פורום אוצר החכמה

בשפת ה'לומדים' של היום, רגילים לחלק את מצוות העשה למצוות קיומיות (שלא חייב לקיימן, כמו ציצית) ולמצוות חיוביות (שחייב לקיימן, כמו תפילין).
האם מישהו מכיר מקור בראשונים המחלק כן? ובאלו מונחים הוא השתמש?

בכלל לא ברור שציצית נקראת "קיומית", שהרי ברגע שלבשת ד' כנפות התחייבת בציצית.
אכילת מצה בפסח כל שבעה, שלדעת החזקוני והגר"א מקיימים מצוה, היא נחשבת ל"קיומית" לחלק מהדעות.
[וידוע מה שטען במנחת אברהם, שאין לדעתו בכלל מושג של "קיומי"]

ז"ל הרמב"ם ה ברכות פי"א: יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן. ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה--שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם לבין הקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה--מברך עליה, קודם לעשייתה. ועיי"ש.
כמדומה שהסגנון במנ"ח הוא אכן חיובית וקיומית.

גאולה בקרוב,
תודה.
גם אני הסתפקתי עם מצוות ציצית היא קיומית, מהסיבה שכתבת.
אולי יש למישהו דוגמא וודאית (ולכולי עלמא) למצווה קיומית.

יש כאן עניין של הגדרה
ההבחנה של הרמב"ם היא וודאי בין מצווה שאדם מחוייב בה בכל מקרה, לבין מצווה שהחיוב נובע רק מתנאים מסויימים, ואדם לא חייב להכניס את עצמו אליהם. ברור שצייצית נופלת בהגדרה השנייה.

אולם כשאנשים אומרים מצווה קיומית הם מתכוונים גם לומר שזו מצווה שאינך חייב בה, גם בתנאים האלה, אולם אם תעשה את המצווה תקיים מצווה, וע"ז באמת יש לשאול היכן יש דוגמה למצווה כזאת. ר' משה פיינשטיין כותב שיישוב א"י לר' חיים כהן היא מצווה כזאת, אבל כמובן זו אינה דוגמה למצווה אלא להיפך הוא מדמה את זה למצוות קיומיות אחרות והשאלה היא לאיזה מצוות הוא מדמה.

אחר כתיבת הדברים חיפשתי את המנחת אברהם שהובא כאן למעלה ומצאתי שהוא מדבר על עניין זה של יישוב א"י
הינה הקטע
http://forum.otzar.org/aspcrops/61290_387_352711189747-722012.asp

לא הבנתי לכאורה ברור שכולם התכוונו לסוג כמו ציצית ומזוזה שנזכרו ברמב"ם ואל"כ הם אינם מצוה?!
אולי התכוונת למשהו אחר כלומר דברים שאין חובה לקיימם אך אם קיימם עשה מצוה ולזה טוב מה שנזכר לעיל מאכילת מצה כל ז' לחלק מהדעות. (ויש עוד כמה דוגמאות אך איני יודע אם לזה התכוונת.)
מדברי אוצר הבנתי שהכוונה למשהו כזה א"כ אוסיף:
א. יש לדון בכל מצוה שקיים יותר מהשיעור למשל להוליד ד' ילדים במקום ב' האם זו מצוה וחובה או לא
ב. בזכרוני מאמר בקובץ בית אהרן וישראל של הגרז"נ ודעימיה בנסיון למצוא עוד כמה מצוות מסוג זה אולי דנו שם לגבי אכילה של הקדוש בקדושת שביעית?
צ' חיפוש.
בכל מקרה לי נראה שאנשים מדברים דווקא על מצוות מסוג מזוזה הנ"ל. (וזה הכינוי המקורי עכ"פ של קיומית.) כדאי לחפש במנ"ח.
שוב מצאתי בחיפוש:
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?1 ... 2071619203
וש"נ.

תודה רבה, צ33 ואוצר החכמה.

עיין מנחת חינוך מצווה שס"ד מה שבי' בדעת הרמב"ם במצוות וידוי (בתשובה), וזה וודאי דוג' פשוטה למצווה קיומית (בהבחנה מציצית ג"כ).

בשילוח הקן דנים האחרונים אם היא מצווה חיובית או קיומית

היא שיחתי כתב:בשילוח הקן דנים האחרונים אם היא מצווה חיובית או קיומית

אם הוזכר נידון זה, אציין כי מלבד מה שהאריכו הפוסקים להוכיח מדברי הראשונים דלא כהחו"י [שכתב שהוא מצוה חיובית אף כשאינו רוצה ליקח הבנים, ראה חי' חת"ס וחז"וא], יש לכאורה להעיר גם מטעמי המצוות שהוזכרו בראשונים בענין שילוח הקן, אם משום רחמי הבורא, אם משום הכחדת המין, אם כדי להטביע טבע הרחמנות, שמכל אלו נראה שהבינו בפשטות שאין חיוב ליקח האם כשאינו חפץ בבנים, ואדרבה.

יעויין קובץ שיעורים קידושין אות קמב ואילך.
ויעויין אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, חובה מצוה ורשות [טור תרמה] (ויעויין בערך הנ"ל בעוד מקומות):
ויש שקראו רשות לדבר שאינו מחוייב לעשות, ואם לא עשה אינו נענש על כך, אבל אם עשה קיים מצוה, ומקבל שכר140, כגון להסוברים תפלת ערבית רשות, שרוב הראשונים מפרשים שאף על פי שאינה חובה מכל מקום יש מצוה כשהתפלל141, או מצות צדקה וגמילות חסדים, אם כבר נתן כפי השיעור הראוי142, וכן בהדור-מצוה*, שיש מהראשונים שכתבו שביותר משליש של דמי המצוה, אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון שלא מיגיעו, הרשות בידו143, וכיוצא.

140. עי' תשוה"ג בגאוני מזרח ומערב סי' קמא ובס' המנהיג תפלה סי' פה.
141. עי' להלן: בין חובה לרשות.
142. עי' פמ"ג פתיחה כוללת ריש ח"ג, וכ"כ בתשוה"ג הנ"ל שצדקה וגמ"ח נקראו רשות ומי שמקיים עושה מצוה וכשאינו מקיים אין לו עון, וצ"ל שר"ל כמש"כ הפמ"ג שכבר נתן כפי השיעור הראוי.
143. פי' ב בר"ח ב"ק ט ב ועי"ש גם לפי' א שיותר משליש זו מדה יתרה כמפרנס עני ומוסיף לו יתר שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, וע"ע הדור מצוה כרך ח עמ' רפא.

כל אשה במצות עשה שהזמ"ג

ואגב אעיר כאן הערה אחת, וכמדומה שדבר נחמד הוא, וחביב בעיני.
שבמעשה רב כתוב על הגר"א שהיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל ז', עיי"ש.
ומה החביבות המיוחדת?
ונראה, שבתחילה אמר רב יוסף שגדול מי שאינו מצווה ועושה, מפני שהתנדב,
ואח"כ גדול המצווה ועושה יותר [ואכמ"ל בטעמים לחידוש זה],
ובמצוה קיומית שני הדברים נמצאים: לא חייבים, ומצד שני עושים מצוה.
וזו חביבות מיוחדת.

היא שיחתי כתב:כל אשה במצות עשה שהזמ"ג

ביחס לדברי הגרמ"פ שהבאתי שאלתי היא אם יש מצווה שכל מהותה הוא קיומי, על זה דוגמא זאת לא תועיל שכן זה שיש אדם שאינו מחוייב אבל אם קיים מצווה יצא זה עניין אחר.
גם שילוח הקן אינו שייך לזה כי כשרוצה לקחת את הבנים וודאי חייב לשלח.
לכן גם הדוגמאות שהובאו מצדקה וכדומה, שהם אחר שיצא ידי חובתו ורק מוסיף בשיעור אינן דוגמה.

ואולי יש לפרש כך גם את דברי הגרמ"פ, שעיקר המצווה היא כיבוש ע"י מלך וצבא ככיבוש יהושע וכל עניין תוספת היישוב הוא תוספת שיעור שלא חייבים בה בעצם אחר שנעשה כבר הכיבוש הראשון אלא זה כמוסיף על הצדקה ויש לעיין בהסבר כזה מכמה פנים.

הערה על ההיבט הלשוני: נדמה לי ש"חיובי" ו"קיומי" זו עוד דוגמא לשפה המשובשת קמעא של הלמדנות הישיבתית. כמו ההמצאה הלשונית המוזרה "זכין מאדם" שהיא פשוט לא הגיונית משום בחינה, ועוד דוגמאות יש למכביר.

לפעמים שורש השיבוש הוא העובדה שהאחרונים חידשו ופיתחו דרכי ניתוח וחשיבה מופשטת, אבל מאידך השתמשו רק באוצר המלים הקיים, ולכן לא היו להם מושגים מדוייקים להשתמש בהם. דוגמא לכך היא "חפצא" של ר' חיים, המתפרש לא במובן של חפץ, כבגמרא ובראשונים, אלא במובן המופשט של "אובייקט", וכך קיבלנו: החפצא של התפילה, החפצא של עם ישראל... יוצא מכלל זה הוא הרוגצ'ובר, שהרחיב את עולם המושגים המופשטים באמצעות שאילת מושגים מספרי הפילוסופיה של הרמב"ם: "עצם" ו"תואר", "נקודה" ועוד.

אולי תבאר קצת כוונתך. מה אתה מתכוון שיש מצוות שאין בהם חיוב כלל ורק אם עושה אותם קיים מצווה. או שאין מצוות כאלה. או שגם בזה אתה מדבר רק על הצד הלשוני?

לגופו של עניין אני לא בטוח שביטוי שמבואר בו כוונת הכותב (כגון זכין מאדם שהשתמש בו החת"ס) אפילו אם הוא לא תקני לשונית אינו ראוי.

דוגמא אחת מני רבות.
כהן שעלה לדוכן פעם אחת ביום זה אינו חייב לעלות אפילו אם קראוהו, ואם עולה מקיים מצוה ומברך.

אוצר החכמה כתב:לגופו של עניין אני לא בטוח שביטוי שמבואר בו כוונת הכותב (כגון זכין מאדם שהשתמש בו החת"ס) אפילו אם הוא לא תקני לשונית אינו ראוי.

ח"ו לומר שאינו ראוי, ואדרבה, גם אני משתמש בביטויים אלה. וכי יש איסור להשתמש בביטוי שאינו תקני?

לגבי "זכין מאדם", הבעיה היא לא בדקדוק אלא בהיגיון. "זכין" פירושו - מקנים לאדם דבר שזכות הוא לו. א"כ מה הפשט "זכין מאדם"?

זה קיצור לשון והכוונה שעל ידי עיקרון של זכין אנו עושים פעולה שלוקחת משהו מהאדם או שעל ידי זה האדם נותן משהו. כמו למכור חמצו בערב פסח או כמו לתת גט עבור הבעל משום זכין. עיין בחת"ס אהע"ז יא.

על כך כתבתי - שהביטוי אינו מבטא היטב את הכוונה.

גאולה בקרוב כתב:[וידוע מה שטען במנחת אברהם, שאין לדעתו בכלל מושג של "קיומי"]

האם אפשר לציין או לפרש?

הפמ"ג בפתיחה להל' ברכות דן אודות מצות קידושין אם היא חיובית או קיומית.

באנציקלופדיה תלמודית יש ערך "חובה מצוה ורשות". אולי איש ספר או מישהו שיש לו בר-אילן יתנדב להעלות לכאן.

אתה יכול לראות את הציטוט מהמנחת אברהם למעלה. היתה בעייה בתצוגה הזאת ותוקנה.

אמסטרדם כתב:באנציקלופדיה תלמודית יש ערך "חובה מצוה ורשות". אולי איש ספר או מישהו שיש לו בר-אילן יתנדב להעלות לכאן.

כעת ראיתי שכבר הביאו את זה לעיל.