פורום אוצר החכמה

איפה המקור לזה שאם אדם היה עולה לשמים ורואה את הכוכבים וכו' לא היה נהנה מזה כלום אם לא היה מוצא עם מי לחלוק את הנאתו?

בזכרוני שהנושא עלה פעם כאן ואיני מוצא.

לא הבנתי משום מה המראת עד לכוכבי שמיא, וכי שאר הנאות יהנה? תאר לעצמך אדם המרחיק עד קצה העולם לשזוף עיניו בהר געש וכדו', ומיד תאלמנה שפתיו. האם יהנה אם לא תהיה לו אפשרות לספר זאת?
זהו טבע אנושי לא משובח ביותר. ותו לא!

אני מסכים איתך בכל לב אבל חשוב לי לציין מקור לזה, ויש כזה ביטוי שמוזכר איפשהו.
איפה?

מובא בהקדמה לספר נפוצות יהודה לר"י מוסקאטו, ומוזכר גם בהקדמה לספר פרדס יוסף.

בהקדמה לשב שמעתתא (או שמא לקצ"הח)

מורה נבוכים ספר שני פרק ארבעים: האדם מדיני בטבע. [חפש את שלושת המלים האלה בפרויקט השו"ת ותמצא מקורות נוספים.]