דברים שכתבתי בזה היום בס"ד:
קריעת ים סוף ביום השמיני ליציאת מצרים - ביאור שיטת רבי משה הדרשןבשאלה באיזה יום מיציאת מצרים היתה קריעת ים סוף מצינו לכאורה סתירה גדולה ברש"י עה"ת.
בפרשת בשלח שמות יד, ה כתב רש"י:
איקטורין (אגענטען) שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה ביום ד' (מכילתא) ובחמישי ובששי רדפו אחריהם וליל שביעי ירדו לים (פ"ק דסוטה) בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח לכן אנו קורין השירה ביום השביעי.
אבל בפרשת שלח במדבר טו, מא כתב רש"י:
ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי וכו' ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים.
[והוא על יסוד הכתוב בסו"פ ציצית "אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ומכאן שיש דמיון ורמז בציצית ליציאת מצרים].
וכמובן עמדו בסתירה זו כל המפרשים. [ראה סיכום דבריהם בספר 'סדרי פרשיות' פרשת בשלח עמוד שפח הערה לב].
הרא"ם תירץ דהא (פרשת בשלח) דידיה והא (פרשת שלח) דרביה וליה לא סבירא ליה. [וצ"ל שהסתפק רש"י במה שכתב שהעתיק זאת מיסודו של ר"מ הדרשן ולא הוצרך לכתוב שליה לא סבירא ליה]. ועדיין קשה כיצד הביא רש"י בכזו פשיטות פירוש שהוא עצמו אינו סובר ואף כתב במקומו להדיא אחרת. [עוד טוען הנחלת יעקב (שם) שקטע זה הוא מדברי רש"י עצמו, ומה שהביא רש"י מיסודו של ר"מ הדרשן הוא רק מדוע נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש]. ועוד מקשים (נחלת יעקב שם) שפירוש זה הוא גם נגד דברי חז"ל שאמרו להדיא (סוטה יב, ב) שאמרו שירה ביום כ"א בניסן [שהוא יום השביעי ליצי"מ], וז"ל הגמרא שם: "רבי חנינא בר פפא אמר, אותו היום עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה ביום זה?" [ואף שאמוראים אחרים שם פירשו אחרת, לא משום שחלקו באיזה יום היה, דבאותה מידה יכלו לומר שהיה זה ביום כ"ב בניסן, באם סברו כך, ולא לחלוק על כל עיקר הפירוש של רחב"פ]. כך מבואר גם מתקנת חז"ל לקרוא את שירת הים כקריאת התורה בשביעי של פסח (מגילה לא, א) ופירש שם רש"י: "לפי שביום שביעי של פסח אמרו שירה על הים" (והוא הוא מה שכתב רש"י בשמות יד, ה). ממילא הדרקל"ד.
ותירצו המפרשים (רובם בפרשת שלח) באופן אחר, ש"משיצאו ממצרים" דפרשת שלח היינו מזמן
תחילת היציאה [שממנו עד הזמן שאמרו שירה, ביום כ"א בניסן בבוקר, עברו כבר שבעה ימים שלמים והתחיל היום השמיני], וביארו איש לדרכו:
דרך ראשונה: זמן היציאה נחשב כאן מיום י"ד בין הערביים זמן שחיטת הפסחכמה מפרשים ובכללם הגור אריה כתבו שהכוונה ליום י"ד, ששחטו את אלהי מצרים לעיניהם, וזהו כבר תחילת היציאה ממצרים.
כעי"ז כתב הברטנורא עה"ת וביאר כי בזכות שחיטת הפסח וזריקת דמו זכו לצאת ממצרים [ואומר לך בדמייך חיי. ויש להוסיף שעל כן כשמדובר בקיום מצות ציצית, שהוא קיום מצוה שמזכה את ישראל, ונרמז בה יציאת מצרים, נרמז באופן שמתייחס למצוה שהיתה אז שעל ידה זכו].
והדעת זקנים (בפרשת בשלח) תירץ שהכוונה מזמן שהכינו עצמם לצאת לדרך, שהוא מזמן שחיטת הפסח שכבר ידעו שיוצאים למחר [א"ה: שהרי נצטוו לאכלו בחיפזון וכהולכי דרכים, ואכמ"ל. וכמו"כ ראה להלן מהצל"ח שבאותה שעה אמר משה לישראל "היום אתם יוצאים"].
והחזקוני כתב ששמונה ימים הוא מיום שנאספו מגושן לרעמסס [שזה היה ביום י"ד], ושבעה ימים מיום שיצאו מרעמסס. [שזה היה ביום ט"ו. אמנם זהו ביאור שאפשר לאומרו בדברי ר"מ הדרשן, אבל לא כיצד הביאו רש"י, שהרי רש"י סובר שיצאו מבתיהם שבמצרים אל רעמסס ביום ט"ו בבוקר (קולו של משה הלך בכל מצרים שהיו ישראל גרים שם – כדכתיב ותימלא הארץ אותם – ואסף את כולם לרעמסס בשעה קלה בדרך נס), ומרעמסס לסוכות בצהרי אותו היום. וכך איתא גם בירושלמי פסחים ה, ה שבזמן שחיטת הפסח היו ישראל מפוזרים בכל מצרים: "רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא, ניתן כוח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר, ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת"].
והעבד שלמה תירץ שבעניין השירה [דייקא] מונים [את זמן היציאה] משירה לשירה, דהיינו משירת ההלל ששרו בשעה ששחטו ישראל את פסחיהם ("אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ולא אמרו שירה?", פסחים קיז, א) דהיינו ביום י"ד.
כלל שיטה זו שזמן שחיטת הפסח נחשב "זמן היציאה"
[כלשון ר"מ הדרשן (שאותו באו ליישב בדבריהם): "משיצאו ממצרים"] הוא יסוד מחודש, שבגמרא (ברכות ט, א, ושם ד, ב) לא החשיבו אותו כגאולה או יציאה, ומצד הפסקת השעבוד הוא פסק כבר בתשרי (ראש השנה יא, א). ואמנם ידועים דברי הטור (או"ח סימן תל) שלקיחת השה וקשירתו לעיני המצרים נחשבת לנס גדול ולמעשה שעשו היהודים במסירות נפש, הרי שהיתה בזה פשיעה מיוחדת מתחת ידם של המצרים, [ואולי כי בעניין הנוגע לביזוי וביטול אלוהיהם ע"י ישראל (ששחטוהו במצות ה' כדי לבטלו, ובתוקף זמן שליטתו, ענף יוסף שמו"ר טז, ג) היו המצרים מתגברים למסור נפש נגד ישראל, ואעפי"ג עשו כן ישראל, לכן בכאן היתה יציאה גמורה מתחת ידם], ועכ"ז קשה מדוע לא הוזכר בשום מקום זמן שחיטת הפסח בי"ד כזמן יציאה או גאולה.
אמנם יש לציין שמצינו סמך לדבר שיום י"ד נחשב כבר כיום היציאה, ראה בצל"ח (פסחים קטז, ב ד"ה והנה בסו"פ בא), שמכריח שהפסוק "היום אתם יוצאים" אמר משה לישראל ביום י"ד בזמן שחיטת הפסח. אמנם הוא עצמו הקשה הכיצד נקרא יום זה יום היציאה, והכריח מזה שבפרשה זו [דמיירי בפסח דהיינו קדשים] הלילה הולך אחר היום ולכן ליל ט"ו נחשב "היום הזה" ביחד עם יום י"ד [וליל ט"ו נחשב זמן היציאה לכולי עלמא כדאיתא בברכות ט, א, ראה להלן], אבל עכ"פ המפרשים הנ"ל יאמרו שבאמת מכאן מקור שגם יום י"ד נחשב תחילת היציאה, וכפי שביארו איש לדרכו.
עוד יש להוסיף שאת הפסוק "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" דרשו חז"ל (שמות רבה טז, ג) על שחיטת הפסח: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" הדא הוא דכתיב (תהלים צז, ז) יבושו כל עובדי פסל. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח אמר לו משה רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן שנאמר (שמות ח, כב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום, וכן מצינו שעשה שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו
[צ"ע, הרי שחטו מבעוד יום, ועיין עץ יוסף שם, וצ"ל שכלול בזה גם אכילת הפסח, כמו שכתב כאן מיד, וכ"ה בזוה"ק פרשת שמות (ח"ב יח, א) שהשפטים היו שריפתו באש (שאפשר גם בלילה) וריחו נודף, וראה ביתר הרחבה בזוה"ק פרשת פנחס (ח"ג רנ, ב – רנא, ב), וראה עוד בזוה"ק פרשת שמות (ח"ב מא, ב) עה"פ ועצם לא תשברו בו שביטול אלוהי מצרים לעיניהם היה במה שגררו הכלבים עצמותיו ששיירו ישראל בשלמותם במצות ה' והכלבים גררום ממקום למקום ושיברום, וזה בוודאי היה בלילה לאחר אכילתו, וכעי"ז ברע"מ ח"ג רנא, א] והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין ולא היו יכולין לעשות כלום, שנאמר (במדבר לג, ד) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים הוי יבושו כל עובדי פסל".
והרי הפסוק "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" נאמר יחד עם מכת בכורות "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" שהוא זמן היציאה לכו"ע, הרי ששני הדברים מישך שייכא זה לזה, ושחיטת הפסח [וגם אכילתו כנ"ל, שהיא נמשכה בלילה לזמן מכת בכורות] גם היא חלק מאותה היציאה של מכת בכורות שהיתה בלילה. וכלשון המדרש "אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם" שהוא סמך גדול לדברי המפרשים הנ"ל ששחיטת הפסח היתה תחילת היציאה.
דרך שניה: זמן היציאה הוא ליל ט"ו, וממנו עד בוקר כ"א נחשב כבר יום שמינירבינו בחיי כתב ששמונה ימים הם מזמן שנתנו המצרים רשות לצאת, שהוא "גאולה מאורתא" (ברכות ד, ב) דאיתא ע"ז בגמרא (ברכות ט, א) "הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב", ונלמד מפסוק בפרשת ראה "הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א), מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב. והוסיף וכתב שיום י"ד זמן שחיטת הפסח הוא בכלל זה [אולי כוונתו כנ"ל ששחטו את אלהיהם לעיניהם בלי רשותם ונגד רצונם, וגם כרע"ב שבזכות הפסח יצאו, ואת הרשות לצאת קיבלו במכת בכורות שישראל עצמם ניצלו ממנה בזכות הפסח], ובקדשים הלילה הולך אחר היום [וכלומר שהא קמן שבהמשך אותו היום אכן נתנו להם רשות לצאת, ומבחינת קרבן הפסח ליל ט"ו הוא המשך של "באותו היום" של יום י"ד זמן שחיטתו], ושמונה ימים [עד כ"א בניסן בבוקר] היינו מליל ט"ו שהוא [חלק] מיום י"ד שעבר, עכ"ד.
ויש לחדד עוד ולומר:
א. מבחינת "מעת לעת" – מהלילה, שאז נגאלו ממצרים כנ"ל, עד יום כ"א בבוקר, שאז אמרו שירה, עבר יותר משבעה "מעת לעת", ובזמן שאמרו שירה אחזו כבר בתחילת ה"מעת לעת" השמיני.
ב. אמנם כמובן שזה לחוד אינו טעם מספיק, דמדוע יש להתחשב כאן ב"מעת לעת" ולא בימים שלמים. ולכן צריכים אנו לדברי רבינו בחיי שכאן מתחשבים בימים שלמים כאלה שהלילה הולך אחר היום.
ג. ועיקר: בטעם דבר זה גופא יש לומר שאין זה [רק] מצד דיני קדשים [דהיינו להתחיל להכניס לחשבון גם את הגאולה שישנה בעצם שחיטת קרבן הפסח וכנ"ל] אלא מצד שהסימן העיקרי שנתנה התורה לזכר היציאה ממצרים [והוא הנוגע בפרט הכא בפרשת ציצית שמיירינן מרמיזת יציאת מצרים לדורות] – דהיינו המצה [שכל החג שבעת ימים קרוי בתורה על שמה, חג המצות] הוא תלוי במה שהלילה הולך אחר היום, וכלהלן:
עניין הלחם שאפו ישראל ביציאת מצרים כמצה משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, הלוא מעיקרו צריך ביאור הכיצד תכננו להחמיץ את הבצק, הרי פסח מצרים חימוצו נוהג יום אחד, והיה אסור להם לאכול חמץ באותו היום. לדעת כמה ראשונים [ראב"ע (עיין בשמות יב, בפירוש הקצר פסוק יד ובפירוש הארוך פסוק טו), הרשב"ץ (בפירושו להגדה, הגדת תורת חיים עמוד קמח), והברטנורא (עה"ת שמות יב, לט)] לא היה איסור אכילה בפסח מצרים
[ולכל היותר היה איסור שהיה בזמן הקרבת הפסח, היינו בי"ד בין הערביים, (ואולי גם איסור שהיה גם בליל ט"ו שהוא זמן אכילת הפסח?) ואולי כך פירשו את איסור חמץ יום אחד בפסח מצרים. לא עיינתי בזה כעת]. הר"ן כתב שתכננו להחמיץ ולאפות לצורך מחר [כי לדעת הר"ן איסור חמץ יום אחד בפסח מצרים היינו רק איסור אכילה ולא איסור ביוב"י, וכ"ה דעת הריטב"א בפירושו להגדה]. ולדעת הרמב"ן בפסח מצרים נהג גם איסור ביוב"י יום אחד, וא"כ היה אסור להם עצם ההחמצה [ולכן פירש הרמב"ן שבאמת לא תכננו להחמיצו, והכתוב רק נותן טעם למה אפוהו כמצה בדרך ולא במצרים].
והנה
המלבי"ם (פרשת פא אות פג עה"פ וישא העם את בצקו טרם יחמץ) וכן
הצל"ח (פסחים קטז, ב ד"ה ומעתה) נוקטים מצד אחד כרמב"ן שבפסח מצרים נהג איסור ביוב"י יום אחד, ומצד שני כהר"ן שתכננו להחמיץ את הבצק. הכיצד? כי אותו "יום אחד" של איסור חמץ בפסח מצרים היינו יום י"ד וליל ט"ו, משום שהלילה הלך אחר היום [ולכן בבוקר ט"ו כבר הותר איסור החמץ ויכלו גם להשהות וגם לאכול. כמובן שבזה מבואר מאד גם מדוע חיכו לבוקר ולא העמידו בצק בלילה בעודם סגורים בבתים עד הבוקר במצות ה'].
וכתב בזה המלבי"ם שני טעמים: א. כי בקדשים הלילה הולך אחר היום ותחילת האיסור היה משום קרבן הפסח של יום י"ד, לא תשחט על חמץ דם זבחי [והוא הלימוד לאיסור ביוב"י בערב פסח משעה שישית לדעת רבי ישמעאל בעל המכילתא עיי"ש], ונמשך האיסור כל אותו היום, דהיינו גם ליל ט"ו [ובפרט שכל אותו הלילה גם נמשך עניינו של קרןב הפסח, שהוא זמן אכילתו, ובפרט למ"ד שנאכל עד הבוקר]. כעי"ז משמע שנקט גם הצל"ח שבונה את כל חידושו שם [בפסקה הקודמת] על כך שהפרשה שם מדברת כדיני קדשים, משום דמיירי בקרבן הפסח, ובקדשים הלילה הולך אחר היום. ב. כי לפני מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום.
כדעה זו משמע גם בכמה ראשונים, הלוא המה
המהר"ם חלאווה (פסחים קטז, ב ד"ה מצה),
הרי"ד (הגדת תורת חיים עמוד קמח),
השיבולי הלקט (שם עמוד קמט),
והחזקוני (ריש פרשת מסעי, במדבר לג, ג), שכתבו כולם שאיסור חמץ בפסח מצרים היה רק בלילה הראשון
[א"ה: צ"ת האם כוונתם על איסור אכילה, או גם על איסור שהיה, או רק על איסור שהיה (מדיני לא תשחט על חמץ דם זבחי ואולי נמשך גם ללילה זמן אכילת הפסח) ומצד האכילה יאמרו כר"ן שתכננו להחמיצו לצורך אכילת מחר, ולא עיינתי בזה כעת]. וכדי שלא יסתרו דבריהם לגמרא מפורשת שאיסור חמץ נהג בפסח מצרים יום אחד לילה ויום צ"ל שכוונתם כהצל"ח והמלבי"ם דהיינו יום י"ד [בין הערביים] וליל ט"ו (כ"כ הרמ"מ כשר בדברי מנחם ח"ג סימן לו, והנטעי גבריאל בפירושו על המהר"ם חלאווה שם).
נמצא שלדעה זו בראשונים ואחרונים, המצה, שהיא הזכר העיקרי שקבעה התורה על יציאת מצרים בבוקר יום ט"ו [לא על הצלת ישראל ממכת בכורות, שלזה נקבע "חג (שחיטת) הפסח", שהוא י"ד בין הערביים], היא זכר למעשה שהיה שתכננו ישראל להחמיץ בצק ביום ט"ו בבוקר [ולא הספיק להחמיץ כי נגאלו מיד], דבר שמיוסד על כך שאיסור חמץ יום אחד שנהג בפסח מצרים היה באופן של לילה הולך אחר היום [שהוא גם הטעם מדוע בבוקר תכננו להחמיץ בצק, וגם מדוע לא העמידו בצק בלילה בעודם סגורים בבתים עד הבוקר]. ממילא מובן מדוע כשבאים לדבר על הציצית כזכר ליציאת מצרים [דרשת ר"מ הדרשן] מחשיבים את השירה שאמרו ישראל ביום כ"א בניסן בבוקר – ליום השמיני מיציאת מצרים [שלגביה "הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב" כנ"ל].
להשלמת התמונה:
דרך שלישית: הגאולה לא נשלמה עד כ"ב בניסן, יום שבו הסיע משה את בני ישראל מים סוףהנחלת יעקב תירץ שאף שאמרו שירה ביום השביעי אבל הגאולה נשלמה ביום השמיני כשנסעו מים סוף.
וצ"ע, הרי ראו את מצרים מת על שפת היום עוד לפני שאמרו שירה, ובוודאי שאז נשלמה גאולתם מיד מצרים, [וכדברי רש"י במסכת מגילה יד, א "מעבדות לחירות אמרינן שירה - ביציאת מצרים אמרו שירה על הים", הרי שנשלמה היציאה מעבדות לחירות עוד לפני שנסעו מים סוף]. ואולי כי עדיין לא נתקיים בהם "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" שזה היה רק כאשר נסעו משם ולא ראו יותר את המצרים אפילו מתים. אמנם אם באנו לדייק פסוק זה, הוא מדבר לכאורה על ראיית המצרים חיים [דייקא], שהרי פסוק זה נאמר עוד בלילה לפני הנס, וכבר אז נאמר שאשר ראיתם את מצרים היום לא תראו אותם עד עולם, והרי למחר בבוקר – ובפרט לפי הביאור שמחשיבים כאן את יום כ"א ליום חדש – עדיין ראו את המצרים מתים, אלא לכאורה הכוונה בפשיטות שלא תוסיפו לראותם חיים ותפחדו מהם, וא"כ זה התקיים כבר ביום כ"א שבו ראו את המצרים מתים ולא חיים, ואי"צ לדחות את זמן הגאולה למחר [יום כ"ב שאז לא יראו יותר את המצרים בכלל]. וי"ל שמהלך זה, שעומד בפני עצמו, אינו נוקט כנ"ל שיום כ"א נחשב כאן ליום חדש, אלא הוא עדיין בכלל "היום" יחד עם ליל כ"א, וממילא הפסוק "אשר ראיתם את מצרים היום" כולל את כל ראיית המצרים בליל כ"א וביומו, ו"לא תוסיפו לראותם עוד" קאי על יום כ"ב והלאה שאז נסעו מים סוף, ולכן רק אז נחשב זמן הגאולה הסופית ממצרים.ויש להבין בכונת הנחלת יעקב, שהנסיעה מים סוף נחשבת היציאה ממצרים, כי "יציאה" אין פירושו רק שנגמר הפחד וכל המשעבדים מתו [שזו יציאה מעבדות לחירות, אבל לא יציאה "ממצרים", וכנודע שזה היה שעבוד בפני עצמו, ומלא בלשון התורה, ואכמ"ל], אלא לצאת כפשוטו ממקום הגלות [ובפרט ארץ מצרים כנ"ל] ולהתרחק ממנו להלן ולהתחיל ללכת לשוב אל ארץ אבותיהם. וביום ט"ו אכן יצאו כפשוטו ממצרים מקום הגלות העיקרי, והיה זה ביד רמה בריש גלי, יציאה של גאולה, אבל סוכ"ס היות שהמצרים רדפו אחריהם עד לים סוף והשיגו אותם חונים על הים [מול בעל צפון בגבול מצרים], וישראל פחדו מאד מהם וכו', לכן עדיין לא נשלמה אז היציאה ממצרים. משא"כ לאחר קריעת ים סוף כאשר כל המצרים כבר מתו, כעת כשיצאו ממקומם זה [שהוא בגבול מצרים ואליו עדיין הגיעו המצרים והשיגו אותם ורצו להורגם כנ"ל] ונעתקו ממנו להלן ללכת אל ארץ אבותיהם – אותה ה"יציאה" ממקום [גלות מצרים] זה אל ארץ ישראל היא הנחשבת "יציאה [גמורה וסופית] ממצרים". וזה היה רק ביום כ"ב כמש"כ הנחלת יעקב.