פורום אוצר החכמה

שפת אמת בזבחים (כ:) כ' שהסיבה שכהן שנרדם צריך לקדש שנית בגלל דהוי כיצא לחוץ דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה.

נפש הבהמית אינה יוצאת בשעת שינה, ואם זה שמחפש אותו אינו זקוק ליותר מאשר גופו ונפשו הבהמית, קצת קשה לומר שאינו נמצא. עדיף לומר שנשמתו אינה נמצאת...

שמעתי (ללא מקור ברור) שהרבי מליובאוויטש אמר לעסקן אחד, שכאשר הוא יושב ללמוד את הקביעות-עיתים שלו לתורה, אז אם מחפשים אותו בטלפון - שיאמרו (אשתו והילדים) שהוא "לא נמצא", ולצערי אינני זוכר מה בדיוק היה הנימוק לומר שאין זה שקר.


ולהעיר מדברי הבעש"ט "במקום שמחשבתו של אדם - שם הוא נמצא".

אם הוא לומד עם בן בנו שזה כמעמד הר סיני כמבואר בקידושין בהחלט אפשר להגיד שהוא לא פה אבל אם לומד עם עצמו אפשר להגיד שהוא נמצא עם מישהו כי השכינה נמצאת אפילו אם לומד לבד כמבואר באבות.

הזכרתי פעם שהרב יברוב בספרו ניב שפתיים שואל איך אותו אחד שהלך ללוז אמר שאשתו לא נמצאת? וע"כ שמותר להגיד על מישהו שאינו נמצא אם לשואל אין זכות לשאול את זה. (רק לפי דקדוק האמת של לוז גם זה אינו ראוי).

תמוה ומרגיז, שרוצים לקבוע מקור להלכות על פי אמרות בעלי מחשבה חסידיים - שפ"א בעש"ט ועוד. כ"ש וכ"ש ממה שאין למדים הלכה מדברי אגדה של חז"ל.

מאידך, כיון שאין איסור 'הלכתי' לומר שקר, אלא כמדה טובה ומעולה, אולי אפשר 'לאזן' את האיסור ה'מוסרי' לומר שקר, באיזה אמרת 'מוסר' רעיונית אחרת. בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר

מדובר בשפת אמת על הש"ס ספר פשט מובהק לכל הדעות שלומד כן בגמרא אין פה סיבה להתרגז במיוחד כשיש דו משמעות יש הרבה מקורות מהגמרא שמותר אם כי אתה צודק שיש אומרים שזה רק מדין למוד לשונך ולא מעיקר הדין.

אין ראייה כפשוטו מדברי השפ"א מסיבה הרבה יותר פשוטה. השפ"א דן על גדר הלכתי של דין שנתנה התורה ושם צריך לדון איך מוגדר ולא איכפת לן בדעת בני אדם. וכותב על זה מה שכותב. כאן איסור השקר הוא מה שמשקר לחבירו, ושם להבדיל משבועה שתלויה בלשון (כגון לאלקא דישראל לא מגלינא הוא לעמו מגלינא) , האיסור הוא מה שמטעה את חבירו וכיוון שחבירו אינו מעלה בדעתו שזה הכוונה וודאי היה ראוי שייאסר.
אבל דברי השפ"א נוגעים לעניין אחר. שאחר שמותר כבר לשקר לו (כגון ע"פ דברי הרב יברוב) למדנו שגם במקרה שמותר לשקר כמו לדביתהו דרב (וראה באשכול ע"ז את הטעם) עדיין יש עניין של לימדו לשונם. ובכלל יש עניין שלא להוציא מפיו דבר שאינו אמת. וע"ז יש מקום לטעון שע"פ השפ"א את העניין הזה זה מוריד.

לא מדוייק, באיהו דקא מטעי נפשיה ובלישני דמשתמעיה לתרי אנפין לא נקרא שקר והוא הדין לכאן אם כי קצת יש לחלק.

למה לא מדוייק?
זה בדיוק מה שכתבתי שבמקום שאין איסור שקר כלומר הטעית השני, ונתתי שתי דוגמאות, יש רק את עניין הלשון.
וזה בדיוק גם מה שאתה כותב שבמקום שאין עניין של הטעית השני בדוגמה שלך דאיהו הוא דקא מטעי נפשיה. אז יש רק בעיית הלשון ולכן מועיל מילתא דמשתמע לתרי אנפי.

אם מישהו שואל אותך האם פלוני נמצא אינו נקרא שאיהו הוא דקא מטעי נפשיה, ולכן נצרכים לדברי הרב יברוב.

קראקובער כתב:שפת אמת בזבחים (כ:) כ' שהסיבה שכהן שנרדם צריך לקדש שנית בגלל דהוי כיצא לחוץ דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה.

לצערי לא ראיתי דברי השפ"א בפנים, אך אולי באור דבריו באופן אחר:
שהרי, אם נימא כפשוטו, שכל שנפשו יוצאת נחשב כ"יצא לחוץ", כלומר מחוץ למקום ש"גופו" נמצא בו, א"כ נאסור לכל אחד לישון בסוכה, כי ייחשב כ"שנרדם" שיוצא מחוצה לה, על אף ש"גופו" בסוכה, אך "נפשו" מחוצה לה...וזה בוודאי אינו.
אלא שאולי כוונתו לומר, שלעניין קידוש ידו"ר צריך להיות ב"דעתו" במקום עבודה, וקצת כמו סוג של "הסח הדעת", שגם זה אולי נחשב כ"יצא לחוץ" (בלשון מושאל ולא ממש)
ולפי זה, לגבי השאלה ב"כותרת" האשכול - הואיל והשואל אינו מתעניין אם האדם ב"דעתו" או לא, אלא אם נמצא כאן או לא. הרי בוודאי שאי אפשר לומר עליו שלא נמצא כאן.

אליהו בן עמרם כתב:

קראקובער כתב:שפת אמת בזבחים (כ:) כ' שהסיבה שכהן שנרדם צריך לקדש שנית בגלל דהוי כיצא לחוץ דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה.

לצערי לא ראיתי דברי השפ"א בפנים, אך אולי באור דבריו באופן אחר:
שהרי, אם נימא כפשוטו, שכל שנפשו יוצאת נחשב כ"יצא לחוץ", כלומר מחוץ למקום ש"גופו" נמצא בו, א"כ נאסור לכל אחד לישון בסוכה, כי ייחשב כ"שנרדם" שיוצא מחוצה לה, על אף ש"גופו" בסוכה, אך "נפשו" מחוצה לה...וזה בוודאי אינו.
אלא שאולי כוונתו לומר, שלעניין קידוש ידו"ר צריך להיות ב"דעתו" במקום עבודה, וקצת כמו סוג של "הסח הדעת", שגם זה אולי נחשב כ"יצא לחוץ" (בלשון מושאל ולא ממש)
ולפי זה, לגבי השאלה ב"כותרת" האשכול - הואיל והשואל אינו מתעניין אם האדם ב"דעתו" או לא, אלא אם נמצא כאן או לא. הרי בוודאי שאי אפשר לומר עליו שלא נמצא כאן.

השפ"א שם חולק בהדיא על הכס"מ שפירש דפסולו משום היסח הדעת, ולכן אומר שהוא משום יוצא (ולא משום היסח הדדעת)

פלתי כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

קראקובער כתב:שפת אמת בזבחים (כ:) כ' שהסיבה שכהן שנרדם צריך לקדש שנית בגלל דהוי כיצא לחוץ דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה.

לצערי לא ראיתי דברי השפ"א בפנים, אך אולי באור דבריו באופן אחר:
שהרי, אם נימא כפשוטו, שכל שנפשו יוצאת נחשב כ"יצא לחוץ", כלומר מחוץ למקום ש"גופו" נמצא בו, א"כ נאסור לכל אחד לישון בסוכה, כי ייחשב כ"שנרדם" שיוצא מחוצה לה, על אף ש"גופו" בסוכה, אך "נפשו" מחוצה לה...וזה בוודאי אינו.
אלא שאולי כוונתו לומר, שלעניין קידוש ידו"ר צריך להיות ב"דעתו" במקום עבודה, וקצת כמו סוג של "הסח הדעת", שגם זה אולי נחשב כ"יצא לחוץ" (בלשון מושאל ולא ממש)
ולפי זה, לגבי השאלה ב"כותרת" האשכול - הואיל והשואל אינו מתעניין אם האדם ב"דעתו" או לא, אלא אם נמצא כאן או לא. הרי בוודאי שאי אפשר לומר עליו שלא נמצא כאן.

השפ"א שם חולק בהדיא על הכס"מ שפירש דפסולו משום היסח הדעת, ולכן אומר שהוא משום יוצא (ולא משום היסח הדדעת)

יישר כח ותודה, אף שלא התכוונתי ממש לומר שזה מצד הסח הדעת, אלא רק כדי לנסות לבאר יותר את המושג של "להיות בדעתו" במקום עבודה. (ואילו הסח הדעת, זה מצד משהו קצת שונה, שלא יהיה "הפסק" ב"דעתו", אלא דעתו רצופה)
אך, בכל מקרה, גם אם לא צדקו דברי, מה עם קושייתי מיושן ב"סוכה"?

אליהו בן עמרם כתב:אך, בכל מקרה, גם אם לא צדקו דברי, מה עם קושייתי מיושן ב"סוכה"?

קושייתך צודקת לגמרי. אני ג"כ לא מבין את השפ"א הזה.

מעניין לעניין באותו עניין, קראתי דבר משונה על ר' ישראל מרדכי גרינבוים שנפטר לאחרונה:

כך לדוגמא, בהיותו איש ציבור רבים צלצלו לביתו בבקשות שונות, שלחלקם לא היה יכול לענות בחיוב. אך כשהוא לא רצה לגשת לטלפון, היו בני הבית מחכים - לפי בקשתו, עד שייצא מהבית בטירחה יתירה, לחדר המדרגות, בכדי שהם יוכלו לענות בכנות ש"אבא לא בבית"...

אני הייתי מציע לו לשים שלט לפני החדר שלו "סוף הבית" ולחסוך את הטירחה.

אוצר החכמה כתב:אני הייתי מציע לו לשים שלט לפני החדר שלו "סוף הבית" ולחסוך את הטירחה.

מה שייך. אז יוכלו להגיד שהוא "אחרי סוף הבית"...

לא מבין מה משונה בסיפור. סיפור יפה על בריחה משקר.

אם עירבו את החצר לא יעזור לו לצאת לחדר המדרגות....

ב וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת--עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד, מוליכין לאותו מקום שמערבין עימו; ואם היה העירוב בא אצלן--אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת: שכל אלו הבתים, כבית אחד הן חשובין.

אוצר החכמה כתב:אני הייתי מציע לו לשים שלט לפני החדר שלו "סוף הבית" ולחסוך את הטירחה.

קראקובער כתב:אם עירבו את החצר לא יעזור לו לצאת לחדר המדרגות....

ב וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת--עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד, מוליכין לאותו מקום שמערבין עימו; ואם היה העירוב בא אצלן--אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת: שכל אלו הבתים, כבית אחד הן חשובין.

בלשון בני אדם כשאומרים "פלוני מחוץ לבית" הכוונה לדירתו בה הוא מתגורר.
אם אדם התנה עם חבירו והזכיר "מחוץ לבית שלי" או אם נשבע "שלא אכנס לביתך" וכיו"ב - בפשטות בימינו הולכים לפי פתח דירתו, וחדר המדרגות נחשב בחוץ.

כתבתי בהלצה.

והרי זה כלול וכבר רמזו לעיקרון זה [ואולי יותר מכך, כי לא קראתי את כל ההודעות], במה שאמרו חז"ל לגבי כלי אנפוריא שתלמיד חכם שלא משנה מלבד בשלוש דברים נחשב שאינו משקר, ולכאורה מה ההיתר, אלא שאינני חייב לספר לך שיצאתי הערב לפגישה או שיש טבילה או שהתפללתי בבית וכו'.... ומקור הדין בעצם כלול במה שאמרו שמותר לשנות מפני דרכי שלום, ואין הכוונה רק להשכין שלום, אלא כעין דרכי חיים.
ופשוט.

דודי צח כתב:כיון שאין איסור 'הלכתי' לומר שקר

רחמנא אמר "מדבר שקר תרחק"...

זכורני שכ"כ בשבט הקהתי. וידעתי לחכ"א שכן מורה לאשתו כשהוא לומד.

עזריאל ברגר כתב:

דודי צח כתב:כיון שאין איסור 'הלכתי' לומר שקר

רחמנא אמר "מדבר שקר תרחק"...

לפי מה שביארו חז"ל לא פשוט שמדובר באיסור לומר אחרת מהאמת וכן מהפסוק "ולא תשקרו".