חג המימונה - מקורות ומנהגים

[יוסףלוי]

ליל ראשון, מוצ"ש פרשת שמיני, ליל חג המימונה.

נהגו בנ"י יוצאי עדות שונות, לחוג את ליל איסרו חג בסעודה ובשירים ופיוטים לכבוד השי"ת.
הטעמים הידועים לזה, נשנענים על השם "מימונה", שניתן לחג זה במרוקו:
א. אמונה. לומר שאע"פ שלא הגיע המשיח בניסן וכבר יצא רוב ניסן ופסח, עם כל זה אחכה לו.
ב. הכנסת אורחים כיוון שבחג הפסח כ"א וחומרותיו הוא, לא התארחו אבותינו אחד אצל השני, ובאו להראות במוצאי החג שהטעמים היו משום חומרות וכד' בלבד.

פעם שמעתי שיהודי גרמניה נהגו גם לחוג. תודה מראש למי שיוסיף את השם לליל זה, כפי שכונה בפיהם

הציבור מוזמן להוסיף מנהגים וטעמים (יודעני שיש טעמים נוספים).

[יוסףלוי]

כנראה אותו אחד שדיבר על חג של יהודי גרמניה, לא התכוון בדיוק לחג אלא לזה:

רומפלנאכט (בגרמנית: Rumpelnacht ובתרגום חופשי "ליל הבלאגן") הוא כינוי בפי חלק מיהודי אשכנז ללילה של מוצאי שביעי של פסח (או שמיני בחוץ לארץ). פירוש הביטוי בגרמנית הוא "ליל ההעברה", ומתייחס לאריזת כלי הפסח ואיחסונם ובמקביל - החזרת כלי החמץ הביתה לשימוש.

לילה זה זכה לכינוי מיוחד משום שהוא מאופיין בדחיפות ובזריזות מיוחדת. ברוב המשפחות עובדים אל תוך הלילה אפילו אחר חצות כדי לאפסן את כלי הפסח בטרם יכניסו לביתם דברי חמץ. משום כך גם במוצאי החג אינם אוכלים חמץ אלא אם כן הם יוצאים לאכול מחוץ לביתם.

יש להוסיף למימונה 2 טעמים נוספים ששמעתים והובאו בויקי:
ג. הילולת רבי מימון אבי הרמב״ם.
ד. מימון הוא לשון מזל. רבים המאמינים שבלילה זה ישנו מזל רב ( פירוש עמר׳צי )

[איש_ספר]

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?63185&
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?63182&
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?63187&

[יוסףלוי]

כיוון שאיני מנוי על התוכנה לא אוכל ליהנות, לצערי הרב מג׳ ספריו של הרב מרציאנו שקישרת אליהם

[בברכה המשולשת]

רומפלנאכט (בגרמנית: Rumpelnacht ובתרגום חופשי "ליל הבלאגן") הוא כינוי בפי חלק מיהודי אשכנז ללילה של מוצאי שביעי של פסח (או שמיני בחוץ לארץ). פירוש הביטוי בגרמנית הוא "ליל ההעברה", ומתייחס לאריזת כלי הפסח ואיחסונם ובמקביל - החזרת כלי החמץ הביתה לשימוש.

לילה זה זכה לכינוי מיוחד משום שהוא מאופיין בדחיפות ובזריזות מיוחדת. ברוב המשפחות עובדים אל תוך הלילה אפילו אחר חצות כדי לאפסן את כלי הפסח בטרם יכניסו לביתם דברי חמץ. משום כך גם במוצאי החג אינם אוכלים חמץ אלא אם כן הם יוצאים לאכול מחוץ לביתם.

יש מי שלא נוהג כך?

[יוסףלוי]

ליהודי גרמניה הייקים זה לקח הרבה זמן... בעוד שבמרוקו תוך דקות אחדות הייתה מוכנה המופלטה, ללא צורך לאוכלה חוץ לבית...

[משה ובני ישראל]

הספר החשוב לאילן ריח.

https://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?191438

מספר נהגו העם.

[גביר]

ספר חג המימונה, מאת ר' עמרם בוסקילה, שלומי, תשע"ד 2014. 272 עמודים, עם איורים ופקסימילים. כולל ביבליוגרפיה.
מאמרים מגוונים מדברי חז"ל הקדמונים ועד ימינו על סמלי היום, מאמרים מפורטים ומנותחים היטב בתוספת הסברים וניחוחות מפרי עטו של המחבר אשר הרחיב את היריעה באופן מיוחד על מקורות "חג המימונה" ועל המנהגים השונים הקיימים בחג זה תוך הדגשת הקשר בין המנהגים למקורות היהדות: מהתורה והתלמוד ומשאר ספרות חז"ל. תוך הצגת מחקרים שנעשו ומהתייחסותם של אנשי רוח ואקדמיה, אף כי חלק מדבריהם מנוגדים לדעת המחבר. הספר פותח בפנינו יריעה חשובה על מהותו של חג המימונה סמליו, שורשיו ומקורותיו. "אם אין קמח אין תורה", לכן הוסיף המחבר מתכונים ייחודים למשוך את עין הקורא הנמשך אחר הקמח ללמוד גם את התורה ולדעת את טעמי המנהג בכלל והטעם (סיבה) לחלק מהדברים המונחים על השולחן בליל חג המימונה בפרט.
תוכן העניינים של הספר - המקורות לחג ה'מימונה', מקור השם 'מימונה', הלבוש, קבלת פני האורחים ומנהגים נוספים -- סודות ורמזים למטעמים שעל השולחן מונחים ב'ליל המימונה', ברכות ואיחולים ומנהגים נוספים -- ההתייחסות לחג המימונה מפי נציגי ציבור ובאמצעי התקשורת -- מעשיות וסיפורי עם הקשורים לשם החג או לשם 'מימונה' -- 'אם אין קמח אין תורה' מתכונים יחודיים לחג המימונה -- לקט הלכות קצר ל'חג המימונה' -- רשימת מקורות ורשימת מרואיינים -- רשימת נספחים.

[משה ובני ישראל]

מויקיפדיה

[יבנה]

מויקיפדיה

להאמור שם הוא חגיגת ע"ז שאומצה ע"י יהודי מרוקו לפני כ300 שנה, ואח"כ ניסו לגבב טעמים יהודיים למנהג ע"ז. א"כ יש בזה איסור של חוקות גוים כמבואר ביו"ד קע"ח א'.

[סגי נהור]

מויקיפדיה

להאמור שם הוא חגיגת ע"ז שאומצה ע"י יהודי מרוקו לפני כ300 שנה, ואח"כ ניסו לגבב טעמים יהודיים למנהג ע"ז. א"כ יש בזה איסור של חוקות גוים כמבואר ביו"ד קע"ח א'.

לאותם חוקרים שמשערים כך לגבי המימונה יש מן הסתם גם השערות שונות לגבי 'מקורם' של חגי ישראל ומועדיו, כך שלא בטוח שכדאי להסתמך על דבריהם.
לעצם הענין, נדמה לי שחוגגי המימונה אינם עוסקים במועד זה בפירושים ורעיונות אלא במיני מאכלים ובהכנסת אורחים, כך שאת הטעמים והרמזים אולי כדאי לשמור למועדים אחרים.

[אוהב אוצר]

מויקיפדיה

להאמור שם הוא חגיגת ע"ז שאומצה ע"י יהודי מרוקו לפני כ300 שנה, ואח"כ ניסו לגבב טעמים יהודיים למנהג ע"ז. א"כ יש בזה איסור של חוקות גוים כמבואר ביו"ד קע"ח א'.

כיצד אתה קובע על מנהגי ישראל כך? למדת את הנושא? ויקפדיה - זה משה שמסרה ליהושע???
ע"ז??? עזות לצטט דבר כזה ממקור כזה.

[אוהב אוצר]

בבקשה. משהו יותר תורני מויקפדיה....

[שכניה בן יחיאל]

המימונה (וכל שם וחניכה דאית ליה) נהגה בכל קהילות הספרדים ממערב ועד למזרח (כולל כורדיסטן, הגם שלא הגיע לשם כ"כ השפעת מגורשי ספרד).
לא יתכן שרק ב300 שנים האחרונות כזה דבר התפשט כ"כ הרבה.

[יבנה]

מויקיפדיה

להאמור שם הוא חגיגת ע"ז שאומצה ע"י יהודי מרוקו לפני כ300 שנה, ואח"כ ניסו לגבב טעמים יהודיים למנהג ע"ז. א"כ יש בזה איסור של חוקות גוים כמבואר ביו"ד קע"ח א'.

כיצד אתה קובע על מנהגי ישראל כך? למדת את הנושא? ויקפדיה - זה משה שמסרה ליהושע???
ע"ז??? עזות לצטט דבר כזה ממקור כזה.

לקוח מכאן http://www.haaretz.co.il/1.1400514.

"המימונה של יהודי מרוקו היא חגיגה משפחתית ואירוע ציבורי המושך אליו פוליטיקאים רבים, וכך היתה לתופעה ישראלית לגיטימית. ההסבר הנפוץ בשאלת מקורותיה קשור למדרשי שמות המנסים לעגנה בהקשרים יהודיים דתיים. בישראל נקשרה המימונה ליום הולדתו של רבי מימון, אבי הרמב"ם. לעתים היא גם מוזכרת גם כחג האמונה, על פי הקירבה הצלילית של המלים. המימונה קשורה כמובן בגאולה וביציאת מצרים מפני שהיא נחוגה באסרו חג של פסח. אבל למעשה, כל הפרשנויות הללו בטעות יסודן.

שולחן המימונה נותן רמז למקורו האמיתי של המנהג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית, כמקובל, אלא נועד למטרה אחרת: להציג לצופה בו אוסף של סמלים המתחברים לדבר אחד. אין מקום בשולחן הזה לתבשילי המטבח המרוקאי. אין בו בשר ואין בו שפע סלטים. לעומת זאת בולטים בו מרכיבים שסמליותם מצדיקה את נוכחותם: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".

לאיזו מטרה עורכים את השולחן? התשובה מצויה גם בשמה של החגיגה וגם בשירים המושרים בה. השם מימונה הוא הצורה הנקבית של מימון. מימון בערבית משמעותו מזל או הגורל הטוב. באירוע זה שרים שירים לכבודה של "לאלה מימונה / מברכה מסעודה", שתרגומו: "מימונה הגבירה / מבורכת בת מזל". הרי לנו אם כן טקס המיועד להגיש לגבירת המזל שולחן ערוך בתקרובות, המסמלות שפע, בריאות הצלחה ומזל.

השולחן הערוך לכבודה של גבירת המזל אינו זר למי שמתחקה אחר מנהגים ומסורות עממיות מדורי דורות. אנו מוצאים אותו כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". גד אינו אלא האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או הגורל הטוב, והפנייה אליו באמצעות שולחן ערוך נועדה לפייסו בדרכי נועם. את המנהג הזה, כמו אמונות טפלות רבות אחרות, גינו נביאי ישראל וגם התלמוד: "והעורך לפניה (=לפני היולדת) שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, ז).

כבר במאה ה-15 מוזכר בכתובים השד מימון, בן זוגה של השדה מימונה. ב"ספר מפתח שלמה", שמקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה-15, מוזכר שד או מלך או אל בשם "מימון השחור בארץ המערב". המערב אינו אלא צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. מימון ובת זוגו מופיעים בכתבי יד רבים החל מן המאה ה-16. אבל מתי החלו לערוך לכבודם שולחן באסרו חג של פסח במרוקו? בכתביהם של נוסעים יהודים שהשאירו לנו עדויות ממראה עיניהם בערי מרוקו טמונה התשובה. הנוסע האיטלקי שמואל רומנילי, שסייר במרוקו בסוף המאה ה-18, הבחין במנהג ואף נתן לו פירוש ברור: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו? אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן". רומנילי לא התקשה לקשר בין שולחן המימונה לתופעה המקראית.

גם הנוסע בנימין השני, שהגיע למרוקו ב-1852 לערך, מזכיר את ליל אלמימון. שני נוסעים נוספים - החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ב-1772 ואלקנה בר ירוחם - מציינים את אסרו חג פסח כיום מועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע. וכך מובן כיצד פייסו את שדי המזל מימון ומימונה דווקא באסרו חג.

מקור נוסף לחג הם טקסי שבטי הגנאווה המרוקאיים, שנגינתם השפיעה על מוסיקאים רבים במערב. הגנאווה עורכים טקסים פולחניים אחת לשנה, והם מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים אקסטטיים. שיריהם אף כוללים פנייה לאלה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. והרי שיר אחד מתורגם לדוגמה: "הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן. / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / ... / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

למרות המרחק הרב בין מנהגי היהודים במרוקו לבין שבטי הגנאווה, נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירת המזל. אבל דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חוכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה רק דמותה של בת זוגו.

מנהג נוסף קשור ליום המימונה. ביום זה נהגו יהודי מרוקו ללכת למקור מים כדי לטבול בו את רגליהם. בקזבלנקה נקרא המנהג "בו הראס": החוגג נכנס למים, מפנה את גבו לים, מוציא מכיסו חלוקי אבנים ומשליך אותם מאחורי גבו באומרו: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (=לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים).
...
חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה איפוא לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה מרכיבים דתיים, ואולי משום כך התעלמו בישראל ממקורותיה הפגניים. ..."

נראה לי שעצם המנהגים מדברים בעד מקורם. ויש בדבר איסור תורה של בחוקותיהם,
רמ"א יו"ד סי' קע"ח סעיף א'-
"או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם." וע"ש בבי' הגר"א.
בנוסף יש לזכור שדבר שאינו שייך לדיני תורה כסייג או כחיזוקו אין לו שם מנהג. דוגמא לדבר אשכנזי שנולד עם חוש טעם ספרדי יכול לאכול בשבתות וחגים מאכלים ספרדיים ואינו עובר באל תיטוש תורת אמך.

[אוהב אוצר]

זה כאן פורום של חרדים.

[יבנה]

זה כאן פורום של חרדים.

כמובן, ולכן מתרחקים ממנהגי ע"ז.
וכעת לתשובה עניינית...

[אוהב אוצר]

בתור חרדי, הקישור שהבאת חסום לי, אולי תכתוב כאן מה שמו של אתר ומה הוא בכלל שממנו הבאת מקור חשוב זה על כל המילים שאיני מכיר במחוזותינו? יותר נכון מחוזותי...

[בברכה המשולשת]

לי יש שאלה אחת.

הבני תורה בעדת יוצאי מרוקו שאני בטוח שיש ביניהם שמקפידים על קמח שנטחן אחר הפסח, איך זה מסתדר עם מאכלי החג המסורתיים ?

יש קמח שאין בו חשש חמץ כלל

[יבנה]

לי יש שאלה אחת.

הבני תורה בעדת יוצאי מרוקו שאני בטוח שיש ביניהם שמקפידים על קמח שנטחן אחר הפסח, איך זה מסתדר עם מאכלי החג המסורתיים ?

דיברתי עם אברך מרוקאי וזה א' הסיבות שאינו נוהג במנהג זה. עוד אמר לי שהמנהג נהוג בעיקר אצל אישי ציבור ומסורתיים ולא כ"כ אצל חרדים רגילים.

[אוהב אוצר]

קמח שנטחן אחר הפסח הינו המצאה שלא הובאה בפוסקים גם לאלו המשתדלים שלא לאכול דברים שנמכרו לגוי [מבלי להיכנס לפולמוס הזה]
תבקש מאותו אברך מקור להמצאה זו, מה הבעיה שיש בקמח, שבזה שהוא נטחן אחר הפסח הוא 'בסדר', הרי החיטה רחוצה בכל מקרה.

[אוהב אוצר]

גם אברך שמקפיד ע"ז יכול לקנות קמח מגוי כמו שנהג הגאון מווילנא ותכל תלונות בנ"י...

[יבנה]

כאן נידון אם קמח שהורטב לפני טחינתו הוא חמץ http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=17812.
והרי היום רוב ככל הקמח נרטב שעות רבות לפני שנטחן, וגם מכניסים להם כל מיני חומרים אח"כ.
לקנות קמחים שאין בהם חששות אלו או לקנות מגוי באצמע הלילה של מוצאי פסח הוא טירחא.