפשר לראות במהדורה המקורית של הגהות הב"ח (וורשא תקפ"ד), שם הודגשו ציטוטים מן הגמרא במרכאות, והסימן הזה נמצא בתחתית השורה.
כשכותבים בכתב יד נהוג עד היום לציין את המרכאות הפותחות בתחתית השורה, ואת המרכאות הסוגרות כותבים בגובה השורה. אינני יודע אם זהו המצב המקורי או שפעם היה נהוג לציין גם את המרכאות הסוגרות בתחתית השורה. מכל מקום, ברור שלאחר שֶׁהַפְּסִיק נכנס לשימוש אי אפשר היה להשאיר את המרכאות הסוגרות בתחתית השורה, דבר שהיה גורם לבעיות כשפסיק מופיע לאחרי מרכא.
מסתבר כי מאז שחדרו מכונות הכתיבה, ולאחר מכן המחשבים, פסו המרכאות התחתונות מן העולם. אין במקלדת סימן למרכאות כפולות בתחתית השורה, ולפיכך משתמשים כיום גם למרכאות הפותחות באותו סימן שבגובה השורה. כך שבעצם המרכאות הפכו לגרשיים מבחינת הצורה, אבל השם נשאר.
מעניין לציין כי היעב"ץ בסידורו 'עמודי שמים' השתמש בסימן 'תלישא' כשרצה להדגיש אות אחת מתוך מלה, כגון מילים שראשי תיבותיהן מצטרפים לסדר הא"ב או למלה מסויימת. והוא לא הראשון, קדמה לו מהדורת מקראות גדולות שנדפסה באמסטרדם שנת ת"מ, מהדורה זו נערכה על ידי רבי שבתי משורר בס, בעל החיבור המפורסם 'שפתי חכמים' שהדפיסו לראשונה במהדורה זו. הוא הדפיס שם את החיבור 'תולדות אהרן' המפנה את הלומד למקומות בספרי חז"ל המביאים את פסוקי המקרא. ובכל פסוק שהיה עליו 'תולדות אהרן' הוא הדפיס ציור של תלישא באופן הזה: אם דברי ה'תולדות אהרן' היו מוסבים על חציו הראשון של הפסוק, הוא הדפיס לפני הפסוק תלישא גדולה, שרגלה נוטה לכיון הפסוק. ואם היה מדובר בחציו השני של הפסוק, הוא הדפיס בסופו – תלישא קטנה, שרגלה נוטה לצד ימין, היינו לכיוון הפסוק שלפניה.
אם הסימן הזה היה כובש את מקומו, מן הסתם היתה לנו היום 'תלישא' כשם שיש לנו גרשיים ומרכאות. ויש לשער שהשימוש בסימנים הלקוחים ממערכת הטעמים, נבע מהסיבה הפשוטה שהיו כבר סימני דפוס מעוצבים כאלו, עבור חומשים שהודפסו עם טעמים, והיה נוח יותר לאמץ אותם מאשר להמציא סימן חדש שיצריך עבודה חדשה.
ולא נוכל מבלי להזכיר את סימני הכוכבים המסתוריים שנדפסו בדפוס הראשון של ה'נועם אלימלך' (לבוב תקמ"ח). הסברים רבים נפוצו אודותם, מהם הסוברים שנכתבו על ידי המחבר עצמו ומסתמכים על שמועות שבכתב היד של הספר [מבן המחבר, רבי אלעזר] מופיעים הכוכבים האלו. ואילו החוקר החסידי המפורסם ר' חיים ליברמן, כתב (בספרו 'אהל רח"ל' עמוד 63) שבאותה שנה שנדפס הנועם אלימלך לראשונה, חזרו המדפיסים והדפיסו רק את 'לקוטי שושנה' ושתי האגרות הנמצאות בסוף הנועם אלימלך, וצירפו להם את הספר 'אותיות דרבי עקיבא'. ושם, באותיות דרבי עקיבא מופיעים שוב סימני הכוכביות. כך שלדבריו מדובר בסימני דפוס משונים שהמדפיס השתמש בהם במקום נקודות, או מסיבה אחרת שלא נודע טעמה. סוף דבר, הדברים נשארו עמומים עד היום.
המשך במאמר הבא בעז"ה
נדפס ערב שב"ק פ' נח, ל' תשרי תשע"ב
סימני עזר בכתב ובדפוס
במאמר זה נדון, לא אודות המלה והאות הכתובה, אלא על כל סימני העזר שמסביב, המסייעים להבנת הנקרא. לחלק מסימני העזר אנו רגילים כל כך, עד שאיננו שמים לב אליהם כלל. אבל רוב רובם היו חידושים שהתחדשו בזמן מסויים, והצליחו להכות שורש ולהישאר לדורות. בשונה מסימני עזר אחרים שנשכחו עם הזמן, וכאלו שמשמעותם השתנתה.
במאמר נסקור את תולדותיהם של הסימנים שנתקבלו לתוך ספרות הקודש והספרות התורנית
רווחים
מהו בעצם סימן העזר הבסיסי וְהָרוֹוֵחַ ביותר? ללא ספק זהו הרווח בין תיבה לתיבה. בלי רווחים נעשית הקריאה קשה ביותר והופכת לפיענוח חידה.
כמו במשפט דלהלן "אבאלאאבאבאבאבאבאבבבאב". האם זה לחש לגירוש מזיקים? ובכן, לא! אם נציב את הרווחים במקומות הנכונים יתקבל המשפט הזה:
אַבָּא, לֹא אָבֹא בְּא' בְּאָב, אָבֹא בְּב' בְּאָב. די הגיוני. אמנם העוקץ במשפט זה נובע גם מכתיבת מילים באותיות זהות ובכתיב חסר,
אבל ברור שקשה מאוד לקרוא אפילו משפט קצר למדי בלי הרווחים.
למרות שהרווח בין מלה למלה נראה דבר כל כך בסיסי, הרי שלא תמיד היו כך פני הדברים. יש כתובות עתיקות שאין בהם רווחים בין המילים,
ומשימת הפענוח שלהם קשה גם בגלל העובדה שלא תמיד אפשר לדעת איזו אות שייכת לאיזו מלה. בכתב השומרוני העתיק משמשת נקודה להפרדה
בין תיבה לתיבה, והרווחים אינם אומרים כלום! יכולים להיות שם רווחים, אפילו גדולים למדי, אבל האות שלפני הרווח והאות שאחריו שייכות לאותה מלה,
משום שהרווח אינו בא להפריד שם בין תיבה לתיבה. זהו המצב גם בכתובת השילוח המפורסמת שהתגלתה בנקבת השילוח: ההבדל בין המילים שם נעשה על ידי נקודה בין תיבה לתיבה.
פיסקאות
צורה נוספת בשימוש ברווח היא הפיסקאות, אותו הפסק רחב יותר שקיים בספר תורה בין פרשה לפרשה. אם ההפסק הוא באמצע השורה – הרי זו פרשה
סתומה, ואם הוא בסוף השורה, וגורם לפתיחת שורה חדשה – הרי זו פרשה פתוחה. אף זו מהלכות ספר תורה, ומטרתן היא כמו שכתוב ברש"י בתחילת
ויקרא (ומקורו בתורת כהנים שם) "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין". כלומר: הפסקות אלו היו גם בדיבורו
של ה' אל משה, כדי ליתן רווח בין ענין לענין. וזולת מה שהיו בעל פה, היה הציווי להנציחן בכתב. היכן שהפסיק ה' למשה בין ענין לענין - באה הפסקה, דהיינו הפסק
פרשה, בכתב התורה.
זו נקודה מעניינת ביותר, שכן יש גם הפסק בין פסוק לפסוק, ואף זה ניתן למשה מסיני, כדברי הגמרא (תענית כז: ועוד) "כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן
לא פסקינן ליה". ומכל מקום פיסוק זה של הפסוקים לא ניתן ליכתב, אבל הפסקן של הפרשיות זו מזו ניתן להכתב בתוך התורה עצמה.
דרך זו של הפסק בין קטע לקטע על ידי פיסקאות נהגה בעבר גם – להבדיל בין קודש לקודש – בכתיבה והדפסה של ספרות תורנית. במדרש תנחומא שנדפס
בקושטא ר"פ יש עשרות הפסקי 'פרשה סתומה' בכל עמוד, המפסיקים בין קטע לקטע. כך גם נהגו בדפוס שונצינו למסכת בבא בתרא להבדיל בין דיבור תוספות
אחד למשנהו, על ידי הפסק 'פרשה סתומה'.
מנהג נוסף שהיה רווח, היה הדפסת המלה הראשונה מהקטע באותיות גדולות. ענין זה אפשר שלא היה בדווקא כדי ליצור הפסק, כי גם בתחילת מסכת הופיעה
המלה באותיות גדולות, הן בגמרא הן ברש"י והן בתוספות, וכן בשאר ספרים. אבל ברור שהיה לזה גם אפקט של הפסק בין הקטע החדש ובין הקטע הקודם.
הפסק 'פרשה סתומה' אינו נהוג כיום על פי רוב. אבל תחילת קטע חדש היא דבר שאנו משתמשים בו ללא הרף בדיוק בגלל אותה סיבה שמתוארת ברש"י – ליתן
רווח להתבונן, כי רצף ארוך מכביד על הקורא. לכן, ככל שהכתיבה מיועדת להיות קלה יותר, יתרבה הקיטוע לקטעים קטנים יותר ויותר. לא הרי ספר שעוסק בעיוני
סוגיות כספר המכיל רעיונות ופנינים על פרשת השבוע, ולא הרי ספר כעיתון שהכתיבה בו קלה עוד יותר, ולא כל אלו כספרי ילדים קטנים המקוטעים יותר ויותר עד
כדי שורה או שתים לכל קטע.
מנהג נוסף נפוץ מאוד, היה במקרה שהמילים בשורה האחרונה בקטע לא מילאו את רוחב השורה. או אז נהגו למקם אותם באמצע הקטע כדי שיסתיים בצורה
סימטרית, ולא להתחיל מצד ימין ולסיים באמצע השורה כפי שאנו נוהגים כיום. נוהג זה הוא עתיק ונמצא לרוב בכתבי יד. ובסוף ספר או עמוד יש לפעמים אפילו
שורות שלמות ההולכות ומתקצרות בצורה מדורגת, ויוצרות משולש העומד על ראשו.
כיום אין המנהג הזה שכיח כל כך, מעט נוהגים בו בספרים המודפסים בשני טורים. לעומת זאת נוהגים על פי רוב להזיח תחילת קטע חדש מעט שמאלה, כשיעור
תיבה קטנה, ליופי הכתיבה.
כתיבה בטורים
פעם היו נוהגים להדפיס עמודים גדולים מלאים באותיות קטנות וצפופות, כפועל יוצא מכך נהגו להדפיס את העמוד בשני טורים, כדי שהשורות לא תהיינה ארוכות מדי, והקורא יצטרך להתאמץ בסוף כל שורה ולחפש את תחילת השורה הבאה. הדבר יכול להיות קשה ומטריד למדי, כפי שאפשר לראות בספרי 'בעל המאור' ו'מלחמות' שהודפסו בדפוס וילנא מתחת הרי"ף, וכך גם במהר"ם לובלין שהודפס מתחת המהרש"א. שם הודפסו שורות ארוכות לאורך כל העמוד.
צורה זו של הדפסה נתפסה ככתיבה תורנית, ולכן בדרך כלל כל מחבר ספר תורני מקפיד להדפיס את ספרו בשני טורים, למרות שכיום בגודל העמוד וגודל האותיות אין שום צורך טכני בכך.
ואם הזכרנו ענין זה, מן הענין לציין את הדבר שהוא כנראה הסיבה ההיסטורית לכך שהשפות הלועזיות כתובות משמאל לימין, בעוד שהעברית [והערבית, ועוד] כתובה מימין לשמאל.
בשחר ימי הכתיבה היוונית היו כותבים גם את היוונית מימין לשמאל. אלא שאותה בעיה של שורות ארוכות הפריעה לקורא היווני, ומטעם אחר: הכתובות היו בדרך כלל על קירות, באותיות ענק. הקורא היה הולך שמאלה מרחק גדול למדי כדי לסיים את השורה, ואז היה צריך לרוץ חזרה לתחילת הקיר ולקרוא את השורה הבאה.
לפיכך הונהגה שיטה שנקראה 'בוסטרופידון' [הליכת השור. ביוונית: בוס – שור, סטרופה - לִפְנוֹת]. בשיטה זו נכתבה השורה הראשונה מימין לשמאל, כרגיל. אבל השורה השניה נכתבה משמאל לימין – בהיפוך סדר התיבות וגם בשינוי כיוון האותיות (כתב ראי)! השיטה נקראה 'הליכת השור' על שם הליכת השור כשהוא חורש את תלמי השדה תלם אחד ממזרח למערב, ומשנהו ממערב למזרח, וחוזר חלילה.
לא רק היוונית אלא עוד שפות עתיקות נכתבו בשיטה זו, וכך גם הלטינית יורשתה של היוונית.
הפתרון הזה כנראה לא היה פתרון מוצלח, וצורת הכתיבה הזאת הלכה ופחתה עד שנעלמה. אלא שהכיוון שנקבע בסופו של דבר היה משמאל לימין. וכך קיבלנו את הכתב האירופי הנכתב משמאל לימין.
נקודות
הנקודה היא סימן העזר רב השימוש ביותר, ומשמעויותיה וצירופיה נתחלפו במשך השנים. השימוש השכיח ביותר שאנו רגילים בו כיום הוא נקודה בסוף משפט, ונקודתיים לפני ציטוט. אולם לא זה היה השימוש הראשון – והמיקום הראשון – של הנקודה.
כבר בספר התורה אנו מוצאים שימוש לנקודות – מעל האותיות. יש כידוע כמה מילים בתורה שמעליהם מופיעות נקודות, נקודה מעל כל אות. כגון במילים 'והנגלות לנו ולבנינו' שבפרשת ניצבים, וכך בעשרה מקומות.
שימוש זה של הנקודות מעל האות היה מהווה מלפנים סימן מחיקה! ורואים אותו פעמים רבות בכתבי יד עתיקים ואפילו חדשים יחסית. כיום מותחים קו על האות או התיבה שרוצים למחוק אותה, אבל פעם היו מסמנים נקודות מעל האותיות כדי לציין שצריך למוחקן. עדות לכך אפשר לראות בספר חסידים (סי' תתפ"ז) הכותב: אם היה סופר כותב והגיע לכתוב אלקים וכתב אלקיך, לא ינקד על ך' כאילו אין ך' מן התיבה, אלא יניח כל התיבה כך ויקדשה ויכתוב אלקים". כלומר, אסור לכתוב נקודה על גבי הכ"ף הסופית כדי לציין מחיקה, כיון שכבר כתב שֵׁם ואסור למוחקו. הרי לנו שנקודה מעל האות – מציינת מחיקה, ובדורו של בעל ספר חסידים עדיין נהגו כך הסופרים.
דעה שונה מובאת בהלכות ספר תורה של רבי יהודה הנשיא אלברצלוני (גנזי מצרים, עמ' 27) "והיכא דטעה הסופר וכתב שם במקום שאין צריך לו, או אפילו אות אחת מן השם, אסיר ליה לממחק יתיה. דתניא בבריתא דספרים: ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל, מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם. והיכי עביד? מנקד עליו נקודות מלמעלה דתניא: הכותב אזכרה פַּעֲמַיִם מנקד את הראשון, הנקודות שאמרו - מלמעלן ולא מלמטן". אותו הרעיון: אסור למחוק את השם, לפיכך מציינים עליו נקודות מלמעלה לאות שהתיבה הזאת נכתבה בטעות. למרות שמדובר בשם, ודלא כדעת ספר חסידים שהבאנו, הסובר שעצם כתיבת הנקודה נחשבת מחיקה. על כל פנים: משני המקורות האלו אנו למדים שנקודה מעל האות היא סימן מחיקה. ונחלקו ביניהם רק אם 'מחיקה' כזו שאינה משחיתה את צורת האות, מותרת בשם ה'.
מה אם כן משמעות עשרת המקומות הנקודים בספר התורה, וכי שייך לומר שהם סימני מחיקה? האמת שמשמעות זאת עולה לכאורה מפשוטה של הברייתא המובאת באבות דרבי נתן (פרק ל"ד, ד. נוסחא ב' פרק ל"ז): "עשרה נקודות בתורה... ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כָּתַבְתָּה? אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבתה אותה, הריני מסלק נקודותיהן מעליהן". לפי פשוטם של דברים משמע שלפני עזרא הסופר עמדו שתי נוסחאות, ולא רצה להכריע כאחת מהן, לפיכך כתבן אלא שהוסיף נקודות לסימן מחיקה מעליהן. כדי שאם יתברר שלא היה צריך לכותבן – הרי 'כבר נקדתי עליהם'.
אמנם אותה ברייתא עצמה מביאה לפני כן דרשות שונות הנדרשות באותם מקומות שמופיעות בהן נקודות, מה שלא מתאים אם כל המקומות האלו הם רק מקומות מסופקים. כמו כן, בחלק מהמקומות לא שייך ההסבר של שני נוסחאות. כמו למשל במקרה של 'וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו' (בראשית יח, יט), שהאותיות 'איו' בתוך המלה 'אליו' מלוות בנקודות מעליהן. וכי שייך לומר כאן שהיה לפני עזרא הסופר נוסח שכתוב בו את האות ל' בלבד? הרי אין לזה שום משמעות. כך גם בנקודות המפורסמות ביותר על 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' (דברים כח, כט) שהתיבות 'לנו ולבנינו' נקודות, וכך גם העי"ן של 'עד', והרי אין שום משמעות לאות ד' לבדה. כיצד שייך לומר שעזרא הסתפק בזה?
מסתבר אפוא שאין לפרש את דברי הברייתא דאבות דר"נ כפשוטם [וצ"ב איך לפרשם בדיוק], אלא יש כאן שימוש בנקודות המורות על מחיקה – כדי לרמוז על קריאה נוספת בלי המילים או האותיות הנקודות. וכמו שכותב רש"י (מנחות פז: ד"ה מנקודו) "שאותו נקוד שעליו אתי למעט, דכל נקודה אתי למעוטי". ואכן רוב ככל הדרשות והביאורים המופיעים בדברי חז"ל על אותן נקודות, בנויות על העיקרון שהנקודה באה למעט, כאילו יש לקרוא את המשפט בלי אותן מילים או אותיות שהנקודה עליהן, ומכך ללמוד ענינים שונים. לפי זה כמובן שאין לשאול כיצד יש נקודות המשאירות אות אחת מתוך מלה, שכן אין הכוונה שהמלה לא תופיע, אלא שיש איזה רמז ומשמעות שעלינו ללמוד מאותה אות שצוינה בנפרד מחברותיה על ידי כך שאין עליה נקודה.
לסיכום: כתיבת נקודה מעל האות היא סימן מחיקה – כשלא רצו לגרור את המלה ולהסירה לגמרי, כפי שאנו רואים מהלכות ספר תורה של ר"י אלברצלוני ומספר חסידים. ואותם מקומות שבספר תורה הנקודים כך, משתמשים בסימן המחיקה כדי לרמוז על קריאה נוספת זולת הקריאה הרגילה. אין כאן סימן על מחיקה, אלא שימוש בסימן מחיקה כדי לרמוז דבר נוסף. דוגמא נוספת של רמז כזה יש בלשון הכתוב (שופטים יח, ל) "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה" שהנו"ן של 'מנשה' תלויה, היינו כתובה מעל השורה. ועיין רש"י שם שבאמת היה בן משה, אלא שנכתב 'מנשה' מפני כבודו של משה, שלא להזכיר במפורש שנכדו היה כהן לפסל מיכה. הוי אומר: הנו"ן נכתבה תלויה מעל השורה כדי לרמז שיש קריאה נוספת בלעדיה.
הבנה זו תאיר לנו אור חדש בדרשת חז"ל המובאת במסכת בבא בתרא (עט.) "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח – עד שתבוא אש שאינה צריכה ניפוח", ברור ש'אינה צריכה ניפוח' לקוח מהמלה 'נֹפַח'. אבל היכן רמוז ענין של אש בפסוק זה? מסתבר שהדרשה בנויה על כך שבמלה אֲשֶׁר [עד מידבא] יש נקודה על הרי"ש, מה שמרמז שיש לקרוא 'אש' בלי האות רי"ש. דהיינו 'עד נפח אש'. כלומר: עד אש הניפחת מעצמה.
ובזה נבין גם כן את העובדה שכל תיבותיו של פסוק זה נדרשות שם חוץ מהמלה 'אשר', וזאת למה? אלא שהדרשה של 'ונשים עד נפח' בנויה על קריאת המילים כאילו כתוב 'ונשים עד נופח אש'.
[מעניין לציין גם כן כי בספר התורה השומרוני אכן אין הרי"ש נמצאת, וכתוב 'עד הנפח אש'. זה מראה שדרשה זו קדומה מאוד וכנראה חדרה גם אליהם, וכדרכם בעוד מקומות – הם הכניסו את השינוי לתוך הכתוב, כדברי רבי אלעזר ב"ר יוסי (סוטה לג:) לסופרי כותים: 'זייפתם תורתכם'].
נקודה ונקודתיים
מהנקודות שעל האותיות, נעבור לנקודה ונקודתיים שבסוף המשפט. למעשה הנקודתיים הם הסימן העתיק ביותר, והוא שימש לציין סוף פסוק במקרא. דבר זה כבר מופיע בספר 'הלכות קצובות' המיוחס לרב יהודאי גאון (מהדורת מרגליות, הלכות ספר תורה, הלכה ט): "ולא יעשה שנים ניקודים בסייום פסוקין, ואם עשה אותם יגרור אותם וכשר". הכוונה כאן שאסור לסמן אותם נקודתים בספר התורה עצמו. אבל רואים שזה היה הנוהג לציין סוף פסוק. כך מופיע גם בראבי"ה למסכת מנחות (סי' אלף קמט, תיקון ספר תורה): "ולא יעשה שני נקודים בסוף פסוק".
הר"ן (נדרים לז: ד"ה ושום שכל) כותב: "אלו הפסוקים – נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק". וכן כותב רבי אברהם מן ההר בפירושו שם: "הפסוקים – שמפסיקין בין פסוק לפסוק בשתי טיפות דיו", וכן בשיטמ"ק שם בשם הרי"ץ: "וְשׂוֹם שֶׂכֶל - אלו הפסוקים – שתי טיפות של דיו המפסיקים בין פסוק לפסוק". וכן בספר הכריתות לר"ש מקינון (חלק ה, לשון למודים, שער א, סימן יא): "...אע"ג דאיכא שתי נקודות שהן סוף פסוק".
רואים אנו מכאן שהיה זה נוהג שכיח לציין נקודתיים בסוף פסוק, כפי שאכן נוהג עד ימינו בחומשים המודפסים, עד כדי שהוצרכו ר' יהודאי גאון והראבי"ה להזהיר שלא יעשו כאן בספר התורה עצמו [יש לציין שלא הוצרכו להזהיר למשל שלא יכתבו טעמים בתוך ספר התורה, אלא דווקא נקודות אלו]. ואכן ברוב כתבי היד העתיקים של התורה, הנקראים 'מצחפים', שאינם ספר תורה כשר, מופיע סימן הנקודתיים בסוף פסוק.
סימן הנקודתיים שימש לא רק בפסוקי תורה, אלא גם בכתבים שונים. במיוחד בכתבי יד של רש"י הבנויים מטבעם קטעים קטעים המוסבים על פסוקים או על ציטוטים מן הגמרא, ומטבע הדברים יש צורך להבדיל בין דיבור לדיבור. לכן במיוחד בכתבי יד של רש"י אנו מוצאים את סימן הנקודתיים הזה ששימש להבדיל בין קטע לקטע.
ומעניין במיוחד לציין שהיו כתבי יד, ואפילו דפוסים, שנהגו לסמן את שתי הנקודות שוכבות, זו לצד זו. ולא זו מעל זו כנהוג כיום. כך למשל במסכתות תלמוד שהודפסו בספרד שלפני הגירוש, ובעוד כתבי יד שונים. גם המיקום של אותן נקודתיים אינו בתחתית השורה, ליד רגלי האות, כנהוג היום עם נקודה אחת. אלא באמצע השורה או אפילו בגובהה.
בדפוס ספרדי מלפני הגירוש (רנ"ב) הודפסו נקודתיים עומדות בגמרא, ואילו ההבדל בין דיבור לדיבור ברש"י נעשה על ידי נקודתיים שוכבות. היפך הדבר בדפוס שונצינו, הדפוס הראשון של התלמוד באיטליה. במסכתות ברכות וביצה שנדפסו על ידם בראשונה: סוף קטע בגמרא מסומן בנקודתיים שוכבות, וכן סוף דיבור בתוספות. אך סוף דיבור ברש"י מסומן בנקודתיים עומדות. כמו כן, הנקודתיים השוכבות ניצבות בגובה השורה ולא בתחתיתה. כך גם הנקודה הבודדת שם הבאה בסוף משפט, היא נמצאת בגובה השורה. אך צורת סימון זאת פסקה אחרי שתי המסכתות הנ"ל, ומאז ואילך הם סימנו גם בגמרא נקודתיים עומדות, את סימון הנקודה הבודדת הפסיקו לגמרי הן בגמרא והן בסוף ציטוט הדיבור המתחיל של רש"י [דבר שהתחדש רק לאחר 160 שנה במהדורת אמסטרדם השניה], ובכלל מיעטו ביותר בסימני עזר. כנראה החליטו שהמלאכה כבדה עליהם.
את התבנית הזאת העתיקו בכל הדפוסים הבאים אחריהם ללא שינוי, עד דפוס וילנא שבימינו ועד בכלל: סוף קטע מסומן בנקודתיים, ומעבר לזה אין שום סימון בגמרא בצורה עקבית [רק נקודות בודדות פה ושם, באופן ספורדי]. רק הנקודה הבודדת לאחר ציטוט דיבור המתחיל של רש"י חזרה וניעורה בדפוס אמסטרדם כפי שכתבנו, והיא הודפסה באמצע גובה השורה, לא בתחתיתה ולא בגובהה, כך גם בדפוס וילנא, הנקודה נמצאת באמצע גובה השורה [המהדורות החדשות בימינו הורידו את הנקודה לתחתית השורה, כנראה מטעמי נוחות ההדפסה].
מדוע הציבו המדפיסים דווקא נקודתיים בסוף קטע ולא נקודה אחת? התשובה המתבקשת היא שכגודל ההפסקה כך מספר הנקודות: הפסקה קטנה, נקודה אחת. הפסקה גדולה יותר – שתי נקודות. כך באמת קורה למשל במסכתות ברכות וביצה שבדפוס שונצינו הנ"ל: סוף קטע מצויין בשתי נקודות, וסוף משפט [או סוף הציטוט של דברי הגמרא ברש"י] מצויין בנקודה אחת. אבל מבחינה היסטורית שתי הנקודות קדמו לנקודה האחת, שהרי כפי שכתבנו – את סופי הפסוקים היו נוהגים לציין בכתבי יד של התורה בנקודתיים, ואילו הנקודה לא שימשה שם לכלום. וסימון זה עתיק הרבה יותר מהדפוסים [יתכן שבכתבי היד נמנעו מלציין נקודה בודדת שעלולה להתפרש כיו"ד].
לא כל המדפיסים נהגו כך, במסכת קידושין של דפוס קושטא (שנת ע"ר) אין שימוש בנקודתיים כלל אלא יש נקודה בסוף כל דיבור של רש"י או תוספות. אך מכיון שדפוסי ונציה השתמשו בנקודתיים – הלכו כל המדפיסים בעקבותיהם, כשם שהלכו בעקבותיהם בשאר הדברים [דפוס קושטא קדם לדפוס ונציה למעלה מעשור].
סידורים
בסידורים עתיקים שולט סימן הנקודתיים הן בסוף קטע והן בסוף משפט, והנקודה כמעט לא מופיעה שם אם לא בדרך אקראי, או בפיוטים הבנויים על מקצב, והפיסוק מתבקש שם מאוד, שם משמשת הנקודה בתפקיד של פסיק. כלומר, אין כלל הבדל ויזואלי בין תפקיד הפסיק לתפקיד נקודה.
פה ושם היו סידורים שהשתמשו גם בנקודה בודדת לאורך כל הסידור. היו אלו בעיקר סידורים מושקעים כגון סידור כמנהג בני רומא שהודפס בשונצין בשנת רמ"ו. בסידור רבי שבתי סופר שנכתב בכתב ידו (בערך בשנת שע"ז), ולאחר מכן, כגון בסידור 'עמודי שמים' של היעב"ץ שהודפס בשנת תק"ה, כבר תופסת הנקודה מקום של כבוד.
כאמור בכל הסידורים האלו משמשת הנקודה באותו תפקיד שמשמש כיום הַפְּסִיק, דהיינו אתנחתא באמצע משפט, ובסוף המשפט משמשות כמובן הנקודתיים. מכל מקום, ספרים אלו היו חריגים, ועל פי רוב עדיין השתמשו המדפיסים רק בסימן הנקודתיים. למעשה עד היום עדיין שולטת בסידורים בעיקר מגמת הנקודתיים.
פתרון מעניין מצאו מדפיסי מחזור כמנהג בני רומא (בולוניא, שנת ש"א) הם השתמשו בנקודתיים גדולות לסימון סוף ענין, ואילו נקודתיים קטנות שתפסו רק מחצית עובי השורה, משמשות בתפקיד סוף משפט.
כמו כן מעניינת העובדה שכמעט תמיד מיקומה של הנקודה הוא באמצע גובה השורה או בגובהה ממש, ולא בתחתית השורה כפי שמקובל כיום. [גם הנקודתיים המוקטנות של דפוס בולוניא נמצאות בחצי העליון של גובה השורה].
סימוני עמוד א' ועמוד ב'
מיספור דפי התלמוד, כרוב הספרים העתיקים, ציין רק את מספר הדף, למרות שהיו לו שני צדדים: עמוד א' ועמוד ב'. האחרונים שכתבו את ספריהם לאחר הדפסת התלמוד הורגלו די במהרה לציין גם את מספר העמוד, ולפעמים – כשהיה מדובר בשני טורים בכל עמוד, אפשר גם למצוא ציונים כגון עמוד ג' ועמוד ד', כשהכוונה למספר הטורים בדף. הטור הראשון בעמוד השני הוא עמוד ג', והבא אחריו הוא עמוד ד'.
רבי יהושע בועז היה הראשון שהתחיל לציין מראי מקומות בתלמוד. הוא עשה זאת בדפוס יושטיניאן (שנת ש"ו), וגם במסכת קידושין דפוס סביוניטה שהוציא (שי"ג). אולם ציונים אלו לא כללו את מספר העמוד, כנראה מתוך הנחה שהלומד יכול להתאמץ ולמצוא את דרכו בתוך דף בודד. המדפיסים שבאו אחרי יושטיניאן והעתיקו את הרעיון, לא שינו את התבנית.
בדפוס באסיליאה היא באזל (שנת של"ח) שיכללו את הרעיון וציינו את האות ב' במקרה שהיה מדובר בעמוד השני. הלומד היה אפוא צריך לדעת שמספר הדף בלי תוספת הוא עמוד א', ואם לשמאלו כתובה האות ב', הכוונה לעמוד ב'.
בדפוס דיהרנפורט (למעשה היה זה חידוש של ר"י פיק ברלין כפי שכתב בהקדמתו לספר 'יש סדר למשנה' שהוציא בשנת תקל"ו. ראה פרק ב') בשנת תק"ס המציאו את השימוש ברעיון הנקודות לציון העמוד. נקודה אחת ליד האות פירושה עמוד א', ושתי נקודות ליד האות פירושן עמוד ב'. הדפוסים הבאים מיהרו לאמץ את החידוש הזה, שחסך מקום בשולי הגליון. והרעיון חדר אף לספרי אחרונים רבים, ומקובל עד היום בכתיבה תורנית.
שימוש נוסף לנקודתיים
כיום עיקר השימוש המקובל לנקודתיים הוא במשפט פתיחה המזמין אחריו משפט נוסף. כגון "פלוני אומר: יש לעשות כך וכך". מעמדן של הנקודתיים נשתנה אפוא מן הקצה אל הקצה, במקום להיות סימון של סוף קטע – הן הפכו להיות סימון שדרגתו אפילו פחותה מנקודה. על תפקיד סוף הקטע של הנקודתיים ויתרו בכתיבה המקובלת כיום, משום שממילא מתחילים קטע חדש, ויש אפוא כעין 'הפסק פרשה' הממלא את מקומם של הנקודתיים.
אחד המקומות שתפקידי הנקודתיים מבולבלים בו ביותר הוא בסידורי התפילה: יש סידורים שבהם הנקודתיים משמשות בשלושת התפקידים בו זמנית. בעיקר הן משמשות בסוף קטע, אך פעמים רבות גם בסוף פסוק או משפט. ולפעמים הן מופיעות בסוף משפט פתיחה, בתפקיד המודרני שלהן. מצב לא מוצלח בהחלט.
בסיכום, לנקודתיים יש ארבעה שימושים שנוצרו לאורך ההיסטוריה, וכולם משמשים עד היום בכתיבה התורנית: סוף קטע, סוף משפט [כגון סוף פסוק בחומשים], סימון של עמוד ב', ולפני משפט פתיחה.
פסיק
בניקוד הנהוג בימינו עבר סימן הנקודתיים לשימוש שהוזכר בקטע הקודם, ואת מקומו תפסה הנקודה. את מקומה של הנקודה [אתנחתא באמצע משפט] תפס הפסיק, אותו קו אלכסוני שאנו רגילים אליו מאוד. הראשון שמצאתיו משתמש בסימן הפסיק הוא ר' וואלף היידנהיים בסידורו משנת תק"ס, שבהקדמותיו הוא נוהג בפיסוק הקיים כיום, פסיק באמצע משפט ונקודה בסופו. וכך הוא גם נוהג במשניות שמודפסות באמצע התפילה כגון 'במה מדליקין' וכדומה. אבל בשאר הטקסט של סידור התפילות הוא נוהג כמו בשאר הסידורים: נקודה באמצע גובה השורה בתפקיד של פסיק, ונקודתיים בסוף משפט או בסוף קטע. באופן כללי המדפיסים בדרך כלל חוששים לשנות ומעדיפים להנציח את המצב הקיים ולא להשתמש בפסיק, אבל בסידורים רבים כבר חדר הפסיק פנימה.
היו זמנים שהפסיק נחשב כסימון מודרני המאפיין ספרות משכילית, ובספרי היראים נמנעו ממנו. דוגמא בולטת אפשר לראות במהדורה המקורית של ספר 'קובץ הערות' להגר"א ווסרמן. הנקודות מופיעות שם בתוך פסיקים [סוף קטע מסומן כרגיל בנקודתיים], וריבוי הנקודות-פסיקים האלו כל כך גדול, שלפעמים יש קטעים שקשה ולא נוח לקרוא אותם (יותר מצוי ועד לזרא בס' אפיקי ים. הג"ה קלונימוס הזקן יצ"ו).
כמובן שמצב זה לא היה נוח, שכן לא היה הבדל בין סוף משפט ובין אתנחתא באמצע משפט. מסתבר שדבר זה הכניס לבסוף את הפסיק לשימוש גם בספרות התורנית.
גרשיים וראשי תיבות
תחילת דרכם של ראשי התיבות נעוצה בנוהג לסמן נקודה מעל כל אות. כמספר האותיות כך מספר הנקודות, כך לדוגמא ארז"ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] נכתב א'ר'ז'ל'; אעפ"כ [אף על פי כן] – נכתב א'ע'פ'כ. כך בכל כתבי היד הקיימים, ואף בדפוסים העתיקים. חתימתו המפורסמת של הרמב"ם היא: משה ברבי מימון ז'צ'ל'
כמו כן, מילים שנכתבו בקיצור צויינו על ידי נקודה מעל האות האחרונה כדי שהקורא יבין שיש המשך למלה. הרעיון זהה בשני המקרים, כשמלה אינה כתובה בשלימותה אלא מיוצגת על ידי אות, מציינים נקודה מעל האות כדי שהקורא יבין שאות זו אינה אות גרידא אלא מייצגת מלה. מן הסתם בא סימן זה לעולם כשהפסיקו להשתמש בנקודות מעל האות לציון מחיקה. שאם לא כן, היה הדבר יוצר בלבול.
הסימן המקובל כיום לראשי תיבות, מה שנהוג לקרוא 'גרשיים' [על שם צורתו הזהה לטעם 'גרשיים'] שימש למשהו אחר לגמרי: כשרצו לכתוב הערה צדדית בתוך טקסט – סימנו כל מלה בסימן גרשיים כדי להבליט לעיני הקורא שהמילים האלו אינם חלק מן הטקסט, שלא יקרא אותן בטעות ברצף. סימן הסוגריים עדיין לא היה קיים, והוא נכנס בשלב הרבה מאוחר יותר (עיין להלן) לפיכך זו היתה הדרך לציין לקורא שהמלה או המשפט שלפניו אינם חלק מהטקסט הרציף.
אפשר לראות עד היום הערות כאלו, כמו למשל בפירוש רבינו חננאל למסכת ב"ק (דף יז:) שם מופיעות באמצע הפירוש המילים אחר"י שפת"חנו ד"רך למבי"נים נחזו"ר לפר"ש שמו"עתנו, כשכל מלה מצויינת בגרשיים. או בפירוש רש"י למסכת שבועות (מב.) הכותב שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן. גם סימני הסוגיות הכתובים לפעמים בדפי הגמרא, כתובים על פי רוב בסימן הגרשיים כדי שישימו לב שהם הוספה ואינם חלק מן הטקסט, דוגמת הסימן מעשי"ם, צדק"ה, קרב"ן, כה"ן, תעני"ת, מנע"ל, ברז"ל המופיע במסכת ברכות (לב.). או זיל"א להני"א מחלי"ף איק"א ויעק"ב (עירובין סג.), וכהנה רבות (בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רכט בסופה יש הרבה ציטוטי פסוקים, וכל מילה מהפסוק המצוטט כתובה בגרשיים. אמנם אין לפני אלא את מהדורת ברלין תרמ"ז, אבל מסתבר שלא המהדיר ציין מדעתו את המילים באופן מוזר כזה). במקרה של הסימנים היו מקומות שמחקו בהם המדפיסים את סימן הגרשיים, מן הסתם קרה זה בשלב מאוחר שבו כבר לא הבינו את פשר הגרשיים האלו.
כבר הזכרנו בעבר שמהאי טעמא מסומנת המלה 'בְּלַעַז' שבדברי רש"י בגרשיים. אין כאן שום ראשי תיבות, אלא סימן המדגיש את העובדה שהמלה אינה חלק מן הטקסט הרציף, אלא הערה. מאותה סיבה בדיוק כתובה מילת הלעז עצמה תמיד בגרשיים.
וכאן קרה דבר מעניין: באיזה שהוא שלב, אינני יודע מתי בדיוק, התאחד סימן ראשי התיבות עם סימן הגרשיים. במקום לכתוב נקודה מעל כל אות, התחילו לכתוב שתי נקודות מעל המלה ותו לא, ואז כנראה התאחדו שני הסימנים. אפשר לראות בדפוסים עתיקים מגמות מעורבות באותו ספר: לפעמים יש כבר את הגרש שאנו מכירים, ולפעמים נקודה, והדבר מתחלף מעמוד לעמוד. כמו כן, לפעמים אפילו קיצור של מלה מסומן בגרשיים כמו במסכתות התלמוד של דפוס נחמיאש (קושטא רס"ט). דבר שהיה מבלבל מאוד, שכן לא היה שייך לדעת אם האותיות 'אל' עם גרשיים מעליהן הן קיצור של 'אלא', או ראשי תיבות של 'אמר ליה'. וכבר הראינו פעם [במאמר 'דפוס של טעויות'] דוגמאות של שיבושים שנוצרו כתוצאה מבלבול זה.
בסופו של תהליך נתפסו כל אותן הדגשות כסימן של ראשי תיבות, ואנו חשים באי נוחות כשאנו רואים את 'ראשי התיבות' האלו מסרבלים משפטים כגון 'שכחתי לפרש השמועה' שברש"י.
גם תיבת 'בלע"ז' שברש"י המודפסת על פי רוב בגרשיים, נתפסה כראשי תיבות. וממילא התעוררה השאלה מה פשר ראשי התיבות האלו. דורשי רשומות סברו כי היא נוטריקון של 'לשון עם זרה', או 'בלשון עם זר', ומאן דהו אפילו הציע, ספק בצחוק ספק ברצינות: 'לשון עבודה זרה'.
האמת היא שלא מיניה ולא מקצתיה. המלה הזאת נמצאת כבר בלשון המקרא, כבפסוק "בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהלים קיד א) ופירש"י "עַם שפת לשון אחר שאינו לשון הקודש". ובמשנה (מגילה יז א) שנינו: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז". ראיה פשוטה לכך היא הביטוי "בלשון לעז" המופיע פעמים רבות בפירוש רש"י (בראשית א יא; ג כד; כו יד; ועוד יותר מעשרה מקומות), או הביטוי 'ב"ל' המופיע ברשב"ם על התורה, שדווקא הוא ראשי תיבות - של 'בלשון לעז'. והרי אם 'בלע"ז' הוא ראשי תיבות של 'לשון עם זרה', מה פירוש 'בלשון לשון עם זרה'?
ודו"ק
זו מן הסתם הסיבה שמילת 'ודו"ק' כתובה בגרשיים תדיר. אין כאן שום נוטריקון אלא הדגשת המלה 'וְדוּק', כלומר: עיין הדק היטב.
אך לאחר שנשתכח תפקידם המקורי של הגרשיים נתפסה המלה 'ודוק' כראשי תיבות וטרחו לפענח את משמעותה. מכאן צמח הנוטריקון השנון שהצמידו למלה זו, באידיש: "וֶען דוּ וִילְסְט - קֶענְסְטוּ" [לכשתרצה, תבין]. (תודתי נתונה לה"ר שלמה לאבל הי"ו על הערה מועילה זו).
ועוד
שימוש נוסף ונדיר לגרשיים מופיע בספרים כגון הדפוס הראשון של אותיות דרבי עקיבא, וכן ספר 'מאיר עיני חכמים' שנדפס בשדה לבן (כינוי יהודי לשם העיירה הרוסית בִּיַאלֶע טְשֶׁערְקוֹב). כשרצה המחבר להדגיש אות אחת בתוך מלה הוא סימן גרשיים מעל המלה. אותו המדפיס השתמש בהקדמתו גם בסימון של סגול הפוך (כמו הטעם סגול שבטעמי המקרא) מעל אותיות שרצה להדגיש, ובהקדמתו הוא מודיע שהוא מתעתד להשתמש בו בכל הספר: "לכן ימצא המעיין שרשמתי על כמה תיבות נקודת סגול להשכיל המעיין שימצא סגולת וחביבות וחיות התיבה הרשומה, ממה שהכתיבה מְגַשֵּׁם המחשבה". אלא שלבסוף נמלך בדעתו מחמת איזו סיבה והחליף את הסגול בכוכביות.
זכורני שראיתי סימנים כאלו בעוד מקומות אלא שאינני זוכר בדיוק מה היתה מטרתם שם.
מרכאות
הזכרנו קודם לכן את סימן הגרשיים שנקרא על שם הטעם גרשיים בגלל צורתו הזהה. לסימן זה יש עוד חבר שכיום – בדפוס – הוא זהה לו בצורתו לגמרי, הלא הוא המרכאות הבאות משני צידי מלה או משפט, ומשתמשים בהם להדגשה או כשרוצים לצטט משפט כגון פסוק או אימרה או סתם כינוי. יש הנוהגים במרכאות כפולות ויש במרכא בודדת. גם שמו של סימן זה לקוח מהטעם המקראי הזהה לו בצורתו.
כמו כן יש המשתמשים בסימן זה כשרוצים לציין שהמלה אינה באה כאן במשמעותה הרגילה. דוגמא נפוצה היא שמות של ספרים, משפטים כגון "עיין בפנים יפות" "נמצא בבית יוסף" "כתב בשפת אמת" יכולים להתפרש לשני פנים, ולכן מדגישים את שמות הספרים במרכאות כדי שיבינו שהכוונה כאן לשם ספר.
כך גם כשרוצים לכתוב משהו בציניות, כשהכותב מתכוון ללגלג. כגון: פלוני 'הצדיק', דובר 'אמת', וכדומה. גם כאן באות המרכאות לומר שאל לו לקורא להבין את המלה במשמעותה התמימה, ויש כאן כוונה אחרת. שימוש זה חדר גם ללשון הדיבור, וכשאנו רוצים לציין סגנון זה בלשון הדיבור אנו אומרים 'במרכאות' או 'במרכאות כפולות, ומכופלות'.
מדוע נקרא שמם בישראל מרכאות ולא גרשיים? מסתבר שגם כאן היה תהליך של נדידה בגובה השורה. הסימן המקורי נכתב דווקא בתחתית השורה כמו הטעם מרכא שהוא נקרא על שמו. דוגמא לזה אפשר לראות במהדורה המקורית של הגהות הב"ח (וורשא תקפ"ד), שם הודגשו ציטוטים מן הגמרא במרכאות, והסימן הזה נמצא בתחתית השורה.
כשכותבים בכתב יד נהוג עד היום לציין את המרכאות הפותחות בתחתית השורה, ואת המרכאות הסוגרות כותבים בגובה השורה. אינני יודע אם זהו המצב המקורי או שפעם היה נהוג לציין גם את המרכאות הסוגרות בתחתית השורה. מכל מקום, ברור שלאחר שֶׁהַפְּסִיק נכנס לשימוש אי אפשר היה להשאיר את המרכאות הסוגרות בתחתית השורה, דבר שהיה גורם לבעיות כשפסיק מופיע לאחרי מרכא.
מסתבר כי מאז שחדרו מכונות הכתיבה, ולאחר מכן המחשבים, פסו המרכאות התחתונות מן העולם. אין במקלדת סימן למרכאות כפולות בתחתית השורה, ולפיכך משתמשים כיום גם למרכאות הפותחות באותו סימן שבגובה השורה. כך שבעצם המרכאות הפכו לגרשיים מבחינת הצורה, אבל השם נשאר.
מעניין לציין כי היעב"ץ בסידורו 'עמודי שמים' השתמש בסימן 'תלישא' כשרצה להדגיש אות אחת מתוך מלה, כגון מילים שראשי תיבותיהן מצטרפים לסדר הא"ב או למלה מסויימת. והוא לא הראשון, קדמה לו מהדורת מקראות גדולות שנדפסה באמסטרדם שנת ת"מ, מהדורה זו נערכה על ידי רבי שבתי משורר בס, בעל החיבור המפורסם 'שפתי חכמים' שהדפיסו לראשונה במהדורה זו. הוא הדפיס שם את החיבור 'תולדות אהרן' המפנה את הלומד למקומות בספרי חז"ל המביאים את פסוקי המקרא. ובכל פסוק שהיה עליו 'תולדות אהרן' הוא הדפיס ציור של תלישא באופן הזה: אם דברי ה'תולדות אהרן' היו מוסבים על חציו הראשון של הפסוק, הוא הדפיס לפני הפסוק תלישא גדולה, שרגלה נוטה לכיון הפסוק. ואם היה מדובר בחציו השני של הפסוק, הוא הדפיס בסופו – תלישא קטנה, שרגלה נוטה לצד ימין, היינו לכיוון הפסוק שלפניה.
אם הסימן הזה היה כובש את מקומו, מן הסתם היתה לנו היום 'תלישא' כשם שיש לנו גרשיים ומרכאות. ויש לשער שהשימוש בסימנים הלקוחים ממערכת הטעמים, נבע מהסיבה הפשוטה שהיו כבר סימני דפוס מעוצבים כאלו, עבור חומשים שהודפסו עם טעמים, והיה נוח יותר לאמץ אותם מאשר להמציא סימן חדש שיצריך עבודה חדשה.
ולא נוכל מבלי להזכיר את סימני הכוכבים המסתוריים שנדפסו בדפוס הראשון של ה'נועם אלימלך' (לבוב תקמ"ח). הסברים רבים נפוצו אודותם, מהם הסוברים שנכתבו על ידי המחבר עצמו ומסתמכים על שמועות שבכתב היד של הספר [מבן המחבר, רבי אלעזר] מופיעים הכוכבים האלו. ואילו החוקר החסידי המפורסם ר' חיים ליברמן, כתב (בספרו 'אהל רח"ל' עמוד 63) שבאותה שנה שנדפס הנועם אלימלך לראשונה, חזרו המדפיסים והדפיסו רק את 'לקוטי שושנה' ושתי האגרות הנמצאות בסוף הנועם אלימלך, וצירפו להם את הספר 'אותיות דרבי עקיבא'. ושם, באותיות דרבי עקיבא מופיעים שוב סימני הכוכביות. כך שלדבריו מדובר בסימני דפוס משונים שהמדפיס השתמש בהם במקום נקודות, או מסיבה אחרת שלא נודע טעמה. סוף דבר, הדברים נשארו עמומים עד היום.
המשך במאמר הבא בעז"ה
נערך לאחרונה על ידי קלונימוס הזקן ב ה' נובמבר 24, 2011 5:21 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס
פרק ב'
נדפס ערב שב"ק פ' חיי שרה, כ"א מרחשוון תשע"ב
סימני עזר בכתב ובדפוס – ב'
בפרק זה נמשיך ונעסוק בסימני העזר של הכתב והדפוס. לאחר שתי השלמות הקשורות לפרק הקודם נעבור לסימני הדגש, הרפה [שנעלם בימינו] וסימנים נוספים. אף נביא דוגמא מפליאה המראה גם עד כמה טעות פיסוק גרידא יכולה להיות קריטית
פסוקי ספר תורה
בחלק הראשון של המאמר [נדפס לפני שבועיים] שכתבתי שבספר התורה יש הפסק רווח הבא לציין פיסקאות, אבל אין רווחים המציינים הפסק בין פסוק לפסוק. יתירה מזו: במקרים רבים אפשר לראות שיש בין מילה למילה שבתוך הפסוק רווח גדול יותר מאשר בין פסוק לפסוק. שכן קשה מאוד לתכנן חלוקה מדוייקת של הרווחים בתוך השורה.
אמנם העירוני כי הרמ"א (הלכות תפילין סימן לב, סעיף לב), אכן כותב "גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק"!
כיום אין נוהגים למעשה כפסקו של הרמ"א. בגלל שני טעמים: ראשית, המגן אברהם שם נחלק עליו וכתב שלא לעשות כך משום שאין אנו בקיאים כל הצורך בפיסוק פסוקים, כמו שאומרת הגמרא במסכת קידושין (דף ל.), ומה גם שאחד מחמשה המקראות שאין להם הכרע הוא "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר - אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מט, ו-ז). המילה 'ארור' נמצאת בתחילת פסוק ז', ואם נפסיק בין פסוקים, נהיה חייבים להכריע - בכתיבת ספר התורה עצמו - במקרא זה שאין לו הכרע [גם הגר"א בביאורו שם כתב דלא כהרמ"א].
מטעם נוסף אין עושים כדברי הרמ"א, משום שחוששים לחומרא לדעת רבינו תם הסובר שרווח שלוש אותיות כבר נחשב לשיעור פיסקא. ומכיון שהרווח הנהוג בין מילה למילה הוא כאות וחצי, והאות הנחשבת לצורך זה היא הקטנה ביותר, יו"ד. נמצא שאם נוסיף אפילו כשיעור יו"ד אחת בין פסוק לפסוק, אנו מסתכנים שהסופר ירחיב מעט יותר ויגלוש לשיעור שלוש יודי"ן שהוא כבר שיעור של פיסקא, ונמצא מניח פיסקא במקום שאינה צריכה להיות. לפיכך למעשה אין נוהגים כדברי הרמ"א.
אולם היו אכן מקומות שנהגו כך בכתיבת ספרי תורה! מצורפת בזה תמונה של פרשת ראש חודש מספר תורה אשכנזי עתיק, כנראה מפולין, ואפשר לראות בה בבירור כי יש הפסק רחב יותר בין פסוק לפסוק. מעניין לדעת עד כמה התופעה הזאת היתה נפוצה.
(תודתי נתונה להרב אלימלך בילר שהעמידני על הענין).
סימני עמוד א' ועמוד ב'
בחלק הראשון כתבתי גם כן שהרעיון של נקודה לציון עמוד א', ונקודתיים לציון עמוד ב' נתחדש על ידי מדפיסי דיהרנפורט בשנת תק"ס. ובכן מי שחידש רעיון זה הוא הג"ר ישעיה פיק-ברלין, בעל מסורת הש"ס. כפי שהוא כותב בהקדמת ספרו על המשנה 'יש סדר למשנה' (מודפס בכרך זרעים א' של משניות עם ע"ב פירושים):
"והיה נקודים זכרך [על משקל "נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ" (בראשית לא, ח)]. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם תרגום אונקלוס מוגה והתולדות אהרן, קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א', ונקודים שתים יורה עמוד ב'.
התאריך בסוף ההקדמה הוא תקל"ו. כידוע בדפוס דיהרנפורט הודפסו לראשונה הגהותיו של ר"י פיק-ברלין, וכנראה שלקחו את רעיון הנקודה ונקודתיים יחד עם ההגהות.
גם בהקדמתו להגהות 'עין יעקב' הנקראת 'אוצר בלום' כותב הר"י פיק שסימוני עמוד א' וב' שבציוניו יהיו על ידי נקודה ונקודתיים. אלא שהמדפיסים (במהדורת וילנא תרפ"ג) כותבים שהם חששו שסימני הנקודתיים יִטַּשְׁטְשׁוּ במשך הזמן ויהפכו לנקודה אחת, לפיכך הם כתבו ע"א וע"ב.
(תודתי נתונה להרב בצלאל בלום, והרב חנוך בינקה שהעירוני לענין זה).
סימן הדגש
סימן הדגש הוא חלק מהניקוד הטברני שנתקבל בכל תפוצות ישראל [בניקוד הבבלי היו מציינים ג' מעל האות], אלא שלא כולם יודעים שהוא מציין שתי תופעות
שאינן קשורות כמעט אחת לשניה, ולמעשה אינן יכולות לשכון בכפיפה אחת.
התפקיד האחד של הדגש הוא לציין את המצב הדגוש של אותיות בגדכפ"ת, מה שמכונה 'דגש קל'. ענין הדגש הקל הוא תכונה מיוחדת ללשון הקודש שאינה
קיימת בשום שפה אחרת. אותיות בגדכפ"ת מתממשות בשני מצבים: אם הן פותחות הברה – הן דגושות. אבל אם קדמה להם הברה פתוחה, או אות הַמּוּנַעַת
בשוא נע – אזי הן רפות. הדגש בא לציין את מצבן של אותיות אלו, אם לפנינו המצב הדגוש או המצב הרפה.
ישנו דגש נוסף המכונה 'דגש חזק' בשפת המדקדקים, וכיום קורים לו גם 'דגש כפלן'. דגש זה מופיע בכל האותיות זולת אותיות אהחע"ר הקשות יותר להיגוי.
ומהותו היא הכפלת האות הנדגשת. לדוגמא: המלה אִמָּא נקראת אִמְ-מָא, והמלה קַנָּא נקראת קַנְ-נָא. תפקידו של הדגש הוא להפוך הברה פתוחה להברה
סגורה על ידי שוא נח.
אלו שני תפקידים שונים לגמרי, וכפי שציינו לעיל הם בעיקרון גם סותרים במהותם. דגש קל מופיע רק בתחילת מלה או אחרי שוא נח, ואילו דגש חזק לא
יכול להופיע אלא אחרי תנועה.
כמו כן, הדגש החזק אינו שייך ללשון הקודש דווקא והוא משמש גם בשאר שפות, כגון אצל דוברי ערבית שהדגש חי בשפתם עד היום [ויש אצלם הרבה
מילים שכל ההבדל ביניהן הוא רק הדגש]. וכן היה קיים בשפות לעז, אלא ששם היו מציינים אותו בכפילת האות ממש, דוגמת השם חַנָּה שהנו"ן שלו
דגושה, ובלועזית קוראים אותו Anna (אַנְנַה). אלא שמבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפיותיהם של יושבי ארצות המערב, ובכללם גם היהודים יוצאי
אירופה ושאר ארצות המערב. לפיכך כיום בטל הדגש החזק מפי רוב מקהלות ישראל, ורק אצל יהודי תימן ומעט נוספים אפשר לשמוע את הדגש הזה,
וכן אצל בעלי קריאה מדקדקים המרגילים את עצמם על ידי אימון להגות אותו.
המצב שאותו סימן משמש לשני סוגי הדגשים אינו נוח, ומבלבל מאוד. שכן בשלמא באותיות שאינן בגדכפ"ת יכול הקורא לדעת מעצם הופעת הנקודה
שמדובר בדגש חזק. אבל באותיות בגדכפ"ת אי אפשר לדעת בלא ידע דקדוקי טוב אם הדגש הנמצא באות הוא דגש קל או חזק. בשנים האחרונות
התחילה מגמה חדשה של יצירת הבדל ויזואלי בין צורת הדגש החזק לצורת הדגש הקל. בסדרת 'סימנים' הכוללת תיקוני סופרים, תנ"ך וחומשים, מסומן
הדגש החזק בצורת ריבוע, ואילו הדגש הקל – כנקודה, וזו מגמה מבורכת.
כפי שכתבנו מבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפי רוב תפוצות ישראל, במיוחד יושבי ארצות המערב. וכמו כן סימן החילוק במבטא בין דגש קל לאות רפה
נשאר רק באותיות בכ"פ אצל רוב העדות, ובאות ת' אצל האשכנזים. אין עדה שמחזיקה הבדל בין כל שש האותיות, זולת התימנים ועוד מתי מעט.
לפיכך היו הרבה מדפיסים שהקלו מעל עצמם את עול הדגשים, ולא סימנו את הדגש החזק כלל, וגם הדגש הקל לא סימנו אלא באותיות בכפ"ת. עד היום
אפשר לראות זאת בעיקר בתרגום אונקלוס של מהדורת בלום, וכן בסידורים שאינם מוקפדים. למותר לציין שזה רעיון גרוע ביותר.
דגש קל בשאר אותיות
בספר 'דקדוק אליהו' (כללי דקדוק המיוחסים לגר"א, שער התנועות סעיף ב' ושער הדגש סעיף ב') כתוב שבכל האותיות יש דגש קל, ולא רק באותיות
בגדכפ"ת. אך חילוק המבטא נשתכח ולפיכך השמיטו הסופרים את הדגש בכל האותיות. אולי יש לזה שורש בדברי רד"ק בספרו 'מכלול' (מהדורת ליק
דף ק"מ.) הכותב בזה הלשון:
"וכן בשאר האותיות כפי חזקתם וכפי קלותם, כמו: לָמָּה – קריאת הלמ"ד חזקה; וְלָמָּה – קריאת הלמ"ד קלה מפני שו"א הנע אשר עליה (שנמצא
בו"ו שלפניה). 'שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ' – קריאת השי"ן חזקה; 'וְשָׁאַל לוֹ' – קריאת השי"ן קלה. 'נָפְלוּ פָנֶיךָ' – קריאת הנו"ן חזקה; 'וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ
עוֹד' – קריאת הנו"ן קלה, וכן שאר האותיות זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם זולתי אם תדגש [כוונתו לדגש חזק]".
רד"ק מציין שיש הבדל בקריאת האותיות אם בא לפניהם שוא נע או לא. קריאה 'חזקה' אם אין לפניהם שוא נע, וקריאה 'קלה' אם יש לפניהם שוא נע.
חילוק זה מוכר לנו דווקא באותיות בגדכפ"ת שהן רפות אם יש לפניהן שוא נע, ודגושות אם אין לפניהן שוא נע, אבל איננו מכירים כלל חילוק זה בשאר
האותיות. דברי רד"ק מפליאים מאוד כי לא נמצאת עדות כזאת מפי אף אחד מהמדקדקים הקדמונים שקדמו לרד"ק.
עדותו של הגר"א כי פעם היו נוהגים לסמן דגש קל בכל האותיות – מחודשת מאוד, שכן בכל בכתבי היד המפורסמים של הניקוד הטברני, כגון כתר
ארם צובה וכתב יד לנינגרד, אין זכר לדגש קל באותיות שאינן בגדכפ"ת. ואין גם עדות על דגש כזה אצל הראשונים שעסקו בדקדוק. אפילו הרד"ק
שהבאנו לעיל, המציין הבדל בקריאה, אינו קורא לזה 'דגש' ואינו מזכיר שיש לכתוב דגש באופן של הקריאה 'החזקה'.
משהו דומה במקצת למה שכתב הגר"א הוא מנהגם של מדפיסים מסויימים לציין דגש בכל האותיות לאחר אות גרונית שיש בה שוא נח, כגון במלה
רַעְמְּסֵס. מטרת דגש זו היתה כדי להציב תמרור לקורא שלא יקרא רַעַמְסֵס, בפתח העי"ן, אלא שיהגה אותה בשוא נח. ר' וואלף היידנהיים נהג לעשות
כך בחומשים המפורסמים שלו, וכן ראיתי גם בחומש דפוס וִוין תרי"ט, לא ברורה לי השיטה שעל פיה ציינו דגש זה. במלה 'רַעְמָּה' (בראשית י, ז) מופיע
דגש במ"ם, אבל במלה וְטַעְמוֹ (שמות טז, לא) לא ציין רוו"ה דגש במ"ם, לעומת דפוס ווין שכן ציין. כך גם במלה 'מַחְלָּה' (במדבר כז, א), דפוס ווין מציין
דגש בל', ואילו רוו"ה אינו מציין. בשני הספרים התופעה אינה עקבית וקשה לדעת אם היה להם קו ברור.
בכל מקרה, מדובר בסימן שהמציאו כותבים ומדפיסים כדי להעמיד את הקורא על ענין מסויים, ואין לו לכאורה שום דבר עם דגש אמיתי. כך
שקשה להבין מהיכן מקורו של הגר"א לכך שהיה פעם מנהג לציין דגש חזק בכל האותיות. בעוד שאין למנהג זה שום זכר ושריד בכתב יד או בדפוס.
סימן הרפה
סימן ידוע עוד פחות הוא סימן הרפה, קו מאונך [כמו פַּתָּח] מעל האות. סימן זה משמעותו הפוכה בדיוק מן הדגש, שכן בשנים קדמוניות היה נהוג שלא להסתפק בציון דגש באותיות בגדכפ"ת דגושות, אלא גם לציין את סימן הרפה באותיות שאינן דגושות. אפשר לראות סימן זה בכל כתבי היד העתיקים של המקרא, וגם בכתבי יד מנוקדים אחרים כגון כתב יד קאופמן של המשניות, ועוד. מסתבר שסימן זה בטל מן העולם יחד עם מהפכת הדפוס, לא מצאתיו אלא במקראות גדולות של דפוס בולוניא רמ"ב, וגם שם – רק בדפים הראשונים של בראשית, לאחר מכן התעייפו המדפיסים והסימן מופיע באופן אקראי פה ושם, וכמעט שאיננו.
יתכן שהיה קושי טכני להציב את סימן הרפה מעל האות, ומן הסתם הצטרפה לכך מחשבה הגיונית שעצם אי הדגשתה של האות תספיק לקורא כדי לדעת שהיא רפה. כך או כך, הסימן הזה נעלם מספרות הקודש שלנו. השריד היחיד שלו נשאר בספרים הכתובים אידיש, שם לא היה נהוג לציין דגש כלל, וכשרצו לציין על האות פ"א שהיא רפה, כתבו את סימן הרפה מעליה. ודווקא האות פ"א, אבל בשאר אותיות בגדכפ"ת לא הוצרכו לזה, כי ג' וד' רפות נשתכח מבטאן ממילא. ב' רפה לעולם נכתבה כו"ו כפולה, ת' דגושה לעולם נכתבה ט', וכ' דגושה לעולם נכתבה ק'. כך שלא היה צורך אלא להבדיל בין פ' דגושה ופ' רפה.
בדורנו התעורר סימן הרפה לחיים בשני מקרים שונים בתכלית. ר' שמואל דוד ריאחי, בעל סדרת תיקוני הסופרים וספרי התנ"ך 'סימנים', מציין לעתים את סימן הרפה כשהוא רוצה להדגיש שאות מסויימת רפה היא, במקום שהקורא עלול לטעות ברהיטת הקריאה ולקרוא אותה דגושה.
באופן אחר לגמרי השתמשה בסימן זה הוצאת 'אשכול' בסידור 'מקור הברכה' [ויתכן שכבר היו שקדמו להם בענין זה]. הם חיפשו סימן לשוא נע, והחליטו להשתמש בסימן הזה מעל האות כדי לציין שוא נע. דבר זה יצר לפעמים סתירה מיניה וביה, כגון אות דגושה שיש בה שוא נע, ומעליה מופיע הקו השוכב שבעצם אמור לסמן שהאות רפה. אלא שאולי אין הדבר נורא כל כך, כי ממילא כמעט אף אחד אינו יודע את משמעותו העתיקה של הקו השוכב מעל האות.
נסתרות דרכי גלגולו של סימן
מקף
ראשיתו של סימן זה בטעמי המקרא, שם הוא בא לחבר בין שתי תיבות ולעשותן תיבה אחת, דבר חשוב מאוד לענין ככלי הטעמים. גם צורתו וגם שמו מעידים על תכונתו – קשר בין שתי תיבות. הצורה מביעה את משמעותה: מתיחת קו שנוגע בשתי התיבות ומסמל בעצם צורתו שהן מחוברות זו לזו. וגם השם - מַקָּף - בא לומר אותו דבר, שהרי הקפה היא הצמדה והסמכה של שני דברים זה לזה, דוגמת "ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה" (ביצה לב:).
בשלב מאוחר הרבה יותר, חדר לספרות שלנו מקף בעל משמעות הפוכה בדיוק: מקף מפריד הבא לקטוע את רצף הקריאה ולסמן עצירה. המקור למשמעות זו אינו בספרות הקודש שלנו אלא הגיע מבחוץ, כמו סימני הקריאה, השאלה, הַפְּסִיק, ועוד. וכך יש לנו היום גם 'מקף מפסיק' וגם 'מקף מחבר'. אמנם הצליחו להמציא הבדל נוח ביניהם: המקף המחבר נוגע בשתי התיבות, ואילו המקף המפסיק אינו נוגע בהן אלא יש רווח בינו ובין התיבות שבא להפסיקן. אך השם 'מקף' מעיד על מהותו המקורית, ואינו מתאים למקף המפסיק. כבר שמעתי פעם מישהו שסבר כי המקף המפסיק נקרא 'מַקָּו' דהיינו שילוב של מקף וקו, אך זו אינה אלא טעות.
גם כאן יש לציין את הנטיה שכבר ראינו בענין הנקודה: המקף העתיק נמצא תמיד בראש גובה השורה, וכך הוא בחומשים שלנו עד היום. ואילו המקף המפסיק ירד יותר למטה ונמצא באמצע השורה.
סוגריים
השימוש בסוגריים בספרי קודש החל אולי לא לפני מהדורת מקראות גדולות של ר' שבתי משורר בס (אמסטרדם ת"מ). הוא השתמש בהם הן בפירושו – שפתי חכמים שהדפיס במהדורה זו, והן בהקדמתו, שם הוא הקפיד גם לכתוב את המילים המוסגרות באותיות רש"י ובגופן קטן יותר, כדי ליצור הבדל נוסף. שימושו בסוגריים היה לצורך משפטים מוסגרים שאינם ממש חלק מהטקסט, אותו שימוש בדיוק שאנו עושים בסוגריים כיום. וכן לצורך מראי מקומות.
שימוש שונה במקצת נעשה במהדורת אמסטרדם (השניה) של התלמוד בשנת תע"ד. מהדורה זו, שהייתה קפיצת דרך רצינית בכל הנוגע לאיכות, הכניסה לראשונה את השימוש בסוגריים בדפוסי התלמוד.
עד אז היו מראי המקומות שבדברי רש"י ותוספות כתובים בצד הגליון, כמו מראי המקומות שבגוף הגמרא. אך במהדורת אמסטרדם נוספו מראי המקומות והציונים של הגאון רבי יוסף שמואל מקראקא, הוספה שהכפילה ושילשה את כמותם, וכבר היה צר המקום. לפיכך הוכנסו מראי המקומות של רש"י ותוספות לתוך הטקסט עצמו בסוגריים עגולות, ובגופן מוקטן. המצב הזה הונצח בכל דפוסי התלמוד לדורותיהם, עד ימינו. מראי המקומות והציונים השייכים לעמוד הגמרא נמצאים בצד הגליון, ומראי המקומות והציונים השייכים לרש"י ותוספות, נמצאים בתוך הרש"י והתוספות, זולת אלו שנוספו לאחר מכן על ידי הגאון ר' ישעיה פיק ברלין, והוכנסו לראשונה בדפוס דיהרנפורט (תק"ס-תקס"ד). מדפיסי דיהרנפורט כבר לא ההינו להכניס את הוספותיו של ר"י פיק בתוך הרש"י והתוספות, והשאירו אותם בחוץ, על פי רוב בסוגריים מרובעים.
סוגריים מרובעים אמרנו? כן, זה היה החידוש העיקרי של דפוס אמסטרדם. בדפוס זה המשיכו מגמה שהתחילה כבר בדפוסי קראקא ולובלין (המהדורות השניות של דפוסים אלו), שהגיהו את נוסח התלמוד על פי הגהותיהם של מהרש"ל, מהרש"א ומהר"ם, והגאון רבי שלום שכנא אב"ד לובלין. כבר הערנו פעמים רבות שתיקונים אלו – יצא שכרם בהפסדם, כי המדפיסים שינו מבלי לציין מה היה הנוסח הקדום, ופעמים רבות נוצרו אי הבנות וטעויות גדולות.
בדפוס אמסטרדם המשיכו עם מגמה זו, והרבו לשבץ את הגהות מהרש"ל ומהרש"א. אך הם החליטו לא למחוק את הישן, כדי שהלומד יוכל לדעת מה היה קודם ומה השתנה על פי ההגהה. הרעיון שהם מצאו היה להסגיר את הנוסח הקודם בסוגריים עגולות, ואת הנוסח החדש בסוגריים מרובעות. רעיון זה היה מוצלח, עבר לכל מהדורות הש"ס שבאו אחר כך, ועד היום משתמשים בו מהדירי ספרי רבותינו כשהם רוצים לציין נוסח שראוי לדעתם למוחקו לעומת נוסח שראוי לדעתם לגורסו.
שני שימושים הנחילו לנו אפוא מדפיסי אמסטרדם. האחד, שימוש בסוגריים עגולות (ובגופן מוקטן) לציון מראה מקום או הערה, בענין זה קדם להם כבר רבי שבתי משורר בס, כאמור. השני – שימוש בסוגריים עגולות בגודל רגיל לציון מחיקה, ולאידך – שימוש בסוגריים מרובעות לצורך הוספה.
המלה 'סוגריים' היא כמובן מודרנית, רבי שבתי משורר קורא לסוגריים העגולות שלו 'שני חצאי לְבָנוֹת' על שם צורת הסהר שלהם שגם אנו קוראים לה 'חצי ירח'. הביטוי הזה התפשט, וניתן למוצאו בכתבי אחרונים כשהם רוצים לציין סוגריים. כמו כן נתכנו הסוגריים העגולות 'שני חצאי עיגול' או 'שני חצאי עגולה'. ביטויים כגון אלו אפשר למצוא בספרי האחרונים, בעיקר מתקופת רעק"א ואילך. הראשון שמצאתיו משתמש בביטוי 'שני חצאי עיגול' הוא היעב"ץ שהסוגריים העגולות אף מופיעות למכביר בספריו שהדפיס בעצמו בבית הדפוס שהיה לו מתחת לביתו [הוא השתמש רק בסוגריים עגולות, מרובעות לא מצאתי].
והנה דבר מעניין: לסוגריים המרובעות קוראים גם 'שני חצאי לְבֵינָה'. גם הביטוי הזה מופיע בספרי אחרונים אלא שמעט מאוד, ובספרים מאוחרים יותר.
האם מלכתחילה היו אלו שני ביטויים? או שמא המילים 'חצאי לְבָנָה' המכוונים לסוגריים העגולות, נתפרשו בשלב מאוחר יותר כ'חצאי לְבֵנָה' וכאילו הם מכוונים לסוגריים מרובעות? יש לי יסוד להניח כסברא השניה, לאור מיעוט ואיחור המובאות של 'חצאי לבינה' במשמע סוגריים מרובעות. כמו כן, לסוגריים המרובעות קראו בהתחלה 'שני חצאי ריבוע' כמו שאפשר לראות בדף השער של כל מסכת מדפוס וילנא, ועוד הרבה. וכן השתמשו בכינוי 'חצאי אריח'.
[לאחר הדפסת המאמר העירני ידידי ר' אברהם רוטנשטיין מ'עוז והדר' כי בספר 'בני יששכר' הוא נתקל בסוגריים שבאו להדגשה, במקום קו תחתון או גופן עבה, והדבר מבלבל מאוד את הקורא בן ימינו שאין זו משמעות הסוגריים בשבילו. כמו כן הוא אמר לי שזכור לו כי ראה ספר אחד או כמה שבהם דיבור המתחיל הוקף בסוגריים, גם כן בהתאם לאותו רעיון – הדגשה.]
אותיות תלויות
סימן זה, שבו נחתום את מאמרנו – גם הוא מקורו כבר במקרא עצמו. הזכרנו לעיל את הנו"ן התלויה של 'גרשום בן מנשה' שנכתבה כך כדי לרמוז שיש כאן שתי קריאות: מנשה, ומשה. בכתבי יד בדרך כלל אותיות או מילים תלויות בין השיטין היו פשוט תיקונים למקרה של שכחת הסופר שגילה לאחר כתיבה כי שכח מלה או אות, והכניסן בין השיטין, או כפי שזה נקרא גם 'ביני חיטי' (כתובות סט.).
כיום נהוג להשתמש באות או ספרה קטנה [או כוכבית] התלויה למעלה מהגובה האחיד של השורה כדי לציין מספר של הערה הכתובה בשולי הדף או צידי הגליון. הראשון שהצלחתי למצוא כשהוא כבר משתמש ברעיון הזה היה רבי שבתי משורר בס במהדורת החומש שהדפיס באמסטרדם (ת"מ). וכך הוא כותב בהקדמתו, בה הוא מבאר את סימני העזר: "האותיות התלויות ועומדות למעלה מהשורה בתוך פירוש רש"י ז"ל, מורים לראות כנגדו בפירוש 'שפתי חכמים' הפירוש של אותו תיבה או של אותו ענין". גם כאן, כמו בסוגריים, יתכן שרבי שבתי סופר היה המחדש הראשון של הרעיון, לפחות בספרות התורנית.
(תודתי הרבה נתונה לידידי הרב שמואל אהרן זינגר הי"ו, שתרם לי רבות מידיעותיו הרחבות בענינים אלו)
הערת אגב:
מתוך פיסוק שגוי
ספרי קודש הודפסו בדרך כלל לא מפוסקים, למעט סופי קטעים שסומנו בשתי נקודות כסימן לסיום קטע, כפי שביארנו בפרק א' של המאמר. אך היו ספרים שהודפסו מפוסקים, כגון התלמוד הירושלמי שבדפוס ונציה רפ"ג שהודפס כידוע מתוך כתב היד היחיד בעולם של הירושלמי שנמצא בידינו בשלמותו – כתב יד ספריית ליידן שבהולנד.
סופרו של כתב יד זה הציב נקודות בסופי המשפט, ומדפיסי ונציה שהשתמשו בו להדפסת התלמוד, העתיקו גם את הנקודות. הנקודות הועתקו גם לדפוסים נוספים, כגון דפוס קראקא שס"ט, דפוס וין (תרל"ד), דפוס וילנא (תרפ"ו), ועוד. אבל היו דפוסים שלא הדפיסו את הפיסוק, כגון דפוס ז'יטומיר (תר"ך).
מעניינת העובדה שבדפוס ראם התכוונו כנראה לפסק את התלמוד הבבלי, והתחילו להציב נקודות בסופי משפטים וקטעים - באופן לא סדיר למדי - במשנה הראשונה של מסכת ברכות [ותו לא], ובעמודים הראשונים של מסכת ברכות [כנראה עד דף י'], לאחר מכן החליטו להפסיק עם הרעיון והפיסוק נגוז לגמרי לאחר כמה עמודים.
פיסוק שָׁגוּי יכול לשבש לגמרי את ההבנה, ולפיכך רבה האחריות על המפסק. היטב הגדיר זאת הרב מרדכי עליאשברג בהסכמתו לספר 'המדריך', שם הוא מספר על תוכניתו להקל את לימוד הגמרא לילדים, על ידי התקנת סימני פיסוק בתוך הגמרא:
"וברוב שרעפי בקרבי עלה בדעתי לבקש עצות איך להקל מעט על הילדים לבוא להבנתם, והוא ע"י סימני ההפסקות הנהוגות בלשונות איירופיות המכתתים כל מאמר לחלקים קטנים וקטני קטנים, למען יהיו ההפסקות הללו משמשות לתת ריוח להילד להתבונן בין כל חלק וחלק מן המאמר כולו ויקלטם במוחו הרופס מעט מעט. ואמרתי בלבי כי טוב שיודפסו המסכתות הנלמדים עם הילדים הרכים המתחילים - כמו ביצה, בבא קמא, בבא מציעא - עם סימני ההפסקות הללו גדולים וקטנים. ועוד תיקון גדול נשקף מזה, כי נרויח תועלת גדולה להקל הבנת הענינים הרבה יותר מפירושים ארוכים, כי יורו דעה להתלמד איך המשך הענין וכוונת כל המאמר במקום שאפשר להתפרש בשתי כוונות, ורק ההמשך וההפסקה יאירו עיניו לבחור באחת".
אלא שבהמשך דבריו הוא מסתייג מהרעיון, באמרו "ושוב חזרתי בי מאותו הטעם האחרון בעצמו, ואמרתי: היא הנותנת ליסוג אחור מזה. כי הלא אם נעשה כן, כבר עשינו פירוש ברור בדברי הראשונים לפי דעתנו ודרכנו. ומי יודע אם לא יבא רעינו הטוב ממנו וחקרו לפרשם בדרך אחר מכפי שחשבנו, ולא יוכלו להלום אז סימני ההפסקות שסימננו, שאינו עולה - רק לפי הבנתנו בדברי הראשונים, והן הן תקוניה, והן הן עוותיה לפי דעת אחרים".
להלן מובאת דוגמא מדהימה של פיסוק שגוי שעירבב לגמרי את היוצרות בפרק ראשון של תענית (הלכה א) בתלמוד הירושלמי.
נצטט את הקטע כפי שהוא כתוב – ומפוסק – בדפוסי קראקא ווילנא:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה וידע אלקים".
הירושלמי מונה חמשה דברים שבגללם נגאלו אבותינו ממצרים, ודורש כל אחד מהם מן הכתוב. דא עקא, שהכתובים אינם נראים מתאימים. אפשר אולי עוד להבין ש'מתוך הקץ' נלמד מ'ויהי בימים הרבים ההם', למרות שאין מובן מדוע הירושלמי מצטט את המילים שבהמשך הפסוק. אך 'מתוך צרה – וישמע אלקים את נאקתם' נראה סתום לגמרי, וכך גם 'מתוך צווחה - ויזכור אלקים את בריתו' וכן שאר הפסוקים.
להתרת הענין אין לנו אלא לצטט את הירושלמי הזה כפי שהוא מובא ב'מנורת המאור' לרבי ישראל אלנקווה (פרק ג, תשובה, מהדורת ענלאו עמ' 17):
"וגרסינן במסכת תעניות ירושלמי בפרק קמא: ר' אליעזר אומר מתוך חמשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ".
שימו לב להבדל הבולט: בירושלמי שבדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו ר"י אלנקווה מצטט אותו בסוף הרשימה, זהו הרמז הראשון בדרך לפתרון התעלומה. כעת נראה כיצד הוא מסדר את דרשת הפסוקים:
"הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו - הרי מתוך צרה. וישמע אלקים את נאקתם - הרי מתוך צווחה. ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב - הרי מתוך זכות אבות. וירא אלקים את בני ישראל - הרי מתוך תשובה. וידע אלקים - הרי מתוך הקץ" [הדרש מפרש את 'וידע אלקים' כעומד בפני עצמו: ה' ידע שצריך לגאול את בני ישראל משום שהקץ היה ידוע לו].
כל מה שקורה כאן הוא ענין של פיסוק! המילים 'מתוך צרה' אינן שייכות לפסוק שאחריהן 'וישמע אלקים את נאקתם', כפי שהוא בדפוסי הירושלמי, אלא הן שייכות לפסוק שלפניהן! 'ויהי בימים הרבים ההם', פסוק שאכן מתאר את הצרה. המילים 'מתוך צווחה' אינן שייכות לפסוק 'ויזכור אלקים את בריתו', שאינו קשור אליהן, אלא לפסוק 'וישמע אלקים את נאקתם' שלפניהן, וכך כל הרשימה שהופכת פתאום להיות מובנת להפליא. גם בפירוש רבינו חננאל לתענית (ג.) מובא הירושלמי בצורתו הנכונה. וכך גם אפשר להוכיח מפיוטיי הפייטן המפורסם יניי, מראשוני הפייטנים (פיוטי יניי, עמ' שנח) שבפיוטו 'אמונה אומן' הבנוי על הדרש הזה הוא מסדר את ה'מִתּוֹךְ' בדיוק כמו רבינו חננאל ור"י אלנקווה: מתוך צרה, מתוך צעקה, מתוך תשובה, מתוך ברית אבות, מתוך הקץ. 'מתוך הקץ' נמצא בסוף הרשימה ולא בתחילתה.
כעת נחזור לרמז הראשון שצייננו: בדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו אצל יניי, רבנו חננאל ור"י אלנקווה הוא מופיע בסוף הרשימה. למעשה זהו בדיוק המצב בכתב יד ליידן שממנו העתיקו מדפיסי ונציה, אלא שסופרו של כתב יד ליידן פיסק באופן שגוי! במקום לקרוא כר"י אלנקווה באופן הנכון, שלפיו הפסוקים מקדימים את ה'מתוך', הוא קרא להיפך: הקדים את ה'מתוך' לפסוקים, ולכן יצא לו הפיסוק הזה:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ - הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה - וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה - ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות - וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה - וידע אלקים".
שימו לב, הפיסוק הזה חותך את 'מתוך הקץ' שנמצא בסוף רשימת חמשת הדברים, ומשייך אותו לדרשות: 'מתוך הקץ – הדא היא דכתיב'. כך שנשארנו בעצם עם ארבעה דברים ולא חמישה.
יתירה מזו: בעוד שהדרשה המקורית לומדת מהפסוק 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה' את 'מתוך צרה', ומהמילים 'וידע אלוקים' את 'מתוך הקץ', הרי שהפיסוק המוטעה הקפיץ את 'מתוך הקץ' לראש הרשימה, ונולדה דרשה חדשה: 'מתוך הקץ – הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם'. והנולד החדש הזה דחק מתוך הרשימה את 'מתוך הקץ' האמיתי שנלמד מהמילים 'וידע אלוקים', שהרי אי אפשר שיהיו פעמיים 'מתוך הקץ'.
אם המצב היה נשאר כך, היו מפרשי הירושלמי הבאים יכולים להתגבר על הבעיה בקלות, הם היו מבחינים כמובן שהפיסוק שגוי, מתקנים אותו, ושלום על ישראל. אך כאן התערב המגיה של דפוס ונציה שהוקשתה לו הקושיא החמורה: הרי יש כאן ארבעה דברים ולא חמישה! לפיכך הוא הוסיף על הגליון של כ"י ליידן, בצד הגליון, את המילים 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה [שהרי לפי הבנתו 'מתוך הקץ' הוא הפסוק הראשון הנדרש, לפני 'מתוך צרה']. בדפוס ונציה שולבה ההגהה בתוך העמוד, וכך נוצר הנוסח בדפוסים שלפנינו, כשכעת ממש אי אפשר לשחזר את הטעות למי שלא ידע כי המילים 'מתוך הקץ' שבראש הרשימה הן הוספת המגיה (ראה תמונה של כ"י ליידן: ההגהה בצד העמוד מוקפת בעיגול אדום, וכן הסימון שבתוך השורה, שם צריכות המילים להנעץ).
והסיפור לא נסתיים כאן! מכיון שסופר כתב יד ליידן פיסק 'מתוך תשובה – וידע אלקים', ולא 'וידע אלקים – מתוך הקץ', הרי שנתייתרו לו המילים 'מתוך הקץ' שבסוף הקטע, והוא שייך אותם לקטע הבא שעוסק גם הוא בדרשה דומה על פסוק אחר. כך, כמעט כמו בתאונת שרשרת, הוא העביר את הטעות לקטע הבא.
הקטע המקורי בנוי כך:
"וכן הוא אומר (דברים ד, ל-לא): 'בַּצַּר לְךָ' - מתוך צרה, 'וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ' - מתוך תשובה, 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ' - מתוך רחמים, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח [אֶת] בְּרִית אֲבֹתֶיךָ - מתוך זכות אבות".
בפסוק הזה נדרשים ארבעה דברים: צרה, תשובה, רחמים, זכות אבות. אבל סופר כתב היד הרי סיפח לו בתחילתו את המילים 'מתוך הקץ', לפיכך יצא לו הסדר כך:
"מתוך הקץ - וכן הוא אומר: 'בַּצַּר לְךָ'. מתוך תשובה - 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ'. מתוך רחמים - לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח בְּרִית אֲבֹתֶיךָ".
הוא נותר כמובן שוב עם שלוש מילים מיותרות "מתוך זכות אבות", ושוב – לא להאמין – שייך אותן לקטע הבא שעוסק שוב בדרשה דומה על פסוק אחר!
הקטע הבא במקורו הוא כך:
"וכן הוא אומר (תהלים קו, מד-ו): 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם' - מתוך צרה, 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' - מתוך צווחה, 'וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ' - מתוך זכות אבות, 'וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו' - מתוך תשובה, 'וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים' - מתוך רחמים".
אבל סופר כתב היד סיפח לראש הקטע הזה את המילים 'מתוך זכות אבות' שנתייתרו לו מן הקטע הקודם, לפיכך התחיל הקטע במשפט "מתוך זכות אבות – וכן הוא אומר וירא בצר להם".
לפי זה צריך להמשיך הלאה בסדר המעוות: "מתוך צרה – בשמעו את רינתם", ולשבש הלאה עד הסוף. אבל כאן כנראה כבר נבוך הסופר, משום שלא היה לו קטע רביעי כדי לשייך אליו את המילים 'מתוך רחמים' שבסוף הקטע דנן, לפיכך הוא הפסיק לפסק את כל הקטע והשאיר אותו כמות שהוא מבלי לפתור את הבעיה שהוריש לו מן הקטע הקודם.
מדפיסי ונציה הלכו בעקבות סופר כ"י ליידן בקטע הראשון והשני, אך לפחות בקטע השלישי הם שמו לב, והחזירו את המילים 'מתוך זכות אבות' למקומן הנכון בסוף הקטע השני, אך מכיון שהקטע השני היה משובש אצלם, נוצר המשפט המשונה "מתוך רחמים לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח ברית אבותיך מתוך זכות אבות" (ראה תמונה), הרי ממש כמאמר הגמרא 'פתח בכד וסיים בחבית'.
מדפיסי וילנא התקדמו עוד יותר ותפסו שגם הקטע השני משובש, לפיכך – למרות שהם שייכו עדיין את המילים 'מתוך הקץ' לתחילת הקטע השני ולא לסוף הקטע הראשון, הרי שהם הקפידו לפסקו כיאות, ולהציב את הפסוקים לפני ה'מתוך'. וכמו שקרה למדפיסי ונציה בקטע השלישי - הוכרחו גם הם לעשות את המשפט הראשון של הקטע השני 'חַמָּר גַּמָּל' (עיין עירובין לה.), ולפסק "מתוך הקץ – וכן הוא אומר בצר לך מתוך צרה" (ראה תמונה).
מפרשי הירושלמי האחרונים הרגישו היטב בבעיה, ובחושם הבריא הם כיוונו לפירוש הנכון. אבל עמד לפניהם מחסום בלתי עביר שהם לא יכלו לשער אותו: הוספת המילים 'מתוך הקץ' בראש הרשימה, על ידי המגיה של דפוס ונציה. לפיכך הם היו מוכרחים להמשיך עם הקו שהמילים 'מתוך הקץ' שייכות ל'ויהי בימים הרבים ההם', ושהמילים 'וידע אלוקים' [הנמצאות בסוף הפסוק] מלמדות את 'מתוך תשובה', שהרי 'מתוך הקץ' האמיתי שנמצא בסוף הרשימה – לא יכל להיות שם אם הוא נמצא בתחילתה. לא נאריך בתיאור הפתרונות שלהם. נציין רק בקצרה שה'קרבן העדה' בחר בדרך של תיקון הגירסה, וה'פני משה' בחר בדרך של שינוי הפיסוק, כמעט בלי לשנות את הגירסה. אבל מדבר אחד שניהם לא יכלו להתחמק: 'מתוך הקץ' ניצב בראש הרשימה, ונלמד מתחילת הפסוק, ו'מתוך תשובה' נלמד מסוף הפסוק, מהמילים 'וידע אלוקים'. רק בספר 'עלי תמר' של רבי ישכר תמר (תענית, עמ' רפז) צויין אל נכון כי יש למחוק את המילים 'מתוך הקץ' שנמצאות בתחילת הרשימה, והכל מתיישב.
הירושלמי צוטט בצורתו המשובשת בספרים נוספים, כגון תורה תמימה (שמות ב כג), ואף נתבארו כל מיני רעיונות והסברים כדי לבאר למשל מה פירוש 'מתוך תשובה – וידע אלקים', שזהו משפט שבא לעולם רק בגלל טעות הפיסוק של סופר כ"י ליידן [עיין למשל בספר 'אוצרות יוסף' (דרוש א') לרבי יוסף ענגיל, ובספר 'שובי השולמית' להגרי"ח סופר, סימן ד', ונשנו הדברים בקובץ 'בית אהרן וישראל' גליון קלא, עמ' קכא].
כל כאב הראש הגדול והמסובך הזה בא לעולם אך ורק בגלל פיסוק מוטעה!
(תודתי נתונה להרב ישראל משה פריד ממכון 'עוז והדר' – ירושלמי, שהעירני על נושא זה)
רש"י על תהלים
מעניין שהשיבוש הזה חוזר על עצמו בפירושו של רש"י לתהלים (קו, מד-ה). כך כתוב בנוסח רש"י שלפנינו:
"וַיַּרְא בַּצַּר - מתוך תפלה. בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם - מתוך זכות אבות. וַיִּזְכּוֹר לָהֶם בְּרִיתוֹ - מתוך תשובה. וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו - מתוך הקץ, בשמעו 'הוֹשִׁיעֵנוּ' וגו' ".
בקלות אפשר להבחין שגם כאן חלה אותה 'תזוזה' שראינו לעיל, שהרי 'מתוך תפלה' מתאים הרבה יותר ל'בשמעו את רנתם' מאשר ל'וירא בצר' שלפניו, ו'מתוך זכות אבות' לא קשור כלל ל'בשמעו את רנתם' אלא ל'ויזכור להם בריתו' שאחריו.
כאן הבעיה נוצרה משום שתחילת דברי רש"י כנראה נשמטה מן המעתיק או המדפיס [השיבוש נמצא כבר בדפוס ונציה רפ"ה (ראה תמונה)].
הנוסח הנכון הוא כפי שהוא מופיע במהדורת הכתר, נעתיק אותו משם:
אמר רבי אלעזר: אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים: מתוך צרה - וַיַּרְא בַּצַּר; מתוך תפלה - בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם; מתוך זכות אבות - וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ; מתוך תשובה - וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו; מתוך הקץ - בְּשָׁמְעוֹ, "הוֹשִׁיעֵנוּ".
המדרש שממנו שאב רש"י נמצא בשינויים מעטים בילקוט שמעוני על תהלים שם (רמז תתסה), בדומה לזה במדרש תהלים (בובר). רש"י כדרכו מתמצת את הדברים ומקצרם:
"א"ר אלעזר אין ישראל נגאלין אלא מתוך ה' דברים: מתוך צרה, מתוך תפלה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. מתוך צרה מנין? שנאמר 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם'. מתוך תפלה מנין? שנאמר 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם'. מתוך זכות אבות מנין? שנאמר 'וַיִּזְכּוֹר לָהֶם (את) בְּרִיתוֹ'. מתוך תשובה – 'וַיִּנָּחֵם כְּרוֹב חֲסָדָיו'. מתוך הקץ - הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ" וכו'.
וכבר עמד רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד על השיבוש שנפל בדברי רש"י אלו, בספרו 'שם אפרים' על תהלים שם. וראיתי שבספר 'תהלים המפורש' של ר' אברהם דיסקין הודפס הנוסח הנכון.
נדפס ערב שב"ק פ' חיי שרה, כ"א מרחשוון תשע"ב
סימני עזר בכתב ובדפוס – ב'
בפרק זה נמשיך ונעסוק בסימני העזר של הכתב והדפוס. לאחר שתי השלמות הקשורות לפרק הקודם נעבור לסימני הדגש, הרפה [שנעלם בימינו] וסימנים נוספים. אף נביא דוגמא מפליאה המראה גם עד כמה טעות פיסוק גרידא יכולה להיות קריטית
פסוקי ספר תורה
בחלק הראשון של המאמר [נדפס לפני שבועיים] שכתבתי שבספר התורה יש הפסק רווח הבא לציין פיסקאות, אבל אין רווחים המציינים הפסק בין פסוק לפסוק. יתירה מזו: במקרים רבים אפשר לראות שיש בין מילה למילה שבתוך הפסוק רווח גדול יותר מאשר בין פסוק לפסוק. שכן קשה מאוד לתכנן חלוקה מדוייקת של הרווחים בתוך השורה.
אמנם העירוני כי הרמ"א (הלכות תפילין סימן לב, סעיף לב), אכן כותב "גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק"!
כיום אין נוהגים למעשה כפסקו של הרמ"א. בגלל שני טעמים: ראשית, המגן אברהם שם נחלק עליו וכתב שלא לעשות כך משום שאין אנו בקיאים כל הצורך בפיסוק פסוקים, כמו שאומרת הגמרא במסכת קידושין (דף ל.), ומה גם שאחד מחמשה המקראות שאין להם הכרע הוא "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר - אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מט, ו-ז). המילה 'ארור' נמצאת בתחילת פסוק ז', ואם נפסיק בין פסוקים, נהיה חייבים להכריע - בכתיבת ספר התורה עצמו - במקרא זה שאין לו הכרע [גם הגר"א בביאורו שם כתב דלא כהרמ"א].
מטעם נוסף אין עושים כדברי הרמ"א, משום שחוששים לחומרא לדעת רבינו תם הסובר שרווח שלוש אותיות כבר נחשב לשיעור פיסקא. ומכיון שהרווח הנהוג בין מילה למילה הוא כאות וחצי, והאות הנחשבת לצורך זה היא הקטנה ביותר, יו"ד. נמצא שאם נוסיף אפילו כשיעור יו"ד אחת בין פסוק לפסוק, אנו מסתכנים שהסופר ירחיב מעט יותר ויגלוש לשיעור שלוש יודי"ן שהוא כבר שיעור של פיסקא, ונמצא מניח פיסקא במקום שאינה צריכה להיות. לפיכך למעשה אין נוהגים כדברי הרמ"א.
אולם היו אכן מקומות שנהגו כך בכתיבת ספרי תורה! מצורפת בזה תמונה של פרשת ראש חודש מספר תורה אשכנזי עתיק, כנראה מפולין, ואפשר לראות בה בבירור כי יש הפסק רחב יותר בין פסוק לפסוק. מעניין לדעת עד כמה התופעה הזאת היתה נפוצה.
(תודתי נתונה להרב אלימלך בילר שהעמידני על הענין).
סימני עמוד א' ועמוד ב'
בחלק הראשון כתבתי גם כן שהרעיון של נקודה לציון עמוד א', ונקודתיים לציון עמוד ב' נתחדש על ידי מדפיסי דיהרנפורט בשנת תק"ס. ובכן מי שחידש רעיון זה הוא הג"ר ישעיה פיק-ברלין, בעל מסורת הש"ס. כפי שהוא כותב בהקדמת ספרו על המשנה 'יש סדר למשנה' (מודפס בכרך זרעים א' של משניות עם ע"ב פירושים):
"והיה נקודים זכרך [על משקל "נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ" (בראשית לא, ח)]. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם תרגום אונקלוס מוגה והתולדות אהרן, קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א', ונקודים שתים יורה עמוד ב'.
התאריך בסוף ההקדמה הוא תקל"ו. כידוע בדפוס דיהרנפורט הודפסו לראשונה הגהותיו של ר"י פיק-ברלין, וכנראה שלקחו את רעיון הנקודה ונקודתיים יחד עם ההגהות.
גם בהקדמתו להגהות 'עין יעקב' הנקראת 'אוצר בלום' כותב הר"י פיק שסימוני עמוד א' וב' שבציוניו יהיו על ידי נקודה ונקודתיים. אלא שהמדפיסים (במהדורת וילנא תרפ"ג) כותבים שהם חששו שסימני הנקודתיים יִטַּשְׁטְשׁוּ במשך הזמן ויהפכו לנקודה אחת, לפיכך הם כתבו ע"א וע"ב.
(תודתי נתונה להרב בצלאל בלום, והרב חנוך בינקה שהעירוני לענין זה).
סימן הדגש
סימן הדגש הוא חלק מהניקוד הטברני שנתקבל בכל תפוצות ישראל [בניקוד הבבלי היו מציינים ג' מעל האות], אלא שלא כולם יודעים שהוא מציין שתי תופעות
שאינן קשורות כמעט אחת לשניה, ולמעשה אינן יכולות לשכון בכפיפה אחת.
התפקיד האחד של הדגש הוא לציין את המצב הדגוש של אותיות בגדכפ"ת, מה שמכונה 'דגש קל'. ענין הדגש הקל הוא תכונה מיוחדת ללשון הקודש שאינה
קיימת בשום שפה אחרת. אותיות בגדכפ"ת מתממשות בשני מצבים: אם הן פותחות הברה – הן דגושות. אבל אם קדמה להם הברה פתוחה, או אות הַמּוּנַעַת
בשוא נע – אזי הן רפות. הדגש בא לציין את מצבן של אותיות אלו, אם לפנינו המצב הדגוש או המצב הרפה.
ישנו דגש נוסף המכונה 'דגש חזק' בשפת המדקדקים, וכיום קורים לו גם 'דגש כפלן'. דגש זה מופיע בכל האותיות זולת אותיות אהחע"ר הקשות יותר להיגוי.
ומהותו היא הכפלת האות הנדגשת. לדוגמא: המלה אִמָּא נקראת אִמְ-מָא, והמלה קַנָּא נקראת קַנְ-נָא. תפקידו של הדגש הוא להפוך הברה פתוחה להברה
סגורה על ידי שוא נח.
אלו שני תפקידים שונים לגמרי, וכפי שציינו לעיל הם בעיקרון גם סותרים במהותם. דגש קל מופיע רק בתחילת מלה או אחרי שוא נח, ואילו דגש חזק לא
יכול להופיע אלא אחרי תנועה.
כמו כן, הדגש החזק אינו שייך ללשון הקודש דווקא והוא משמש גם בשאר שפות, כגון אצל דוברי ערבית שהדגש חי בשפתם עד היום [ויש אצלם הרבה
מילים שכל ההבדל ביניהן הוא רק הדגש]. וכן היה קיים בשפות לעז, אלא ששם היו מציינים אותו בכפילת האות ממש, דוגמת השם חַנָּה שהנו"ן שלו
דגושה, ובלועזית קוראים אותו Anna (אַנְנַה). אלא שמבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפיותיהם של יושבי ארצות המערב, ובכללם גם היהודים יוצאי
אירופה ושאר ארצות המערב. לפיכך כיום בטל הדגש החזק מפי רוב מקהלות ישראל, ורק אצל יהודי תימן ומעט נוספים אפשר לשמוע את הדגש הזה,
וכן אצל בעלי קריאה מדקדקים המרגילים את עצמם על ידי אימון להגות אותו.
המצב שאותו סימן משמש לשני סוגי הדגשים אינו נוח, ומבלבל מאוד. שכן בשלמא באותיות שאינן בגדכפ"ת יכול הקורא לדעת מעצם הופעת הנקודה
שמדובר בדגש חזק. אבל באותיות בגדכפ"ת אי אפשר לדעת בלא ידע דקדוקי טוב אם הדגש הנמצא באות הוא דגש קל או חזק. בשנים האחרונות
התחילה מגמה חדשה של יצירת הבדל ויזואלי בין צורת הדגש החזק לצורת הדגש הקל. בסדרת 'סימנים' הכוללת תיקוני סופרים, תנ"ך וחומשים, מסומן
הדגש החזק בצורת ריבוע, ואילו הדגש הקל – כנקודה, וזו מגמה מבורכת.
כפי שכתבנו מבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפי רוב תפוצות ישראל, במיוחד יושבי ארצות המערב. וכמו כן סימן החילוק במבטא בין דגש קל לאות רפה
נשאר רק באותיות בכ"פ אצל רוב העדות, ובאות ת' אצל האשכנזים. אין עדה שמחזיקה הבדל בין כל שש האותיות, זולת התימנים ועוד מתי מעט.
לפיכך היו הרבה מדפיסים שהקלו מעל עצמם את עול הדגשים, ולא סימנו את הדגש החזק כלל, וגם הדגש הקל לא סימנו אלא באותיות בכפ"ת. עד היום
אפשר לראות זאת בעיקר בתרגום אונקלוס של מהדורת בלום, וכן בסידורים שאינם מוקפדים. למותר לציין שזה רעיון גרוע ביותר.
דגש קל בשאר אותיות
בספר 'דקדוק אליהו' (כללי דקדוק המיוחסים לגר"א, שער התנועות סעיף ב' ושער הדגש סעיף ב') כתוב שבכל האותיות יש דגש קל, ולא רק באותיות
בגדכפ"ת. אך חילוק המבטא נשתכח ולפיכך השמיטו הסופרים את הדגש בכל האותיות. אולי יש לזה שורש בדברי רד"ק בספרו 'מכלול' (מהדורת ליק
דף ק"מ.) הכותב בזה הלשון:
"וכן בשאר האותיות כפי חזקתם וכפי קלותם, כמו: לָמָּה – קריאת הלמ"ד חזקה; וְלָמָּה – קריאת הלמ"ד קלה מפני שו"א הנע אשר עליה (שנמצא
בו"ו שלפניה). 'שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ' – קריאת השי"ן חזקה; 'וְשָׁאַל לוֹ' – קריאת השי"ן קלה. 'נָפְלוּ פָנֶיךָ' – קריאת הנו"ן חזקה; 'וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ
עוֹד' – קריאת הנו"ן קלה, וכן שאר האותיות זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם זולתי אם תדגש [כוונתו לדגש חזק]".
רד"ק מציין שיש הבדל בקריאת האותיות אם בא לפניהם שוא נע או לא. קריאה 'חזקה' אם אין לפניהם שוא נע, וקריאה 'קלה' אם יש לפניהם שוא נע.
חילוק זה מוכר לנו דווקא באותיות בגדכפ"ת שהן רפות אם יש לפניהן שוא נע, ודגושות אם אין לפניהן שוא נע, אבל איננו מכירים כלל חילוק זה בשאר
האותיות. דברי רד"ק מפליאים מאוד כי לא נמצאת עדות כזאת מפי אף אחד מהמדקדקים הקדמונים שקדמו לרד"ק.
עדותו של הגר"א כי פעם היו נוהגים לסמן דגש קל בכל האותיות – מחודשת מאוד, שכן בכל בכתבי היד המפורסמים של הניקוד הטברני, כגון כתר
ארם צובה וכתב יד לנינגרד, אין זכר לדגש קל באותיות שאינן בגדכפ"ת. ואין גם עדות על דגש כזה אצל הראשונים שעסקו בדקדוק. אפילו הרד"ק
שהבאנו לעיל, המציין הבדל בקריאה, אינו קורא לזה 'דגש' ואינו מזכיר שיש לכתוב דגש באופן של הקריאה 'החזקה'.
משהו דומה במקצת למה שכתב הגר"א הוא מנהגם של מדפיסים מסויימים לציין דגש בכל האותיות לאחר אות גרונית שיש בה שוא נח, כגון במלה
רַעְמְּסֵס. מטרת דגש זו היתה כדי להציב תמרור לקורא שלא יקרא רַעַמְסֵס, בפתח העי"ן, אלא שיהגה אותה בשוא נח. ר' וואלף היידנהיים נהג לעשות
כך בחומשים המפורסמים שלו, וכן ראיתי גם בחומש דפוס וִוין תרי"ט, לא ברורה לי השיטה שעל פיה ציינו דגש זה. במלה 'רַעְמָּה' (בראשית י, ז) מופיע
דגש במ"ם, אבל במלה וְטַעְמוֹ (שמות טז, לא) לא ציין רוו"ה דגש במ"ם, לעומת דפוס ווין שכן ציין. כך גם במלה 'מַחְלָּה' (במדבר כז, א), דפוס ווין מציין
דגש בל', ואילו רוו"ה אינו מציין. בשני הספרים התופעה אינה עקבית וקשה לדעת אם היה להם קו ברור.
בכל מקרה, מדובר בסימן שהמציאו כותבים ומדפיסים כדי להעמיד את הקורא על ענין מסויים, ואין לו לכאורה שום דבר עם דגש אמיתי. כך
שקשה להבין מהיכן מקורו של הגר"א לכך שהיה פעם מנהג לציין דגש חזק בכל האותיות. בעוד שאין למנהג זה שום זכר ושריד בכתב יד או בדפוס.
סימן הרפה
סימן ידוע עוד פחות הוא סימן הרפה, קו מאונך [כמו פַּתָּח] מעל האות. סימן זה משמעותו הפוכה בדיוק מן הדגש, שכן בשנים קדמוניות היה נהוג שלא להסתפק בציון דגש באותיות בגדכפ"ת דגושות, אלא גם לציין את סימן הרפה באותיות שאינן דגושות. אפשר לראות סימן זה בכל כתבי היד העתיקים של המקרא, וגם בכתבי יד מנוקדים אחרים כגון כתב יד קאופמן של המשניות, ועוד. מסתבר שסימן זה בטל מן העולם יחד עם מהפכת הדפוס, לא מצאתיו אלא במקראות גדולות של דפוס בולוניא רמ"ב, וגם שם – רק בדפים הראשונים של בראשית, לאחר מכן התעייפו המדפיסים והסימן מופיע באופן אקראי פה ושם, וכמעט שאיננו.
יתכן שהיה קושי טכני להציב את סימן הרפה מעל האות, ומן הסתם הצטרפה לכך מחשבה הגיונית שעצם אי הדגשתה של האות תספיק לקורא כדי לדעת שהיא רפה. כך או כך, הסימן הזה נעלם מספרות הקודש שלנו. השריד היחיד שלו נשאר בספרים הכתובים אידיש, שם לא היה נהוג לציין דגש כלל, וכשרצו לציין על האות פ"א שהיא רפה, כתבו את סימן הרפה מעליה. ודווקא האות פ"א, אבל בשאר אותיות בגדכפ"ת לא הוצרכו לזה, כי ג' וד' רפות נשתכח מבטאן ממילא. ב' רפה לעולם נכתבה כו"ו כפולה, ת' דגושה לעולם נכתבה ט', וכ' דגושה לעולם נכתבה ק'. כך שלא היה צורך אלא להבדיל בין פ' דגושה ופ' רפה.
בדורנו התעורר סימן הרפה לחיים בשני מקרים שונים בתכלית. ר' שמואל דוד ריאחי, בעל סדרת תיקוני הסופרים וספרי התנ"ך 'סימנים', מציין לעתים את סימן הרפה כשהוא רוצה להדגיש שאות מסויימת רפה היא, במקום שהקורא עלול לטעות ברהיטת הקריאה ולקרוא אותה דגושה.
באופן אחר לגמרי השתמשה בסימן זה הוצאת 'אשכול' בסידור 'מקור הברכה' [ויתכן שכבר היו שקדמו להם בענין זה]. הם חיפשו סימן לשוא נע, והחליטו להשתמש בסימן הזה מעל האות כדי לציין שוא נע. דבר זה יצר לפעמים סתירה מיניה וביה, כגון אות דגושה שיש בה שוא נע, ומעליה מופיע הקו השוכב שבעצם אמור לסמן שהאות רפה. אלא שאולי אין הדבר נורא כל כך, כי ממילא כמעט אף אחד אינו יודע את משמעותו העתיקה של הקו השוכב מעל האות.
נסתרות דרכי גלגולו של סימן
מקף
ראשיתו של סימן זה בטעמי המקרא, שם הוא בא לחבר בין שתי תיבות ולעשותן תיבה אחת, דבר חשוב מאוד לענין ככלי הטעמים. גם צורתו וגם שמו מעידים על תכונתו – קשר בין שתי תיבות. הצורה מביעה את משמעותה: מתיחת קו שנוגע בשתי התיבות ומסמל בעצם צורתו שהן מחוברות זו לזו. וגם השם - מַקָּף - בא לומר אותו דבר, שהרי הקפה היא הצמדה והסמכה של שני דברים זה לזה, דוגמת "ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה" (ביצה לב:).
בשלב מאוחר הרבה יותר, חדר לספרות שלנו מקף בעל משמעות הפוכה בדיוק: מקף מפריד הבא לקטוע את רצף הקריאה ולסמן עצירה. המקור למשמעות זו אינו בספרות הקודש שלנו אלא הגיע מבחוץ, כמו סימני הקריאה, השאלה, הַפְּסִיק, ועוד. וכך יש לנו היום גם 'מקף מפסיק' וגם 'מקף מחבר'. אמנם הצליחו להמציא הבדל נוח ביניהם: המקף המחבר נוגע בשתי התיבות, ואילו המקף המפסיק אינו נוגע בהן אלא יש רווח בינו ובין התיבות שבא להפסיקן. אך השם 'מקף' מעיד על מהותו המקורית, ואינו מתאים למקף המפסיק. כבר שמעתי פעם מישהו שסבר כי המקף המפסיק נקרא 'מַקָּו' דהיינו שילוב של מקף וקו, אך זו אינה אלא טעות.
גם כאן יש לציין את הנטיה שכבר ראינו בענין הנקודה: המקף העתיק נמצא תמיד בראש גובה השורה, וכך הוא בחומשים שלנו עד היום. ואילו המקף המפסיק ירד יותר למטה ונמצא באמצע השורה.
סוגריים
השימוש בסוגריים בספרי קודש החל אולי לא לפני מהדורת מקראות גדולות של ר' שבתי משורר בס (אמסטרדם ת"מ). הוא השתמש בהם הן בפירושו – שפתי חכמים שהדפיס במהדורה זו, והן בהקדמתו, שם הוא הקפיד גם לכתוב את המילים המוסגרות באותיות רש"י ובגופן קטן יותר, כדי ליצור הבדל נוסף. שימושו בסוגריים היה לצורך משפטים מוסגרים שאינם ממש חלק מהטקסט, אותו שימוש בדיוק שאנו עושים בסוגריים כיום. וכן לצורך מראי מקומות.
שימוש שונה במקצת נעשה במהדורת אמסטרדם (השניה) של התלמוד בשנת תע"ד. מהדורה זו, שהייתה קפיצת דרך רצינית בכל הנוגע לאיכות, הכניסה לראשונה את השימוש בסוגריים בדפוסי התלמוד.
עד אז היו מראי המקומות שבדברי רש"י ותוספות כתובים בצד הגליון, כמו מראי המקומות שבגוף הגמרא. אך במהדורת אמסטרדם נוספו מראי המקומות והציונים של הגאון רבי יוסף שמואל מקראקא, הוספה שהכפילה ושילשה את כמותם, וכבר היה צר המקום. לפיכך הוכנסו מראי המקומות של רש"י ותוספות לתוך הטקסט עצמו בסוגריים עגולות, ובגופן מוקטן. המצב הזה הונצח בכל דפוסי התלמוד לדורותיהם, עד ימינו. מראי המקומות והציונים השייכים לעמוד הגמרא נמצאים בצד הגליון, ומראי המקומות והציונים השייכים לרש"י ותוספות, נמצאים בתוך הרש"י והתוספות, זולת אלו שנוספו לאחר מכן על ידי הגאון ר' ישעיה פיק ברלין, והוכנסו לראשונה בדפוס דיהרנפורט (תק"ס-תקס"ד). מדפיסי דיהרנפורט כבר לא ההינו להכניס את הוספותיו של ר"י פיק בתוך הרש"י והתוספות, והשאירו אותם בחוץ, על פי רוב בסוגריים מרובעים.
סוגריים מרובעים אמרנו? כן, זה היה החידוש העיקרי של דפוס אמסטרדם. בדפוס זה המשיכו מגמה שהתחילה כבר בדפוסי קראקא ולובלין (המהדורות השניות של דפוסים אלו), שהגיהו את נוסח התלמוד על פי הגהותיהם של מהרש"ל, מהרש"א ומהר"ם, והגאון רבי שלום שכנא אב"ד לובלין. כבר הערנו פעמים רבות שתיקונים אלו – יצא שכרם בהפסדם, כי המדפיסים שינו מבלי לציין מה היה הנוסח הקדום, ופעמים רבות נוצרו אי הבנות וטעויות גדולות.
בדפוס אמסטרדם המשיכו עם מגמה זו, והרבו לשבץ את הגהות מהרש"ל ומהרש"א. אך הם החליטו לא למחוק את הישן, כדי שהלומד יוכל לדעת מה היה קודם ומה השתנה על פי ההגהה. הרעיון שהם מצאו היה להסגיר את הנוסח הקודם בסוגריים עגולות, ואת הנוסח החדש בסוגריים מרובעות. רעיון זה היה מוצלח, עבר לכל מהדורות הש"ס שבאו אחר כך, ועד היום משתמשים בו מהדירי ספרי רבותינו כשהם רוצים לציין נוסח שראוי לדעתם למוחקו לעומת נוסח שראוי לדעתם לגורסו.
שני שימושים הנחילו לנו אפוא מדפיסי אמסטרדם. האחד, שימוש בסוגריים עגולות (ובגופן מוקטן) לציון מראה מקום או הערה, בענין זה קדם להם כבר רבי שבתי משורר בס, כאמור. השני – שימוש בסוגריים עגולות בגודל רגיל לציון מחיקה, ולאידך – שימוש בסוגריים מרובעות לצורך הוספה.
המלה 'סוגריים' היא כמובן מודרנית, רבי שבתי משורר קורא לסוגריים העגולות שלו 'שני חצאי לְבָנוֹת' על שם צורת הסהר שלהם שגם אנו קוראים לה 'חצי ירח'. הביטוי הזה התפשט, וניתן למוצאו בכתבי אחרונים כשהם רוצים לציין סוגריים. כמו כן נתכנו הסוגריים העגולות 'שני חצאי עיגול' או 'שני חצאי עגולה'. ביטויים כגון אלו אפשר למצוא בספרי האחרונים, בעיקר מתקופת רעק"א ואילך. הראשון שמצאתיו משתמש בביטוי 'שני חצאי עיגול' הוא היעב"ץ שהסוגריים העגולות אף מופיעות למכביר בספריו שהדפיס בעצמו בבית הדפוס שהיה לו מתחת לביתו [הוא השתמש רק בסוגריים עגולות, מרובעות לא מצאתי].
והנה דבר מעניין: לסוגריים המרובעות קוראים גם 'שני חצאי לְבֵינָה'. גם הביטוי הזה מופיע בספרי אחרונים אלא שמעט מאוד, ובספרים מאוחרים יותר.
האם מלכתחילה היו אלו שני ביטויים? או שמא המילים 'חצאי לְבָנָה' המכוונים לסוגריים העגולות, נתפרשו בשלב מאוחר יותר כ'חצאי לְבֵנָה' וכאילו הם מכוונים לסוגריים מרובעות? יש לי יסוד להניח כסברא השניה, לאור מיעוט ואיחור המובאות של 'חצאי לבינה' במשמע סוגריים מרובעות. כמו כן, לסוגריים המרובעות קראו בהתחלה 'שני חצאי ריבוע' כמו שאפשר לראות בדף השער של כל מסכת מדפוס וילנא, ועוד הרבה. וכן השתמשו בכינוי 'חצאי אריח'.
[לאחר הדפסת המאמר העירני ידידי ר' אברהם רוטנשטיין מ'עוז והדר' כי בספר 'בני יששכר' הוא נתקל בסוגריים שבאו להדגשה, במקום קו תחתון או גופן עבה, והדבר מבלבל מאוד את הקורא בן ימינו שאין זו משמעות הסוגריים בשבילו. כמו כן הוא אמר לי שזכור לו כי ראה ספר אחד או כמה שבהם דיבור המתחיל הוקף בסוגריים, גם כן בהתאם לאותו רעיון – הדגשה.]
אותיות תלויות
סימן זה, שבו נחתום את מאמרנו – גם הוא מקורו כבר במקרא עצמו. הזכרנו לעיל את הנו"ן התלויה של 'גרשום בן מנשה' שנכתבה כך כדי לרמוז שיש כאן שתי קריאות: מנשה, ומשה. בכתבי יד בדרך כלל אותיות או מילים תלויות בין השיטין היו פשוט תיקונים למקרה של שכחת הסופר שגילה לאחר כתיבה כי שכח מלה או אות, והכניסן בין השיטין, או כפי שזה נקרא גם 'ביני חיטי' (כתובות סט.).
כיום נהוג להשתמש באות או ספרה קטנה [או כוכבית] התלויה למעלה מהגובה האחיד של השורה כדי לציין מספר של הערה הכתובה בשולי הדף או צידי הגליון. הראשון שהצלחתי למצוא כשהוא כבר משתמש ברעיון הזה היה רבי שבתי משורר בס במהדורת החומש שהדפיס באמסטרדם (ת"מ). וכך הוא כותב בהקדמתו, בה הוא מבאר את סימני העזר: "האותיות התלויות ועומדות למעלה מהשורה בתוך פירוש רש"י ז"ל, מורים לראות כנגדו בפירוש 'שפתי חכמים' הפירוש של אותו תיבה או של אותו ענין". גם כאן, כמו בסוגריים, יתכן שרבי שבתי סופר היה המחדש הראשון של הרעיון, לפחות בספרות התורנית.
(תודתי הרבה נתונה לידידי הרב שמואל אהרן זינגר הי"ו, שתרם לי רבות מידיעותיו הרחבות בענינים אלו)
הערת אגב:
מתוך פיסוק שגוי
ספרי קודש הודפסו בדרך כלל לא מפוסקים, למעט סופי קטעים שסומנו בשתי נקודות כסימן לסיום קטע, כפי שביארנו בפרק א' של המאמר. אך היו ספרים שהודפסו מפוסקים, כגון התלמוד הירושלמי שבדפוס ונציה רפ"ג שהודפס כידוע מתוך כתב היד היחיד בעולם של הירושלמי שנמצא בידינו בשלמותו – כתב יד ספריית ליידן שבהולנד.
סופרו של כתב יד זה הציב נקודות בסופי המשפט, ומדפיסי ונציה שהשתמשו בו להדפסת התלמוד, העתיקו גם את הנקודות. הנקודות הועתקו גם לדפוסים נוספים, כגון דפוס קראקא שס"ט, דפוס וין (תרל"ד), דפוס וילנא (תרפ"ו), ועוד. אבל היו דפוסים שלא הדפיסו את הפיסוק, כגון דפוס ז'יטומיר (תר"ך).
מעניינת העובדה שבדפוס ראם התכוונו כנראה לפסק את התלמוד הבבלי, והתחילו להציב נקודות בסופי משפטים וקטעים - באופן לא סדיר למדי - במשנה הראשונה של מסכת ברכות [ותו לא], ובעמודים הראשונים של מסכת ברכות [כנראה עד דף י'], לאחר מכן החליטו להפסיק עם הרעיון והפיסוק נגוז לגמרי לאחר כמה עמודים.
פיסוק שָׁגוּי יכול לשבש לגמרי את ההבנה, ולפיכך רבה האחריות על המפסק. היטב הגדיר זאת הרב מרדכי עליאשברג בהסכמתו לספר 'המדריך', שם הוא מספר על תוכניתו להקל את לימוד הגמרא לילדים, על ידי התקנת סימני פיסוק בתוך הגמרא:
"וברוב שרעפי בקרבי עלה בדעתי לבקש עצות איך להקל מעט על הילדים לבוא להבנתם, והוא ע"י סימני ההפסקות הנהוגות בלשונות איירופיות המכתתים כל מאמר לחלקים קטנים וקטני קטנים, למען יהיו ההפסקות הללו משמשות לתת ריוח להילד להתבונן בין כל חלק וחלק מן המאמר כולו ויקלטם במוחו הרופס מעט מעט. ואמרתי בלבי כי טוב שיודפסו המסכתות הנלמדים עם הילדים הרכים המתחילים - כמו ביצה, בבא קמא, בבא מציעא - עם סימני ההפסקות הללו גדולים וקטנים. ועוד תיקון גדול נשקף מזה, כי נרויח תועלת גדולה להקל הבנת הענינים הרבה יותר מפירושים ארוכים, כי יורו דעה להתלמד איך המשך הענין וכוונת כל המאמר במקום שאפשר להתפרש בשתי כוונות, ורק ההמשך וההפסקה יאירו עיניו לבחור באחת".
אלא שבהמשך דבריו הוא מסתייג מהרעיון, באמרו "ושוב חזרתי בי מאותו הטעם האחרון בעצמו, ואמרתי: היא הנותנת ליסוג אחור מזה. כי הלא אם נעשה כן, כבר עשינו פירוש ברור בדברי הראשונים לפי דעתנו ודרכנו. ומי יודע אם לא יבא רעינו הטוב ממנו וחקרו לפרשם בדרך אחר מכפי שחשבנו, ולא יוכלו להלום אז סימני ההפסקות שסימננו, שאינו עולה - רק לפי הבנתנו בדברי הראשונים, והן הן תקוניה, והן הן עוותיה לפי דעת אחרים".
להלן מובאת דוגמא מדהימה של פיסוק שגוי שעירבב לגמרי את היוצרות בפרק ראשון של תענית (הלכה א) בתלמוד הירושלמי.
נצטט את הקטע כפי שהוא כתוב – ומפוסק – בדפוסי קראקא ווילנא:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה וידע אלקים".
הירושלמי מונה חמשה דברים שבגללם נגאלו אבותינו ממצרים, ודורש כל אחד מהם מן הכתוב. דא עקא, שהכתובים אינם נראים מתאימים. אפשר אולי עוד להבין ש'מתוך הקץ' נלמד מ'ויהי בימים הרבים ההם', למרות שאין מובן מדוע הירושלמי מצטט את המילים שבהמשך הפסוק. אך 'מתוך צרה – וישמע אלקים את נאקתם' נראה סתום לגמרי, וכך גם 'מתוך צווחה - ויזכור אלקים את בריתו' וכן שאר הפסוקים.
להתרת הענין אין לנו אלא לצטט את הירושלמי הזה כפי שהוא מובא ב'מנורת המאור' לרבי ישראל אלנקווה (פרק ג, תשובה, מהדורת ענלאו עמ' 17):
"וגרסינן במסכת תעניות ירושלמי בפרק קמא: ר' אליעזר אומר מתוך חמשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ".
שימו לב להבדל הבולט: בירושלמי שבדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו ר"י אלנקווה מצטט אותו בסוף הרשימה, זהו הרמז הראשון בדרך לפתרון התעלומה. כעת נראה כיצד הוא מסדר את דרשת הפסוקים:
"הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו - הרי מתוך צרה. וישמע אלקים את נאקתם - הרי מתוך צווחה. ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב - הרי מתוך זכות אבות. וירא אלקים את בני ישראל - הרי מתוך תשובה. וידע אלקים - הרי מתוך הקץ" [הדרש מפרש את 'וידע אלקים' כעומד בפני עצמו: ה' ידע שצריך לגאול את בני ישראל משום שהקץ היה ידוע לו].
כל מה שקורה כאן הוא ענין של פיסוק! המילים 'מתוך צרה' אינן שייכות לפסוק שאחריהן 'וישמע אלקים את נאקתם', כפי שהוא בדפוסי הירושלמי, אלא הן שייכות לפסוק שלפניהן! 'ויהי בימים הרבים ההם', פסוק שאכן מתאר את הצרה. המילים 'מתוך צווחה' אינן שייכות לפסוק 'ויזכור אלקים את בריתו', שאינו קשור אליהן, אלא לפסוק 'וישמע אלקים את נאקתם' שלפניהן, וכך כל הרשימה שהופכת פתאום להיות מובנת להפליא. גם בפירוש רבינו חננאל לתענית (ג.) מובא הירושלמי בצורתו הנכונה. וכך גם אפשר להוכיח מפיוטיי הפייטן המפורסם יניי, מראשוני הפייטנים (פיוטי יניי, עמ' שנח) שבפיוטו 'אמונה אומן' הבנוי על הדרש הזה הוא מסדר את ה'מִתּוֹךְ' בדיוק כמו רבינו חננאל ור"י אלנקווה: מתוך צרה, מתוך צעקה, מתוך תשובה, מתוך ברית אבות, מתוך הקץ. 'מתוך הקץ' נמצא בסוף הרשימה ולא בתחילתה.
כעת נחזור לרמז הראשון שצייננו: בדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו אצל יניי, רבנו חננאל ור"י אלנקווה הוא מופיע בסוף הרשימה. למעשה זהו בדיוק המצב בכתב יד ליידן שממנו העתיקו מדפיסי ונציה, אלא שסופרו של כתב יד ליידן פיסק באופן שגוי! במקום לקרוא כר"י אלנקווה באופן הנכון, שלפיו הפסוקים מקדימים את ה'מתוך', הוא קרא להיפך: הקדים את ה'מתוך' לפסוקים, ולכן יצא לו הפיסוק הזה:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ - הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה - וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה - ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות - וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה - וידע אלקים".
שימו לב, הפיסוק הזה חותך את 'מתוך הקץ' שנמצא בסוף רשימת חמשת הדברים, ומשייך אותו לדרשות: 'מתוך הקץ – הדא היא דכתיב'. כך שנשארנו בעצם עם ארבעה דברים ולא חמישה.
יתירה מזו: בעוד שהדרשה המקורית לומדת מהפסוק 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה' את 'מתוך צרה', ומהמילים 'וידע אלוקים' את 'מתוך הקץ', הרי שהפיסוק המוטעה הקפיץ את 'מתוך הקץ' לראש הרשימה, ונולדה דרשה חדשה: 'מתוך הקץ – הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם'. והנולד החדש הזה דחק מתוך הרשימה את 'מתוך הקץ' האמיתי שנלמד מהמילים 'וידע אלוקים', שהרי אי אפשר שיהיו פעמיים 'מתוך הקץ'.
אם המצב היה נשאר כך, היו מפרשי הירושלמי הבאים יכולים להתגבר על הבעיה בקלות, הם היו מבחינים כמובן שהפיסוק שגוי, מתקנים אותו, ושלום על ישראל. אך כאן התערב המגיה של דפוס ונציה שהוקשתה לו הקושיא החמורה: הרי יש כאן ארבעה דברים ולא חמישה! לפיכך הוא הוסיף על הגליון של כ"י ליידן, בצד הגליון, את המילים 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה [שהרי לפי הבנתו 'מתוך הקץ' הוא הפסוק הראשון הנדרש, לפני 'מתוך צרה']. בדפוס ונציה שולבה ההגהה בתוך העמוד, וכך נוצר הנוסח בדפוסים שלפנינו, כשכעת ממש אי אפשר לשחזר את הטעות למי שלא ידע כי המילים 'מתוך הקץ' שבראש הרשימה הן הוספת המגיה (ראה תמונה של כ"י ליידן: ההגהה בצד העמוד מוקפת בעיגול אדום, וכן הסימון שבתוך השורה, שם צריכות המילים להנעץ).
- תמונה 1.JPG (100.15 KiB) נצפה 13459 פעמים
והסיפור לא נסתיים כאן! מכיון שסופר כתב יד ליידן פיסק 'מתוך תשובה – וידע אלקים', ולא 'וידע אלקים – מתוך הקץ', הרי שנתייתרו לו המילים 'מתוך הקץ' שבסוף הקטע, והוא שייך אותם לקטע הבא שעוסק גם הוא בדרשה דומה על פסוק אחר. כך, כמעט כמו בתאונת שרשרת, הוא העביר את הטעות לקטע הבא.
הקטע המקורי בנוי כך:
"וכן הוא אומר (דברים ד, ל-לא): 'בַּצַּר לְךָ' - מתוך צרה, 'וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ' - מתוך תשובה, 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ' - מתוך רחמים, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח [אֶת] בְּרִית אֲבֹתֶיךָ - מתוך זכות אבות".
בפסוק הזה נדרשים ארבעה דברים: צרה, תשובה, רחמים, זכות אבות. אבל סופר כתב היד הרי סיפח לו בתחילתו את המילים 'מתוך הקץ', לפיכך יצא לו הסדר כך:
"מתוך הקץ - וכן הוא אומר: 'בַּצַּר לְךָ'. מתוך תשובה - 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ'. מתוך רחמים - לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח בְּרִית אֲבֹתֶיךָ".
הוא נותר כמובן שוב עם שלוש מילים מיותרות "מתוך זכות אבות", ושוב – לא להאמין – שייך אותן לקטע הבא שעוסק שוב בדרשה דומה על פסוק אחר!
הקטע הבא במקורו הוא כך:
"וכן הוא אומר (תהלים קו, מד-ו): 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם' - מתוך צרה, 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' - מתוך צווחה, 'וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ' - מתוך זכות אבות, 'וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו' - מתוך תשובה, 'וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים' - מתוך רחמים".
אבל סופר כתב היד סיפח לראש הקטע הזה את המילים 'מתוך זכות אבות' שנתייתרו לו מן הקטע הקודם, לפיכך התחיל הקטע במשפט "מתוך זכות אבות – וכן הוא אומר וירא בצר להם".
לפי זה צריך להמשיך הלאה בסדר המעוות: "מתוך צרה – בשמעו את רינתם", ולשבש הלאה עד הסוף. אבל כאן כנראה כבר נבוך הסופר, משום שלא היה לו קטע רביעי כדי לשייך אליו את המילים 'מתוך רחמים' שבסוף הקטע דנן, לפיכך הוא הפסיק לפסק את כל הקטע והשאיר אותו כמות שהוא מבלי לפתור את הבעיה שהוריש לו מן הקטע הקודם.
מדפיסי ונציה הלכו בעקבות סופר כ"י ליידן בקטע הראשון והשני, אך לפחות בקטע השלישי הם שמו לב, והחזירו את המילים 'מתוך זכות אבות' למקומן הנכון בסוף הקטע השני, אך מכיון שהקטע השני היה משובש אצלם, נוצר המשפט המשונה "מתוך רחמים לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח ברית אבותיך מתוך זכות אבות" (ראה תמונה), הרי ממש כמאמר הגמרא 'פתח בכד וסיים בחבית'.
- תמונה 2.jpg (234.89 KiB) נצפה 13459 פעמים
מדפיסי וילנא התקדמו עוד יותר ותפסו שגם הקטע השני משובש, לפיכך – למרות שהם שייכו עדיין את המילים 'מתוך הקץ' לתחילת הקטע השני ולא לסוף הקטע הראשון, הרי שהם הקפידו לפסקו כיאות, ולהציב את הפסוקים לפני ה'מתוך'. וכמו שקרה למדפיסי ונציה בקטע השלישי - הוכרחו גם הם לעשות את המשפט הראשון של הקטע השני 'חַמָּר גַּמָּל' (עיין עירובין לה.), ולפסק "מתוך הקץ – וכן הוא אומר בצר לך מתוך צרה" (ראה תמונה).
- תמונה 3.jpg (138.88 KiB) נצפה 13459 פעמים
מפרשי הירושלמי האחרונים הרגישו היטב בבעיה, ובחושם הבריא הם כיוונו לפירוש הנכון. אבל עמד לפניהם מחסום בלתי עביר שהם לא יכלו לשער אותו: הוספת המילים 'מתוך הקץ' בראש הרשימה, על ידי המגיה של דפוס ונציה. לפיכך הם היו מוכרחים להמשיך עם הקו שהמילים 'מתוך הקץ' שייכות ל'ויהי בימים הרבים ההם', ושהמילים 'וידע אלוקים' [הנמצאות בסוף הפסוק] מלמדות את 'מתוך תשובה', שהרי 'מתוך הקץ' האמיתי שנמצא בסוף הרשימה – לא יכל להיות שם אם הוא נמצא בתחילתה. לא נאריך בתיאור הפתרונות שלהם. נציין רק בקצרה שה'קרבן העדה' בחר בדרך של תיקון הגירסה, וה'פני משה' בחר בדרך של שינוי הפיסוק, כמעט בלי לשנות את הגירסה. אבל מדבר אחד שניהם לא יכלו להתחמק: 'מתוך הקץ' ניצב בראש הרשימה, ונלמד מתחילת הפסוק, ו'מתוך תשובה' נלמד מסוף הפסוק, מהמילים 'וידע אלוקים'. רק בספר 'עלי תמר' של רבי ישכר תמר (תענית, עמ' רפז) צויין אל נכון כי יש למחוק את המילים 'מתוך הקץ' שנמצאות בתחילת הרשימה, והכל מתיישב.
הירושלמי צוטט בצורתו המשובשת בספרים נוספים, כגון תורה תמימה (שמות ב כג), ואף נתבארו כל מיני רעיונות והסברים כדי לבאר למשל מה פירוש 'מתוך תשובה – וידע אלקים', שזהו משפט שבא לעולם רק בגלל טעות הפיסוק של סופר כ"י ליידן [עיין למשל בספר 'אוצרות יוסף' (דרוש א') לרבי יוסף ענגיל, ובספר 'שובי השולמית' להגרי"ח סופר, סימן ד', ונשנו הדברים בקובץ 'בית אהרן וישראל' גליון קלא, עמ' קכא].
כל כאב הראש הגדול והמסובך הזה בא לעולם אך ורק בגלל פיסוק מוטעה!
(תודתי נתונה להרב ישראל משה פריד ממכון 'עוז והדר' – ירושלמי, שהעירני על נושא זה)
רש"י על תהלים
מעניין שהשיבוש הזה חוזר על עצמו בפירושו של רש"י לתהלים (קו, מד-ה). כך כתוב בנוסח רש"י שלפנינו:
"וַיַּרְא בַּצַּר - מתוך תפלה. בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם - מתוך זכות אבות. וַיִּזְכּוֹר לָהֶם בְּרִיתוֹ - מתוך תשובה. וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו - מתוך הקץ, בשמעו 'הוֹשִׁיעֵנוּ' וגו' ".
בקלות אפשר להבחין שגם כאן חלה אותה 'תזוזה' שראינו לעיל, שהרי 'מתוך תפלה' מתאים הרבה יותר ל'בשמעו את רנתם' מאשר ל'וירא בצר' שלפניו, ו'מתוך זכות אבות' לא קשור כלל ל'בשמעו את רנתם' אלא ל'ויזכור להם בריתו' שאחריו.
כאן הבעיה נוצרה משום שתחילת דברי רש"י כנראה נשמטה מן המעתיק או המדפיס [השיבוש נמצא כבר בדפוס ונציה רפ"ה (ראה תמונה)].
- תמונה 4.jpg (41.2 KiB) נצפה 13459 פעמים
הנוסח הנכון הוא כפי שהוא מופיע במהדורת הכתר, נעתיק אותו משם:
אמר רבי אלעזר: אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים: מתוך צרה - וַיַּרְא בַּצַּר; מתוך תפלה - בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם; מתוך זכות אבות - וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ; מתוך תשובה - וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו; מתוך הקץ - בְּשָׁמְעוֹ, "הוֹשִׁיעֵנוּ".
המדרש שממנו שאב רש"י נמצא בשינויים מעטים בילקוט שמעוני על תהלים שם (רמז תתסה), בדומה לזה במדרש תהלים (בובר). רש"י כדרכו מתמצת את הדברים ומקצרם:
"א"ר אלעזר אין ישראל נגאלין אלא מתוך ה' דברים: מתוך צרה, מתוך תפלה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. מתוך צרה מנין? שנאמר 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם'. מתוך תפלה מנין? שנאמר 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם'. מתוך זכות אבות מנין? שנאמר 'וַיִּזְכּוֹר לָהֶם (את) בְּרִיתוֹ'. מתוך תשובה – 'וַיִּנָּחֵם כְּרוֹב חֲסָדָיו'. מתוך הקץ - הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ" וכו'.
וכבר עמד רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד על השיבוש שנפל בדברי רש"י אלו, בספרו 'שם אפרים' על תהלים שם. וראיתי שבספר 'תהלים המפורש' של ר' אברהם דיסקין הודפס הנוסח הנכון.
-
יחיעם מלח הארץ
- הודעות: 81
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:38 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
מקופיא, יש כאן המון חדשות ובודאי יש לדון בכמה וכמה מהן, ואי"ה עוד חזון למועד
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס
קלונימוס הזקן כתב:צורה זו של הדפסה נתפסה ככתיבה תורנית, ולכן בדרך כלל כל מחבר ספר תורני מקפיד להדפיס את ספרו בשני טורים, למרות שכיום בגודל העמוד וגודל האותיות אין שום צורך טכני בכך.
יש תועלת טכנית בזה גם היום. בשורות ארוכות מתבזבזים שטחי דף גדולים יותר, כי לפעמים השורה האחרונה מכילה רק תיבה אחת. הדפסה בשני טורים היא לפיכך חסכונית יותר.
מה שכן נשאר מהעבר ללא צורך, היא המילה הגדולה בראש הקטע עם חלון מתחתיה. זה מקשה על העימוד, וזה לא חסכוני. כיום קיים היצע של חלופות נאותות להדגשת תחילת קטע, ואין צורך בזה כלל, ומוטב נעשה אם ניפטר מזה.
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
ראשית כל, תודה על סדרת הכתבות המרתקת, עמוסת החומרים וגדושת הידיעות הרבות.
שנית, הסימן הרפה אין מקורו בקרב מדפיסי הדפוס היהודי דווקא, אלא מקורו מן האיטלקית והצרפתית, כאשר האותיות A O ו E, נכתבות עם סימון רפה מעליהם הרי קריאתם שונה, ומכאן נשתלשל לתוך הדפוס העברי. בכתבי היד העתיקים ממש - לא תמצאהו.
שנית, הסימן הרפה אין מקורו בקרב מדפיסי הדפוס היהודי דווקא, אלא מקורו מן האיטלקית והצרפתית, כאשר האותיות A O ו E, נכתבות עם סימון רפה מעליהם הרי קריאתם שונה, ומכאן נשתלשל לתוך הדפוס העברי. בכתבי היד העתיקים ממש - לא תמצאהו.
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
קלונימוס, יישר כח עצום על החומר, יקח זמן עד ש'נשב' על הכל, אך כבר ניכרת תועלת.
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
האם יש אפשרות לקבל בקובץ פי.די.עף. גם?
תודה רבה
תודה רבה
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
יש לי בפידיאף אך גדול מידי [6 מ"ב] אולי אשלח לך במייל
נדבר באישי
נדבר באישי
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
בהזדמנות זו: הדרך לכתיבת הרשימה הביבליוגרפית - http://www.amalnet.k12.il/meida/avodot/avd707.htm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
לתועלת המעוניינים, הקובץ מסודר בפי די עף
- קבצים מצורפים
-
- מאמר לויפר אודות עריכת ספרים.pdf
- (336.86 KiB) הורד 1227 פעמים
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
הוד_והדר כתב:לתועלת המעוניינים, הקובץ מסודר בפי די עף
יישר כח.
אם זה נפ"מ לך, אני שיניתי קצת את ההקדמה למסמך - מקור הכתבות, כי רציתי לשלוח את זה למישהו מסויים, אז שתבדוק בתחילת האשכול, אולי תרצה להחזיר את הנוסח המקורי.
אגב, איזה גופן זה?
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
עשוי לנחת כתב:הוד_והדר כתב:לתועלת המעוניינים, הקובץ מסודר בפי די עף
יישר כח.
אם זה נפ"מ לך, אני שיניתי קצת את ההקדמה למסמך - מקור הכתבות, כי רציתי לשלוח את זה למישהו מסויים, אז שתבדוק בתחילת האשכול, אולי תרצה להחזיר את הנוסח המקורי.
אגב, איזה גופן זה?
הפונט זה מזל
אני אבדוק מאוחר יותר בל"נ
-
אוצר החכמה
- מנהל האתר
- הודעות: 17373
- הצטרף: ב' מאי 03, 2010 5:49 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
לא הערתי קודם כי חשבתי שזו טיוטה אבל עכשיו אני רואה שזה מאמר מסודר א"כ יש להגיה
צ"ל קו מאוזןקו מאונך [כמו פַּתָּח]
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
אם להגיה יש להגיה גם במאמר א' תחת הכותרת: פסיק,
הנקודות באות שם בתוך פסיקים
וכמובן צ"ל: בתור פסיקים
הנקודות באות שם בתוך פסיקים
וכמובן צ"ל: בתור פסיקים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
ראשית, נודה על לשעבר, חמרא למריה - חכם וסופר, אשכול הכופר, ר' יעקב לויפר.
וטיבותא לשקייה, ר' קלונימוס, תשו"ח.
ועל של עתה, בתוספת התורנית האחרונה של 'המודיע' ישנו מאמר מרתק מיוחד העוסק בהקבלות בין פרשיות התורה לפרקי הנ"ך. ר"י לויפר מצא קוי-דמיון מפתיעים בין תיאור הבריאה בששת ימי בראשית לבין הפרק 'ברכי נפשי' [מזמור קד] בתהילים, כאשר בנעימת הדברים מובלע פירוש מבוסס בלתי ידוע ל'ואד יעלה מן הארץ', לפיו מדובר במעיין נובע, ולזה רומז דוד המלך: משלח מעינים בנחלים.
הקבלה נוספת - ידועה יותר- בין מעשי השחיתות בסדום והכנסת האורחים אצל לוט לבין פילגש בגבעה, וכן פי' מחודש בבגדים ה'חמוצים' של אדום, כשהכוונה לבגדי החמודות והמריבה הקדומה סביב הבכורה.
נדיר ומאלף, לא מצוי במחוזותינו. נא אם אפשר להעתיק לפורום נכבד זה!
וטיבותא לשקייה, ר' קלונימוס, תשו"ח.
ועל של עתה, בתוספת התורנית האחרונה של 'המודיע' ישנו מאמר מרתק מיוחד העוסק בהקבלות בין פרשיות התורה לפרקי הנ"ך. ר"י לויפר מצא קוי-דמיון מפתיעים בין תיאור הבריאה בששת ימי בראשית לבין הפרק 'ברכי נפשי' [מזמור קד] בתהילים, כאשר בנעימת הדברים מובלע פירוש מבוסס בלתי ידוע ל'ואד יעלה מן הארץ', לפיו מדובר במעיין נובע, ולזה רומז דוד המלך: משלח מעינים בנחלים.
הקבלה נוספת - ידועה יותר- בין מעשי השחיתות בסדום והכנסת האורחים אצל לוט לבין פילגש בגבעה, וכן פי' מחודש בבגדים ה'חמוצים' של אדום, כשהכוונה לבגדי החמודות והמריבה הקדומה סביב הבכורה.
נדיר ומאלף, לא מצוי במחוזותינו. נא אם אפשר להעתיק לפורום נכבד זה!
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
בלא נדר - אבקשנו
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
לדברי ר' לויפער עולה כי המילים ודו"ק, בלע"ז אינם ראשי תיבות כלל, והגרשיים הם רק סימן שבעבר שימש להדגיש מילה.
האם לדעת הציבור, למעשה יש לנהוג כך, היינו למנהגנו היום שלא מדגישים עם גרשיים לכתוב ודוק, בלעז?
האם לדעת הציבור, למעשה יש לנהוג כך, היינו למנהגנו היום שלא מדגישים עם גרשיים לכתוב ודוק, בלעז?
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
חפש באוצר החכמה 'ודוק' וכן 'בלעז'
ותמצא שרבים עושים שימוש במילים אלו בלי מרכאות
ותמצא שרבים עושים שימוש במילים אלו בלי מרכאות
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
קלונימוס הזקן כתב:חפש באוצר החכמה 'ודוק' וכן 'בלעז'
ותמצא שרבים עושים שימוש במילים אלו בלי מרכאות
אין הכי נמי, תמיד ראיתי כאלו בלי גרשיים, ואכן בזכות הכתבה הבנתי.
רק השאלה היא אם עדיף לנהוג כך למעשה, או שכיון שיותר מופיע בד"כ כר"ת, עדיף להשאירו בחזקתו?
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
בכל מקרה, ראוי להקפיד שיהיה בצבע שחור, כנהוג...
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
קלונימוס הזקן כתב:בכל מקרה, ראוי להקפיד שיהיה בצבע שחור, כנהוג...
??????????
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
סתאאאאם, התכוונתי להאיר באור מסויים מאד את הדיון ב'חזקות' על הופעות פונטיות...
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
קלונימוס הזקן כתב:סתאאאאם, התכוונתי להאיר באור מסויים מאד את הדיון ב'חזקות' על הופעות פונטיות...
ואאאאכתי ?????
-
קלונימוס הזקן
- הודעות: 1184
- הצטרף: ג' דצמבר 28, 2010 7:22 pm
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתב
אם עדיין לא הובנתי, תראה את זה כמליצה בעלמא, ואני מושך את מילותי כמות שלא היו. וכלפי כת"ר - שאלתו במקומו קמה וגם ניצבה
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
לויפר שב ופרסם את הפרק הראשון המובא לעיל בגליון קולמוס האחרון תחת הפסבדון שלו שם.
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
שיבר כתב:לויפר שב ופרסם את הפרק הראשון המובא לעיל בגליון קולמוס האחרון תחת הפסבדון שלו שם.
אז אולי נבקש מ'הרב שמואל לוינסון' שליט"א [או מאחד החברים כאן] שיואיל בטובו להביא כאן סריקה מהמאמר ב'קולמוס'. פשוט שם זה ערוך יפה ומעוטר בצילומים מועילים
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
מרחביה כתב:הנה
תודה!
האם יש שם איזה חדשות?
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
מרחביה כתב:הנה
תודה רבה !!
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
שיבר כתב:לויפר שב ופרסם את הפרק הראשון המובא לעיל בגליון קולמוס האחרון תחת הפסבדון שלו שם.
הפסבדונים (ל' יחיד)
Re:
קלונימוס הזקן כתב:
סוגריים
השימוש בסוגריים בספרי קודש החל אולי לא לפני מהדורת מקראות גדולות של ר' שבתי משורר בס (אמסטרדם ת"מ). הוא השתמש בהם הן בפירושו – שפתי חכמים שהדפיס במהדורה זו, והן בהקדמתו, שם הוא הקפיד גם לכתוב את המילים המוסגרות באותיות רש"י ובגופן קטן יותר, כדי ליצור הבדל נוסף. שימושו בסוגריים היה לצורך משפטים מוסגרים שאינם ממש חלק מהטקסט, אותו שימוש בדיוק שאנו עושים בסוגריים כיום. וכן לצורך מראי מקומות.
נמצא כבר בשלחן ערוך שנדפס הרבה לפני כן
קראקא שס"ז לדוגמא http://hebrewbooks.org/11640
Re: על רווחים, פסיקים, ושאר סימני עזר בכתב ובדפוס - סדרת כתבות
האי עידן חדוותא.. בקראי אשכול זה - וישכ"ח לכותבים ולמביאים .
ועדיין אצטרך לקריאה נוספת שהרי אין אדם עומד וכו.
דומני שבכל הנ"ל נשמטה מובאה אחת הקשורה לעניין והיא מיחזקאל מב,ג. ברש"י -
"בשלישים" - ת"י מתלתין משמע שהיו אותן לשכות משולשות שלש זו למעלה מזו וגם המקראות מוכיחין כן .. ואני לא יכולתי להבין בשלשת המקראות הללו כלל מהו כי יוכלו אתיקים, מה הם אותם אתיקים והיאך אוכלות מן העליונות ואינם אוכלות מן התחתונות ומן התיכונות וטעם שהוא נותן לדבר כי משולשות הנה ואין להם עמודים
לא ידעתי להבין בו (ואנ"י ל"א היה ל"י ל"א ר"ב ול"א עוז"ר בכ"ל הבני"ן הזה אל"א כמ"ו שהראוני מ"ן השמי"ם).
ורש"י זה ידוע ומופיע ברוב כותבי גדולת רש"י.
[ובלי קשר. הרש"י עם הגרשיים למסכת שבועות (מב.) הכותב שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן. הוא בדף מב. וכן הרש"י שהובא כאן גם הוא בפסוק מב.]
ועדיין אצטרך לקריאה נוספת שהרי אין אדם עומד וכו.
דומני שבכל הנ"ל נשמטה מובאה אחת הקשורה לעניין והיא מיחזקאל מב,ג. ברש"י -
"בשלישים" - ת"י מתלתין משמע שהיו אותן לשכות משולשות שלש זו למעלה מזו וגם המקראות מוכיחין כן .. ואני לא יכולתי להבין בשלשת המקראות הללו כלל מהו כי יוכלו אתיקים, מה הם אותם אתיקים והיאך אוכלות מן העליונות ואינם אוכלות מן התחתונות ומן התיכונות וטעם שהוא נותן לדבר כי משולשות הנה ואין להם עמודים
לא ידעתי להבין בו (ואנ"י ל"א היה ל"י ל"א ר"ב ול"א עוז"ר בכ"ל הבני"ן הזה אל"א כמ"ו שהראוני מ"ן השמי"ם).
ורש"י זה ידוע ומופיע ברוב כותבי גדולת רש"י.
[ובלי קשר. הרש"י עם הגרשיים למסכת שבועות (מב.) הכותב שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן. הוא בדף מב. וכן הרש"י שהובא כאן גם הוא בפסוק מב.]
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 615 אורחים