ונציב דוגמא כללית, כי אמרו החכמים, שעל האדם להתלמד מן טבע הצבי, כמשה"כ השבעתי אתכם בצבאות או באילות השדה (שיר השירים ב, ז). וטבע הצבי הוא, בעת שהציד רודף אחריו להשיגו, בורח הוא ממנו אל עצי היער ורץ בתוכו להמלט על נפשו, ולפי שיודע שענפי האילנות מפריעים אותו על דרכו כי יסבך בקרניו המפוצלות בהם, לכן מיד כשנכנס אל היער, שובר מקודם את קרניו באילון, ואחרי כן הוא מתחיל לרוץ, ריצה חפשית בלי מפריע כלל. כן האדם, יש לו עולם אשר יפריעו לו על דרכו ומסתבך הוא בו, כ"ש שצריך לראות את הנולד ולשבור מדותיו הרעות, כדי שלא ילכדהו האורב הפנימי.
בחיפושי אחר מקור דברים אלו בחז"ל, בקשתים ולא מצאתים, אף כי דברים דומים במקצת, על עצם השלכת הקרניים, אך בהשמטת הפרטים שמהם נובע עיקר הרעיון המוסרי, נמצאו, ואף דברים הללו, לא בדברי חז"ל, אלא בדברי מפרשים ראשונים ואחרונים.
בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת ויגש):
וכתבו חכמי הטבע כי הצבי אינו סובל שום דבר בקרנים כשאר החיות או הבהמות שיש להם קרנים כי מיד הוא משליך אותו, ועל זה אמרו חכמים ז"ל הניח מעותיו על קרן צבי.
בתוס' יו"ט כתובות (פי"ג מ"ב):
ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו.
ובפירוש הון עשיר בכתובות שם:
וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז"ל בליקוטים (שער מאמרי רז"ל מס' כתובות) שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, (וכשמחליף הקרנות) נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא.
ובשיט"מ כתובות (קז, ב):
ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם בא' מנקיקי הסלעים כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות.