פורום אוצר החכמה

כאשר ידוע לכל, ה'חריזה' איננה מופיעה בשום אחד מספרי התנ"ך, ואף לא בספרות חכמי המשנה ורבותינו האמוראים. והרבה דיו נשפך על דבר זה, וככל הנראה החריזה חדרה לעם ישראל ולפיוטיה בזמן מאוחר יחסית, ולא היתה כזאת בישראל מימות עולם, אלא בשלב מסויים נתחדש מושג החריזה בלשון הקודש. בניגוד לסימון ראשי החרוזים בא"ב, שישנו כבר בשירי התנ"ך, כבתהילים, וגם ישנם עוד מאפיינים מבריחים לשירים שבכתבי הקודש, וגם בש"ס ישנם מעין שירים כ'רוני רוני השטה', אך אין בהם חרוז בשום מקום.
(תקופה זו שנתחדשה בה החריזה בישראל, מתי היתה, תלויה בדבר זיהויו של רבי אלעזר הקליר כתנא, וכדברי רבינו תם הידועים, המובאים בתוס' חגיגה י"ג ורא"ש בברכות פ' הרואה, ובמחזור ויטרי הובא חשבונו של ר"ת באריכות. יצויין שחוץ מפיוטי הקליר וכדברי ר"ת, לא מצינו פיוט מחורז או חריזה בכלל בדברי חז"ל, ודבר זה אומר דרשני. היינו אף במקומות שיש בהן נימה של 'שירה' ולא פרוזה, כגון "ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה" וכו', ועוד מקומות רבות בש"ס, אין שם חרוז כי אם נועם לשון השירה גרידא. בדרך כלל, פיוט או תפילה שאינו חורז [למשל אשר הניא, ונתנה תוקף, נשמת, וכהנה רבות] נראה כעתיק בהרבה מהפיוטים החורזים, ואין בי כח להאריך.)
ובשבת למדתי בגמ' ע"ז דף יח: ולתדהמתי הגדולה זיהיתי חריזה גלויה בדברי הגמ'! ואם אחד מחכמי הפורום יודע על מקבילה לזה, אשמח לראותו. או אם כבר דן בזה מישהו. [אני זוכר שמצאתי עוד מקום או שנים שיש בהם 'מעין' חריזה, אבל לא כ"כ מפורש כגון דא].
וז"ל הברייתא (!)

תנו רבנן - ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין
בוקיון ומוקיון
ומוליון ולוליון
בלורין סלגורין
הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו"
הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

בדברי ברייתא זו יש ג' חריזות מילים זו אחר זו, ובעיני יפלא. היש מי שהרגיש בזה כבר? יש להוסיף שמדובר ב'חרוז עשיר', שאף הראב"ע היה משבחו, שאינו "חורז ב'שור' ו'חמור', אלא שני דרגות מעל חריזת שור וחמור, שהרי ארבעת - חמשת העיצורים הסופיים שוים במילים החורזות.

לזכרוני, רמ"מ מרגליות, בספרו 'מחקרים בדרכי התלמוד' דן על חריזה בתלמוד, אך, כמובן, המִמצאים 'דלים' ביותר.

כיום מקובל בחקר הפיוט, שהחריזה החלה בכרם ישראל במאה החמישית.

תודה ידידי צנמ"ס חכם באשי, האם הוא רממ"מ הרגיש בברייתא זו? מה דעתך בדבר החריזה כאן?
בנוגע לתאריך חדירת החריזה דיברנו כבר באיזה אשכול.

סליחה, צ"ל: "ר"ר מרגליות" (ר' ראובן מרגליות). ותודה לנוטר שהעירני.
איני זוכר אם הוא דן במקור שהבאת. מדוע שלא תעיין בספר, הוא מצוי באוצר.
אך צריך לזכור, שיתכן בהחלט שהחריזה היא אקראית!

ישבב הסופר כתב:כאשר ידוע לכל, ה'חריזה' איננה מופיעה בשום אחד מספרי התנ"ך

יש לסייג, וכבר נכתב על כך.
(אקווה כי בהערה זו לא יהיה בכדי להטות את האשכול מנושאו המקורי).

ודאי שיכול להיות שהיא אקראית אך לזה הערתי שמדובר בחריזה מצויינת של שני מילים, שלש פעמים זו אחרי זו, וזה גורם לי לחשוב שלא מדובר במקרה.

בוקיון --- ומוקיון

ומוליון --- ולוליון

בלורין --- סלגורין

הנה דברי ר"ר מרגליות


זכורני עוד, שאהרן מירסקי דן מעט בחרוז שבמקורות חז"ל. איני זוכר היכן (אולי בספרו 'צורות הפיוט' ואולי במבואו לפיוטי יוסי בן יוסי).

ישבב,
התיבות החורזות שהבאת הם ביוונית, ובשפה זו יש הרבה מילים המסתיימות ב"יון", ולכאורה אין כל הוכחה על חריזה.
זה בדיוק כמו שנאמר שבתורה יש חריזה בגלל הפסוקים הבאים:

בראשית פרק י (יג) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים / וְאֶת עֲנָמִים / וְאֶת לְהָבִים / וְאֶת נַפְתֻּחִים:
בראשית פרק לב (טו) עִזִּים מָאתַיִם / וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים / רְחֵלִים מָאתַיִם / וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
במדבר פרק ז (פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים / אֵילִם שִׁשִּׁים / עַתֻּדִים שִׁשִּׁים / כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים / זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ:

לייטנר, למה כוונתך? הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו?

ישבב,
עכשיו נזכרתי במאמרו של מ"ב לרנר, 'על ראשית הפיוט: בירורים מדרשיים ותלמודיים', סידרא, חוברת ט (תשנג)

חכם באשי כתב:התיבות החורזות שהבאת הם ביוונית, ובשפה זו יש הרבה מילים המסתיימות ב"יון", ולכאורה אין כל הוכחה על חריזה.

חכמינו, גם אם שורש התיבות החרוזות לקוח מיוונית, סביר מאוד להניח שהצורה הנוכחית של המלה, בעיקר הסיומת 'יון', היא שינוי עברי או ארמי למקור היווני. ויבואו חכמים ממני ויאשרו.

ח"ב, סליחה, ההסבר שלך לא מספיק לתרץ את התופעה במלואה. ודאי שכל המילים מסתיימים ב'יון' משום שהם בלשון יונית. רק, גם אחרי זה, יש כאן סידור פנימי, שניכרים בו סימני חריזה מחושבנת:

בוקיון --- ומוקיון
[שניהם מסתיימים ב'קיון']

ומוליון --- ולוליון
[שניהם מסתיימים ב'וליון']

בלורין --- סלגורין
[שניהם מסתיימים ב'ורין']

ישיבה מאן דהו כתב:

חכם באשי כתב:התיבות החורזות שהבאת הם ביוונית, ובשפה זו יש הרבה מילים המסתיימות ב"יון", ולכאורה אין כל הוכחה על חריזה.

חכמינו, גם אם שורש התיבות החרוזות לקוח מיוונית, סביר מאוד להניח שהצורה הנוכחית של המלה, בעיקר הסיומת 'יון', היא שינוי עברי או ארמי למקור היווני. ויבואו חכמים ממני ויאשרו.

אשר על כן?

לייטנר כתב:

ישבב הסופר כתב:כאשר ידוע לכל, ה'חריזה' איננה מופיעה בשום אחד מספרי התנ"ך

יש לסייג, וכבר נכתב על כך.
(אקווה כי בהערה זו לא יהיה בכדי להטות את האשכול מנושאו המקורי).

[quote="ישבב הסופר"]לייטנר, למה כוונתך? הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו?[/quot]

הנה דוגמא:

שמות כט,לא

ועשית לאהרן ולבניו ככה / ככל אשר ציותי אותכה

ניכר מאד ששינה הכתוב לכתוב 'אותכה' בשביל לחורזו עם 'ככה'.

וכבר דובר מזה בעבר כאן http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=1422&p=9436&hilit=%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%94#p9436

ובקובץ שצירפתי שם מר"י רצאבי מביא דוגמאות נוספות של חריזה בלשון המשנה והגמרא יעו"ש.

יש להוסיף לרשימתו של הר"ר מרגליות גם אמרתם ז"ל "כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפה לאישה"

כמו"כ יש לציין למש"כ תוס' באיזהו מקומן שמה שנראה כדרשת חז"ל לאמיתה אינה אלא חריזת לשון המקרא כמו לדוגמא בכתובות דף מו. בד"ה דברים ששם לה שכ' וז"ל "לא מלשון שמלה דריש דהא מפרש בברייתא דמייתי שמלה כשמלה חדשה אלא לישנא דקרא נקט ושם לה עלילות דברים" עכ"ל.

ומן הענין להזכיר שיטת הרמב"ם במו"נ בענין 'אל תיקרי' שכולו אינו אלא ענין חריזה כדי לקבוע ענין הנדרש בלב השומעם באופן היותר מועיל שלא ישכחוהו. (כמה ספרים חוברו נגד שיטתו זאת כמו ספרו של הרי"ד מווירצבורג 'קריאה באמת' וספרו של רמ"מ פראנקיל-תאומים 'אל תיקרי'.)

ויש להוסיף דברי הגמ' בפסחים "אכול בצל ושב בצל", הקריאה המקורית של ה'בצל' הראשון היא ב' קמוצה וצ' צרויה (שמעתי פעם מחכם תימני)
ושו"ר כן בקובץ שציין 'אברהם' לעיל.

צניעומעלי כתב:ויש להוסיף דברי הגמ' בפסחים "אכול בצל ושב בצל", הקריאה המקורית של ה'בצל' הראשון היא ב' קמוצה וצ' צרויה (שמעתי פעם מחכם תימני)
ושו"ר כן בקובץ שציין 'אברהם' לעיל.

צ"ל השני.
או שכוונתך ששניהם באותו ניקוד? אכול ושב בצל.

בהיגוי התימני ירק ששמו בצל נהגה בצ' צרויה.

תודה על ההבהרה.

ג"א מצטרף

להעיר שברייתא זו שהובאה בגמרא נמצאת גם בתוספתא (ע"ז ב, ו), ובמהדו' צוקרמנדל נשמט חרוז אחד (וז"ל: ההולך לאיצטרטיונין ולכרקומין ורואה את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון מוליון סגלריון סגלריא הרי זה מושב לצים), אך בכת"י וינה אין שום חרוז!

באופן שיתכן שהחריזה אינה מנוסח הברייתא והגמרא המקורי, וצע"ע.

צניעומעלי כתב:ויש להוסיף דברי הגמ' בפסחים "אכול בצל ושב בצל", הקריאה המקורית של ה'בצל' הראשון היא ב' קמוצה וצ' צרויה (שמעתי פעם מחכם תימני)
ושו"ר כן בקובץ שציין 'אברהם' לעיל.

בכל מקרה גם לפי הגייתינו יש כאן לשון נופל על לשון באופן ברור.

אוצר החכמה כתב:

צניעומעלי כתב:ויש להוסיף דברי הגמ' בפסחים "אכול בצל ושב בצל", הקריאה המקורית של ה'בצל' הראשון היא ב' קמוצה וצ' צרויה (שמעתי פעם מחכם תימני)
ושו"ר כן בקובץ שציין 'אברהם' לעיל.

בכל מקרה גם לפי הגייתינו יש כאן לשון נופל על לשון באופן ברור.

אכן, ומנקודת מבט זו יש לכאו' לדון על כל הדוגמאות. ודאי שיש ייפוי לשון וסגנון בחרוזים, בראשי תיבות עפ"י סדר א"ב, באותיות זהות וניקוד שונה וכן שאר ענייני ייפוי, ועי"כ הוא בכלל לשון חכמים. מטעם זה מובן שיימצא זעיר פה זעיר שם בכל הדורות עניינים שונים של ייפוי לשון, ואין בכך להעיד על מגמה של חריזה בשירה. רק בדור שבו רוב רובם של השירים לא נכתבו אלא בחריזה אפשר לדבר על מגמה כזו.