שמעתי פעם מדרשן פשט חסידי מעניין מאוד, ואיני זוכר את מקורו.
אני מביא כאן את הפירוש כפי שמונח בזכרוני, ונודה למי שיעלה כאן את המקור של זה, וכן למי שיעדכן את המאמר כראוי.
מאמר הכתוב: והיה כנגן המנגן - ותהי עליו יד ה'.
פירוש. הכלי שמנגנים בו, נקרא: "נגן". האיש המנגן על ה"נגן", נקרא: "מנגן". והיה כ"נגן" - ה"מנגן". היינו, אם האיש ה"מנגן", המוציא מכינורו קולות נפלאים ומיוחדים, ובכל זאת מרגיש את עצמו בדיוק כמו כלי הנגינה - ה"נגן", ואין לו שום התפעלות והתנשאות ממיטב יצירתו ומכושר נגינתו, בדיוק כפי שהכלי עצמו אין לו שום התפעלות מעצמו, שהרי הוא חפץ דומם בלבד ללא תחושות הרגשה כלל. אם האדם יתנהג באופן זה, ולא יתפעל ממעשיו ולא יתגאה בהם, יזכה שיקויים בו: ותהי עליו יד ה', שהשכינה תשרה עליו, ויזכה לטהרת הלב ולרוח הקודש.