: שמא ישחוט בן עוף - יש גורסים בו עוף, אף על גב דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת, ה"נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיה נו) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו'.
עצם קביעת תוס' ש'שבת' היא גם לשון זכר וגם לשון נקבה מוזכרת גם בדברי ראשונים נוספים, ברד"ק (ירמיהו יז,כד):
וכן במאמר חמץ לרשב"ץ:עשות בם כל מלאכה - בם כתיב וקרי בו ושניהם נכונים כי ימצא שבת לשון זכר ולשון נקבה לשון נקבה ברוב ולשון זכר כל שומר שבת מחללו.
על כן קוראים שבת שלפני הפסח שבת הגדול. ואף על פי ששבת לשון נקבה הוא שנאמר כי אות היא ביני וביניכם (שמות לא, יג). גם לשון זכר הוא שנאמר עולת שבת בשבתו (במדבר כח,י).
[ואמנם יש ראשונים שחולקים בדבר, ראה בדברי הריטב"א בכתובות שם, והו"ד בשיט"מ, ובאבן עזרא הפי' הקצר בפרשת כי תשא לא,טו דשבת הוא לשון נקבה, ואע"פ שמצאנו לשונות זכר במקראות. ועי' מהרש"א ח"א שבת קיח,ב ובאלי' רבה סי' רפו וסי' רצו,ט].
אכן ראיית תוס' מהפס' המובא בפרשתינו (לה,ב): שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת, מפליאה ביותר, שכן לכאורה י"ל ד'כל העושה בו מלאכה' לא קאי על המלה שבת [שבתון] שהיא התואר ליום השביעי, אלא על היום השביעי שהוא ודאי לשון זכר! וכבר תמה בזה הג"ר ראובן מרגליות בספרו נפש חיה על שו"ע או"ח סי' רסב.
וראה עוד בדבריו שם פרפרת נאה בדבר השינוי הידוע בנוסח סיום הברכה של ש"ק בשלשת התפילות, בערבית 'וינוחו בה' ובשחרית 'וינוחו בו' ובמנחה 'וינוחו בם', לאשר מילת לילה משמשת ג"כ בין ללשון זכר בין ללשון נקבה, (כמ"ש באב"ע איוב לו,כ), ולכן כשבא ביחד ליל שבת אז משמש לשון נקבה, ולכן בליל שבת אומר וינוחו בה, אבל יום הוא לשון זכר, לכן בשחרית אומר וינוחו בו, ובמנחה כוללם יחד וינוחו בם.
ווארט זה מובא גם ב'תורה תמימה' בפר' כי תשא (לא, הערה כט), בשם הנצי"ב, וז"ל:
ובס' העמק שאלה על השאלתות למרן דודי הנצי"ב ז"ל פ' יתרו שאילתא נ"ד אות א'... והנה מרן דודי הגאון הנזכר הוסיף ע"פ באורו הנ"ל דמכאן יצא המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחו בו [הוא המנהג שהביא המג"א בסי' רס"ח ס"ק ג' בלא טעם], והנה גם לפי פירושנו אנו בהמכילתא אפשר להסמיך מנהג זה ע"פ דרשה זו, כיון דעכ"פ ילפינן לילה מלשון מחלליה וכתיב בלשון נקבה, אף על פי דקאי על השבת הכללי מכל המעל"ע, כמש"כ.
אולם בשו"ת יחווה דעת ח"ה סי' ל כתב הגר"ע יוסף שליט"א לבאר את דברי הנצי"ב באופ"א קצת, לפי"ד האור החיים (ויקרא יט,ג), שאין קדושת הלילה שוה לקדושת היום, שבלילה בחינת אור המתיחסת אליו כלה, בבחינת שמור, והיום הוא בחינת אור עליון המתיחסת אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, ולזה יתיחס אליו זכור. ולכן נאמר את שבתותי תשמורו, ירמוז אל הלילה והיום.
והוסיף עוד:
ועי' עוד בארוכה בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' לה, שהאריך בענין גם ע"פ נסתר.לכן בפיוט של קבלת שבת שחיבר הרב המקובל מהר"ש אלקבץ לכה דודי, נאמר: שמור וזכור בדבור אחד, ולא הקדים זכור לשמור, כפי שנאמר בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, וכן הוא בגמרא (ברכות כ ע"ב ושבועות כ ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן בשבת (לג ע"ב), תרי מדאני אסא חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. לפי ששמור הוא בחינת לילה, וזכור בחינת יום. [וזה מלבד מה שיש לומר שרצה לרמוז שמו בתחלת הבתים של הפיוט]. ושוב ראיתי בשו"ת קרית חנה דוד חלק ב' (דף קמא ע"א), שכתב כן. ע"ש).
ובעל התו"ת דוחה את דברי דודו:
אמנם עם כ"ז לא נתבאר מה שאומרים במנחה בשבת וינוחו בם. והאמת הברורה בזה, כי עיקר הנוסחא בתפלת המנחה והנחילנו ה' אלהינו שבתות קדשך, בלשון רבים, וכן נוסח ספרד, וכן מצאתי בסדור מארצות תימן, והיא נוסחא גם מסתברת, יען כי לעת תפלת המנחה כבר פנה יום שבת זה, ולא שייך להתפלל על המנוחה בו ומתפללים על השבתות הרבות הבאות, ולכן מדוייק הלשון וינוחו בם, ודו"ק.
ואגב גררא נראה להביא כאן דברי רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק פרשת אמור, שמבואר בדבריו שתי הבחינות של זו"נ הנמצאים בש"ק, וז"ל:
ושמור לנוקבא והוא על פי מה שאמרו בבראשית רבה (י"א, ח') אמרה שבת וכו' אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך וכו' היינו דיבור זכור את יום השבת לקדשו. וממה שאמרו כנסת ישראל בן זוגך משמע שהשבת מקבלת הקדושה מכנסת ישראל וישראל בן זוגה, ונקרא שבת לשון נקבה והיינו שישראל מכניסין קדושה לשבת. ומכל מקום כתיב לקדשו לשון זכר שאחר כך השבת נעשה בבחינת זכר ומשפיע קדושה לישראל. דישראל מכניסין קדושה לשבת במה מקדשו במאכל ובמשתה (במדבר רבה י', א') ואחר כך מקבלין ישראל קדושה מאכילת השבת.