פורום אוצר החכמה

ידוע שישנם פוסקים אשר ידועים ב"כחא דהיתירא" שלהם
דוגמת מרן בעל האגרות משה ומרן הגרשז"א אוירבעך זכר צדיקים לברכה

וכן בראשונים נראה לי שמטו דרבינו תם היה כן

ושאלה לי, מהו הביאור בזה שהם מקילים, האם ההסבר הוא שיש להם אומץ שלאחרים אין? וכי אף בראשונים נאמר כן? בתמיה! ושמא תדחו שאין זה נכון שר"ת מיקל וא"כ נשאר בתירוץ זה

על כל פנים רציתי להעלות הנושא לדיון ולראות דעתכם בזה

זה לא עניין של אומץ אלא של סמכות תורנית

עיין מה שפירש"י ביצה ב:

דהתירא עדיף ליה: טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר:

ישבב הסופר כתב:עיין מה שפירש"י ביצה ב:

דהתירא עדיף ליה: טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר:

וכגוונא הדין בסוף פ"ז דזבחים.

בנוסף לאמור לעיל, מרוב היקף ידיעותם הנרחבות בים התורה, יש להם יותר מקורות בכדי לפסוק את פסקם, וזה לא כ"כ קשור לאומץ.

אוהב אוצר כתב:בנוסף לאמור לעיל, מרוב היקף ידיעותם הנרחבות בים התורה, יש להם יותר מקורות בכדי לפסוק את פסקם, וזה לא כ"כ קשור לאומץ.

בפשטות, ה"ה אלו ששמשו חכמים יותר מהאחרים, ודעתם רחבה ובהירה יותר מת"ח אחרים שמלאו כרסם בש"ס ופו' ולא שמשו כל צרכם, ויתכן מאוד שזהו אמרם ז"ל גדולה שימושה יותר מלימודה.

ידוע מה שפירשו בנוגע למחלוקת ב"ש וב"ה שהיה זה מצד שורש נפשם, ב"ש מצד הדין וב"ה מצד חסד.
דברים דומים מובאים בשם החיד"א אודות ההבדל בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז, שהאחרונים מחמירים יותר, בדרך כלל.

מה שחשוב להדגיש, שאף פוסק לא ניגש לשאלה הלכתית במגמה להחמיר או להקל, אלא לברר אמיתה של תורה,
וראה כאן בדברי הציץ אליעזר המאד חשובים לעניינו:

שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן צח:

ומפליא הדבר שבפלוגתא זאת שבין ב"ש ב"ה ור"ע מתי שמותר לו לאדם לגרש את אשתו אנו רואים לתנאים קדושים אלה כאילו כל אחד קובע בזה ההיפך מטבעו ומהנהגתו, בית שמאי הקפדן, כביטויו של חז"ל עליו בשבת ד' ל' ע"ב ואל יהא קפדן כשמאי הוא זה שסובר כאן שלא יהא בעל קפדן לגרש את אשתו משום שמצא אחרת נאה הימנה או משום שהקדיחה תבשילו והקניטתו, ולא יגרשנה אא"כ דוקא אם מצא בה ערות דבר, ובית הלל שאמרו עליו בשבת שם ענותן כהלל הוא זה שסובר כאן שמותר לו לבעל להקפיד ולהיות קפדן עד כדי לגרש את אשתו מפני זה שהקדיחה תבשילו, וכן רבי עקיבא שאמרו עליו חז"ל בתענית ד' כ"ה ע"ב שהיה מעביר על מדותיו, הוא זה שסובר בכאן ההיפך מהנהגתו ושאפי' אם הבעל מוצא אחרת נאה הימנה יגרשנה, וזה אומר דרשוני?
...
והוא הדבר איפוא גם בנידוננו, התנאים הקדושים כשנקטו קו בהליכותיהם בחיים לא היה זה מפאת נטית מזגם הטבעי לכך, אלא מפני שמצאו מהלכים לכך בתוה"ק, שמאי מצא שהדרך דרך - התורה היא להתנהג בקפדנות ושזוהי הדרך לשמור את דרך עץ החיים היא מצוותיה וחוקותיה של תוה"ק, ואילו היה מוצא שצריכים לשנות את הקו היה מיד משנה אותו בלי כל היסוס, ואותו הדבר גם הלל, הוא מצא שצריכים להתנהג בענוה ולכן התנהג ככה, ואם היה מוצא שצריכים להתנהג אחרת היה מתנהג אחרת, וכן גם רבי עקיבא שמצא שצריכים לנקוט בקו הנהגה של מעביר על מדותיו, ואילו מצא אחרת היה מתנהג כפי שמצא, ואם כן אין כל פלא אם בדרך ההנהגה שבין איש לאשתו מתי שאפשר לבעל לגרשה נקטו כל אחד מהם בקו אחר מכגון שנהגו בהליכותיהם עם בני האדם. כי בכאן כל אחד מהם מקרא הוא דורש על כך עפ"י הכללים שהיה לכל אחד מהם בקבלה מרבם, ומכיון שמקרא המה דורשים בזה אם כן סברו שככה היא הקבלה בזה עד למשה מסיני, ואם כן בטלו לפי תומת צדקתם הגדולה את הקו שנקטו להם בדרכי הליכותיהם עם בני האדם, ולא הביטו אם דרכם כאן סותר לדרכם האחר, וקבעו בכאן את ההלכה בזה לפי המקרא שדרשו בזה, כי כאמור גם דרכם האחרת לא בחרו מפני נטיית מזגם הטבעי כי אם רק לפי שמצאו שכך היא דרך התורה, ולכן אם כאן מצאו המקרא אני דורש שמורה לנקוט בכאן קו אחר נקטו כפי שמורה להם הדרש, כי צו התורה עומד למעלה מכל החשבונות, ומוטעים המה כלפי הצו הזה, וכל החושים ועיני הבשר מבוטלים כלפי המקרא אני דורש, כי זהו המציאות, וזוהי הדרך דרך התורה ללכת בה ואחריה בתמימות מבלי לנטות ימין או שמאל.

מעניין

אחי הגדול שמע סיפור הבא מגאון גאב"ד גאלאנטא שליט"א מוויליאמסבורג:
פעם, בימים טובים בבעלזא, כשגם הגה"ק המהרש"ם מבערז'אן זצ"ל היה בבעלזא, עמדו צפופים מסביב לאדמו"ר [כמדומני מהר"י זצ"ל] בשעת עריכת השלחן, וחסיד אחד נשען לו על כתפו של הגאון מבערז'אן כדי לראות פני רבו. בעודו עומד ונשען עליו, גער בו אחד מהנוכחים ואמר לו "אברך, שמא אינך יודע על מי נשענת, על הגאון מבערז'אן? הרף ממנו מפני כבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים!"
נענה האברך בעזות מצח " אויך מיר א תלמיד חכם.... הבערז'אנער רב נוהג להתיר את השרץ בק"ן טעמים..."
תוך כדי דיבור פנה אליו הגאון מבערז'אן וענה לו "נו, הלא תראה שעם כל זה אתה עדיין 'סומך' עלי..."

על כוחא דהיתרא הנורא של שר התורה המהרש"ם, כבר ציטטנו באריכות באשכול אודותיו viewtopic.php?f=19&t=3698&p=43628&hilit=%D7%A9%D7%A8+%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94+%D7%9E%D7%94%D7%A8%D7%A9+%D7%9D#p27857

האם בהיתר עגונות לא השתדלו לחפש היתירים? היאך "מחפשים" היתר? יחשבו בדעתם האמת ועפי"ז יכריעו! או שמא הכוונה שיעיינו בסוגיא יותר מהזמן הרגיל?

אציין סיפור מענין ששמעתי מרופא בכיר מאוד שיושב עם הגאון רבי אשר וויס שליט"א (שמפורסם בבטחונו העצמי מאוד) ובערב יוה"כ הגיעה אשה לשאול שזה עשרים שנה אין לה ילדים ובעז"ה זכתה ונפקדה בחדשים האחרונים, ושאלתה בפיה אם היא צריכה לצום, ור' אשר וויס עם כל כוחו לא היה מסוגל לפסוק לה והפנה אותה למישהו אחר.
הוא דיבר איתם על זה שבעצם אנחנו מחוייבים לראות את השאלה הזו באופן הזה גם אצל אשה המעוברת בילד העשרים שלה, אבל אף על פי כן...
אפי' שאצל כל אשה הוא לא היה מהסס לרגע והיה מחייב אותה לצום ללא כל חשש בכ"א יש מצב והמורה מרגיש שיש צורך להתיר ולהקל רק שר"א לא היה מסוגל.
אני הרגשתי אז בסיפור זה את הנקודה המדוברת.

בספר הזכרון מבקשי תורה [רוטר] על מרן הגרש"ז אוירבך [ה"מיקל"] ישנם פרקי תולדות שכתב הרמ"ט דינקל, ושם פרק שלם להסביר את המונח "כחא דהתירא". זה יבאר יפה את הנידון דכאן.
ואגב, במנחת חינוך מופיע שיש דין טענינן לאלמנה [לא רק בירושתה או בדברים שאינה יכולה לדעת].
זה אומר שהדיין יהיה נוטה בדעתו שזה דיון "שלו" וממילא ימצא יותר צדדי סברות לצד שלה.
הרי בדבר שאדם 'נוגע בדבר' אליו הוא יכול להמציא סברות של למדן אפילו שאינו כזה.
זה גם החיפוש שצריך שיהיה בנוגע להיתר עגונה.

ידיעה חשובה ממרן הגאון חת"ס זצ"ל בענין מה הפסקים שהקל בהם הפרי חדש.

בענייני חומרות וקולות, דבר מעניין שראיתי לאחרונה [אולי לידענים דפה איננו חידוש]:
ראו בהערה למטה.

לי זה חידוש, מאוד מעניין! חן חן פרוזבול!

קראתי בילדותי באיזה ספר (איני יודע אם הוא מוסמך) שנשאל על כך בעל ערוך השלחן שהיה ידוע כמיקל, ואמר יש רבנים שסוברים שהכל אסור עד שיוודע לך הדבר שהוא מותר, וכשאינם מוצאים היתר הרי הם אוסרים. אני אומר הכל בחזקת מותר עד שיוודע לך שהוא אסור, וכיון שאיני מוצא שהוא אסור אני מתיר.
ואולי דרך צחות אמר כן, ואפשר לא אמר כן מעולם??

כרם כתב:קראתי בילדותי באיזה ספר (איני יודע אם הוא מוסמך) שנשאל על כך בעל ערוך השלחן שהיה ידוע כמיקל, ואמר יש רבנים שסוברים שהכל אסור עד שיוודע לך הדבר שהוא מותר, וכשאינם מוצאים היתר הרי הם אוסרים. אני אומר הכל בחזקת מותר עד שיוודע לך שהוא אסור, וכיון שאיני מוצא שהוא אסור אני מתיר.
ואולי דרך צחות אמר כן, ואפשר לא אמר כן מעולם??

הספר הנ"ל הוא שרי המאה, ושם העיד שכך אמר לו הערוה"ש כשנתן לו סמיכה לרבנות.

בברכה המשולשת כתב:

כרם כתב:קראתי בילדותי באיזה ספר (איני יודע אם הוא מוסמך) שנשאל על כך בעל ערוך השלחן שהיה ידוע כמיקל, ואמר יש רבנים שסוברים שהכל אסור עד שיוודע לך הדבר שהוא מותר, וכשאינם מוצאים היתר הרי הם אוסרים. אני אומר הכל בחזקת מותר עד שיוודע לך שהוא אסור, וכיון שאיני מוצא שהוא אסור אני מתיר.
ואולי דרך צחות אמר כן, ואפשר לא אמר כן מעולם??

הספר הנ"ל הוא שרי המאה, ושם העיד שכך אמר לו הערוה"ש כשנתן לו סמיכה לרבנות.

ברי לי שאין זה "שרי המאה", כי אותו לא קראתי מעולם. כפי הנראה זה מי שהוא שהעתיק ממנו.

ראו נטיית לבו של הפוסק כגורם בפסק ההלכה (הרב משה פרץ הי"ו, המעיין תשרי תשע"ב), ובתגובת הרב שאול בר-אילן.

מתוך המאמר הזה
אולם מורי רבי דוד עובדיה ז"ל (מח"ס נתן דויד ועוד) אמר לי שקודם העיון במקורות ההלכה יש להחליט מה ההלכה, ושוב יש לחפש המקורות ולכתוב התשובה. עכ"ל. ויש לבאר דבריו (ודברי הפוסקים שהזכיר הגרצ"פ) עפמ"ש בהקדמת שו"ת חת"ס הנ"ל (דף ז ע"א) בשם שו"ת התעוררות תשובה (בהקדמה) בשם הרב חת"ס ז"ל, שלהורות תשובה הלכה למעשה צריך להיות גברא דמריה סייעיה. וע"ע בהקדמת שו"ת חת"ס (שם דף יא ע"א אות כ). ולכן לא חזר בו הרב חת"ס ז"ל אף כשלא יכל לבאר בשופי את נימוקיו, וכנזכר בהקדמה שם. וע"ע בספר אביהם של ישראל ח"א (עמ' קנא) וח"ב (עמ' מ) מש"כ בזה. ועי' להגרא"מ שך ז"ל בהקדמתו לספר אבי עזרי על נזיקין, שאדם שעמל בתורה עד כמה שיש בשכלו להגיע אזי שכלו הוא שכל מופשט, ואז דעתו ושכלו היא דעת תורה ממש. עיי"ש. ולכן ס"ל למהר"ד עובדיה ז"ל וסיעתיה שהמושכל הראשון אף הוא יש בו סייעתא דשמיא, ויעזרהו בוראו לכוין בו אל האמת

לא יאומן!

באמת מוזר מאוד,
אני מנסה להפוך ולהפוך בכוונת הדברים, אולי לא לזה נתכוין, אך ה"מושכל הראשון" שלי כבר קבע שלזה כוונתו...

פוסק שמיקל הוא מפני כי כך הן תכונת נפשו, וכמו שהאריך בנקודה זו ר' ישראל סלנטר באור ישראל מכתב ל'.

ישבב הסופר כתב:אחי הגדול שמע סיפור הבא מגאון גאב"ד גאלאנטא שליט"א מוויליאמסבורג:
פעם, בימים טובים בבעלזא, כשגם הגה"ק המהרש"ם מבערז'אן זצ"ל היה בבעלזא, עמדו צפופים מסביב לאדמו"ר [כמדומני מהר"י זצ"ל] בשעת עריכת השלחן, וחסיד אחד נשען לו על כתפו של הגאון מבערז'אן כדי לראות פני רבו. בעודו עומד ונשען עליו, גער בו אחד מהנוכחים ואמר לו "אברך, שמא אינך יודע על מי נשענת, על הגאון מבערז'אן? הרף ממנו מפני כבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים!"
נענה האברך בעזות מצח " אויך מיר א תלמיד חכם.... הבערז'אנער רב נוהג להתיר את השרץ בק"ן טעמים..."
תוך כדי דיבור פנה אליו הגאון מבערז'אן וענה לו "נו, הלא תראה שעם כל זה אתה עדיין 'סומך' עלי..."

האם זה היה סגנון הדיבור שם?

תוכן כתב:פוסק שמיקל הוא מפני כי כך הן תכונת נפשו, וכמו שהאריך בנקודה זו ר' ישראל סלנטר באור ישראל מכתב ל'.

כמדומה שבספר 'אגרות וכתבים' (להרב שלמה וולבה זצ"ל) שולל את ההבנה הפשוטה בדברים (כמדומה שהחילוק בין תכונות נפש לבין 'שורש הנשמה').

דומני שבספר אלפי מנשה גם אומר באותו סגנון.

יש עובדא בענין היתר החת"ס לפנות את הגאון ר' מרדכי בנעט שכל התשובה נכתב באופן של צידוד לאיסורא ובסוף מסיק להתירא מה שהכריע את הכף לבצע את הפינוי שחכמי פראג אסרו

עוד על 'שיקולים זרים' ונטיית לב מוקדמת בפסיקה, ראו במכתבו של בעל השרידי אש לרב אונטרמן (נדפס בספרו של הנמען, שבט מיהודה אה"ע סי' יב) בעניין הפקעת קדושין לשם טיהור ממזרים:

ואגלה להדר"ג מה שבלבי, שמקום שיש מחלוקת הראשונים צריכים הרבנים להכריע נגד אותה דעה שהיא רחוקה מדעת הבריות וגורמת לזלזול וללעג נגד תוה"ק.

לעיתים יש צורך בשלוות נפש כדי להכריע על פי סברתך על אף שעדיין אין זו סברא מוכרעת ואפשר לשמוע צד להחמיר.
וכעין קולת החזו"א שזבוב 1 במרק אינו "תערובת" ואין בזה בורר.
או סברת הגרש"ז שאין איסור הכנה למי שהולך לבית חמיו בשבת בצהרים ולוקח אפודתו בידו כדי ללובשה בחזרתו בלילה.

"כוחא דהיתרא". אני רוצה ברשותכם להבין את עצם המושג. כי אני די מתחבט בו.

"כוחא דהיתירא", הכוונה ל"כוח בתורה" = גדלות מיוחדת בתורה - או ל"כוח נפשי" = אופי ותכונות נפש?

במילים פשוטות:

האם הכוונה שפוסק כזה [בעל "כוחא דהיתרא"] הוא ידען/מבריק בצורה יוצאת דופן ויודע לחפש ולמצוא היתרים שאחרים לא מסוגלים - או שהוא אמיץ / בעל ביטחון עצמי / אופי חזק / בעל רצון חזק להתיר יותר מאשר אחרים?

את צד א' ניתן לנסח גם באופן של "גם וגם": גם רצון חזק להתיר [מה שמביא לחיפוש בהיקף יותר גדול, בעיון יותר לעומק וכו' במקום לפטור עצמו בחומרא וחסל], וגם יכולת תורנית למצוא היתר.

אבן בוחן (לכאורה): האם כשפוסקים אחרים [שלא זכו ל"כוחא דהיתרא"] רואים את הפסקים שלו - הם מודים לדבריו או לא?

[ואולי אי"ז אבן בוחן, כי אולי הוא כה חריף ועמוק עד שהוא בבחינת רבי מאיר שחבריו רצים לעמוד על סוף דעתו ואינם יכולים. ואכן למרות שהכירו גדלותו העליונה של רבי מאיר אין הלכה כמותו, ואכמ"ל בטעם הדבר].

מאי נפקא מינה מכל הספיקות האלו?

פירש"י - ביצה ב, ב:

דהתירא עדיף לי'. טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראי', שהכל יכולין להחמיר - ואפילו בדבר המותר:

לכאורה (וע"פ דברי רש"י הנ"ל) אין כאן עניין של המתיר והאוסר באופן כללי, אלא שאם חכם הורה להתיר כנראה שבוא בטוח בזה מספיק דאם לא כן היה ירא להתיר. וזה שהורה לאסור יתכן שאינו בטוח בזה אלא שירא להתיר.

כיום לקחו את זה כתכונות אופי של חכמים מסוימים, ואולי אין לזה קשר למושג המקורי.

אדרבה! אלו היראי הוראה בדרך כלל, במקרה שהם כן מתירים כוחא דהיתרא שלהם גדול יותר מאלו שנוטים להתיר תמיד.

הרואה כתב:כיום לקחו את זה כתכונות אופי של חכמים מסוימים . .

ג"א סברתי כן בתחילה, אך לאח"ז ראיתי שימוש במשמעות זו כבר בדורות שלפנינו.
מ"מ ודאי שעיקר הפירוש (עכ"פ במופעיו בתלמוד ורו"ר) הוא כפירש"י הנ"ל. וראה הנכב"ב.

לענ"ד לקחו את המילים של הגמרא והשמתשו בו למושג אחר. לא חייב להיות שום קשר בין המובן המקורי של הביטוי לבין המשמעות שנותנים לזה. זה צורת הבעה בעלמא ותו לא.

והרי כשכתוב על פתק המכריז על שיעור של דרשן פלוני, "מודעה רבה לאורייתא", אין הכוונה שהדרשן יכריז קבל עם ועדה שקבלת התורה לא חלה עלינו...

צופה_ומביט כתב:במילים פשוטות:

האם הכוונה שפוסק כזה [בעל "כוחא דהיתרא"] הוא ידען/מבריק בצורה יוצאת דופן ויודע לחפש ולמצוא היתרים שאחרים לא מסוגלים - או שהוא אמיץ / בעל ביטחון עצמי / אופי חזק / בעל רצון חזק להתיר יותר מאשר אחרים?

את צד א' ניתן לנסח גם באופן של "גם וגם": גם רצון חזק להתיר [מה שמביא לחיפוש בהיקף יותר גדול, בעיון יותר לעומק וכו' במקום לפטור עצמו בחומרא וחסל], וגם יכולת תורנית למצוא היתר.

אבן בוחן (לכאורה): האם כשפוסקים אחרים [שלא זכו ל"כוחא דהיתרא"] רואים את הפסקים שלו - הם מודים לדבריו או לא?
[/size]

עניות דעתי נוטה לצד א', הלא יש הרבה עמי-הארץ שיש להם ביטחון עצמי במדה גדושה ובוודאי יש להם רצון להתיר איסורים, גם הם בעלי 'כוחא דהיתרא'? וודאי שכוח ההיתר בא יחד עם דעתו מעורבת בין הבריות ורואה שאם לא יותר יבואו לידי איסור, ומאידך התורה פרושה לפניו כשמלה ויכול להביא סיעתא וסימוכין טובים לדבריו. הא בהא תליא.

לגבי אבן הבוחן, אני סבור שלא כן הוא, כיון שלכל פוסק ישנה מערכת שיקולים משלו, בין שחונך עליה, ובין שטיפח לעצמו ברבות השנים. כך יכול להיות שפוסק אחד אמנם יראה דברי פוסק אחר המתיר, ויאמר כי אכן צדקו דבריו, אולם לדידו אין לעשות כן מחמת מכלול שיקולים-קבלות-מסורות-הבנת המציאות באופן אחר (ודוגמא בעלמא, בלי להיכנס לפרטים - בספרי תלמידי הגרע"י מובאים ציטוטים רבים משם הגר"ש ואזנר בשבח הגרע"י ובשבח המגיע לכתבי'ם, ועם כל זאת לא שמענו ולא ראינו שהגר"ש או מי מתלמידיו זנחו, לדוגמא, את 'שבט הלוי הלכות נדה' ועברו ללמוד בטהרת הבית... איש על מחנהו ואיש על דגלו).

דורשי יחודך כתב:לענ"ד לקחו את המילים של הגמרא והשמתשו בו למושג אחר. לא חייב להיות שום קשר בין המובן המקורי של הביטוי לבין המשמעות שנותנים לזה. זה צורת הבעה בעלמא ותו לא.

והרי כשכתוב על פתק המכריז על שיעור של חכם פלוני, "מודעה רבה לאורייתא", אין הכוונה שבאים להכריז שקבלת התורה לא חלה עלינו...

כן עלה בדעתי גם לגבי אשכול אחר שנפתח כאן, בעניין "לברר מקחו של צדיק" (וביקשו מקור למעלת העיסוק בתורתו של צדיק), וציטטו בתחילה המדרש (ב"ר נח ח) כאילו חוזר על המליצה המקובלת בימינו 'לברר מקחו של צדיק' (=לערוך חיבור של איזה קדמון, או לדון בדברי תורתו), וביאורו הפשטי של המדרש אינו אלא שבני חת הכריחו את עפרון למכור לאברהם אבינו את שדה המכפלה, ובכך חסכו לאאע"ה זמן שבוודאי עסק בו בתורה ובעבודת ה', ולכן המברר מקחו של צדיק (כלומר עוזר לו בענייני מו"מ) כאילו מקיים עשרת הדברות (שבזמן הזה שחסך לצדיק, הצדיק עושה מצוות ולומד תורה). ועיי"ש רד"ל, עץ יוסף, ורש"י.
קורה לפעמים שהמשמעות העכשוית מאפילה על המקור. וכמו שציינת.

לבי במערב כתב:פירש"י - ביצה ב, ב:

דהתירא עדיף לי'. טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראי', שהכל יכולין להחמיר - ואפילו בדבר המותר:

יישר כוח!

אבל איני רואה כאן פתרון לשאלתי.

כי השאלה היא על הא גופא שהוא סומך על שמועתו [וממילא אינו ירא להתיר], האם הוא משום תכונת אופי, או משום גדלותו בתורה.

פשטות הדברים דקאי על גדלותו בתורה.
[מלבד ההערה הנכוחה והברורה, שהמשמעות כיום היא - בעצם - מליצה המבוססת על לישנא דתלמודא].

לבי במערב כתב:המשמעות כיום היא - בעצם - מליצה המבוססת על לישנא דתלמודא.

יהי כך, לא אמרתי שאני בא לברר משמעות לשנא דתלמודא, אני בא לברר את כוונת הביטוי כיום. כשאומרים שלרב מסוים יש "כוחא דהיתרא", מה מתכוונים בזה.